אמריקה בגיל 250 מציבה בפנינו את אחד הפרדוקסים המוזרים בהיסטוריה המודרנית. שום דמוקרטיה לא צברה עוצמה כלכלית, צבאית, טכנולוגית ותרבותית גדולה יותר. ועדיין הציבור האמריקאי בדיכאון. להבדיל מחגיגות המאתיים ב-1976, שאת אופיין החגיגי אני זוכר כילד, כעת יש חרדה, כעס ופילוג.
לכאורה, מוזר. כי ארצות הברית היא עדיין הכלכלה הגדולה בעולם, המעצמה הצבאית המובילה, בית לתאגידים החשובים בעולם ולאוניברסיטאות הנחשבות ביותר, והיצואנית המרכזית של התרבות הפופולרית הגלובלית. השווקים הפיננסיים של אמריקה והמחקר המדעי שלה משפיעים על מיליארדי בני אדם הרחק מעבר לגבולותיה. כמעט בכל מדד מקובל זהו סיפור הצלחה מסחרר.
אבל יש גם סיפור אחר. מבין הדמוקרטיות המפותחות, ארצות הברית משלבת עושר עצום עם אי-שוויון חריג.
להבדיל מחגיגות ה-200 ב-1976, שאת אופיין החגיגי אני זוכר כילד, כעת יש חרדה, כעס ופילוג. לכאורה, מוזר. ארה"ב עדיין הכלכלה הגדולה בעולם, המעצמה הצבאית המובילה, בית לאוניברסיטאות ולתאגידים מובילים
היא מוציאה יותר מכל מדינה אחרת בעולם על מערכת הבריאות, אך תוחלת החיים בה נמוכה מזו של ישראל – והיא הכלכלה המפותחת היחידה שאינה מבטיחה לכל שירותי בריאות בסיסיים.
אלימות הנשק מזעזעת ובאזורים רבים חל איסור על הפלות. מיליוני אמריקאים דוחים את הקונצנזוס המדעי בנושאים הנעים משינויי אקלים ועד לחיסונים. ובשל הקיטוב הפוליטי, החוקה האמריקאית הפכה ממנגנון שנועד לאפשר תיקון עצמי למחסום שמונע רפורמות אלקטורליות חיוניות – ולמעשה כמעט כל רפורמה.
הסתירה הזו – התהום הפעורה בין שני הסיפורים הללו – אינה דומה לשום דבר שפגשתי בשלושה עשורים של סיקור העולם ככתב חוץ (מלבד, בעצם, אולי בישראל). והיא משתקפת היטב גם במצב הרוח הציבורי הקודר.
האמריקאים, שפעם חשבו ברובם שהם נורא מיוחדים, נראים מלאי ספקות באשר לעתידם. סקר של רויטרס-איפסוס מצא ש-38 אחוזים מהם אינם מאמינים שארצות הברית עדיין תתקיים כמדינה אחת בעוד 250 שנה. כמעט שני שלישים סבורים שהדמוקרטיה האמריקאית נמצאת בסכנת קריסה. סקר של גאלופ מצא שפחות ממחצית מהאמריקאים מאמינים שלכל אדם יש סיכוי שווה להגשים את החלום האמריקאי, וסקר של AP-NORC מצא כי הגאווה בדמוקרטיה האמריקאית ירדה מאז 2017 מ-42% ל-28%.
כיצד אומה המשוכנעת כל כך בייחודיותה יכולה גם לפקפק בעצם הישרדותה? כדי להבין זאת, עלינו לחשוב על אמריקה כעל הניסוי הפוליטי הגדול ביותר בתולדות האנושות.
האמריקאים, שפעם חשבו ברובם כי הם נורא מיוחדים, נראים מלאי ספקות באשר לעתידם. סקר של רויטרס-איפסוס מצא ש-38 אחוזים מהם אינם מאמינים שארצות הברית עדיין תתקיים כמדינה אחת בעוד 250 שנה
מאז הקמתה, ארצות הברית עוסקת למעשה בבחינתן של ההנחות המרכזיות של עידן הנאורות לפיהן: חירות עדיפה על כפייה; ממשל חוקתי עדיף על שלטון שרירותי; כלכלה חופשית יוצרת שגשוג רב יותר מכלכלה ריכוזית; אזרחות יכולה להחליף מוצא אתני כבסיס לזהות לאומית; ובני אדם חופשיים, המנהלים את עצמם, מסוגלים לבנות חברה משגשגת, חדשנית וצודקת.
לאחר רבע אלף, הניסוי האמריקאי כבר הניב די והותר ראיות כדי לערוך סיכום ביניים.
1
השאלה הראשונה הייתה האם חירות יכולה לקיים דמוקרטיה בקנה מידה יבשתי. בנקודה הזו הניסוי עלה בהרבה על הציפיות. כאשר נוסחה החוקה האמריקאית, הוגים פוליטיים רבים האמינו שרפובליקות יכולות לשרוד רק בחברות קטנות יחסית. מדינות גדולות, כך סברו, יגלשו בהכרח לעבר מלוכה, אימפריה או שלטון צבאי.
ארצות הברית הפריכה את ההנחה הזאת. היא שרדה מלחמת אזרחים, חרפת עבדות, שפל כלכלי, שתי מלחמות עולם, גלי הגירה עצומים, תיעוש ואת המלחמה הקרה – וכל זאת תוך שמירה על משטר חוקתי.
נכון, הדמוקרטיה האמריקאית שוב ושוב לא עמדה באידיאלים של עצמה, וההתנהלות של ממשל דונלד טראמפ ממחישה עד כמה מערכות חוקתיות תלויות לא רק בחוקים הכתובים אלא גם בנורמות בלתי כתובות. ובכל זאת, הדמוקרטיה התגלתה כעמידה הרבה יותר משרבים ציפו.
2
השאלה השנייה הייתה האם חירות מולידה יצירתיות. גם כאן סיפק הניסוי האמריקאי תשובה חיובית וחד-משמעית. אמריקה יצרה סביבה שבה המדע, הקפיטליזם והחדשנות הזינו זה את זה. אוניברסיטאות, יוזמה פרטית, הון סיכון, שווקים פתוחים ונכונות לקבל סיכונים הולידו התקדמות יוצאת דופן ברפואה, בתקשורת, במחשוב ובאינספור תחומים נוספים. היא הוכיחה שהיצירתיות האנושית פורחת כאשר מעניקים לאנשים את החופש לנסות, להיכשל ולהתחיל מחדש.
מאז הקמתה, ארצות הברית עוסקת למעשה בבחינתן של ההנחות המרכזיות של עידן הנאורות. לאחר רבע אלף מהיווסדה, הניסוי האמריקאי כבר הניב די והותר ראיות כדי לערוך סיכום ביניים
3
השאלה השלישית הייתה, האם ניתן לבנות אומה על אידאלים במקום על מוצא אתני או תרבותי אחיד. ייתכן שזו תרומתה המקורית ביותר של אמריקה. המדינה החדשה הציעה אזרחות ועקרונות חוקתיים בתור היסוד לזהות הלאומית.
התהליך מעולם לא היה חלק – כמובן שלא. כמעט כל גל הגירה התקבל בתחילה בחשדנות, ונתפס כבלתי תואם לחברה האמריקאית, עד שלבסוף נטמע בה והפך לחלק ממנה.
גזענות ודעות קדומות עדיין קיימות, אך הדפוס ההיסטורי ברור: זהות אזרחית מסוגלת, במידה מרשימה, להתגבר על הבדלי מוצא. עד כדי כך, שחלקים נרחבים מן העולם המערבי – גם מדינות לאום אתניות – מאמצים לפחות חלק מן המודל הזה.
ואכן, סקרים מזהים בבירור שמהגרים מאמינים בחלום האמריקאי יותר מאשר אמריקאים שנולדו בארצות הברית. מי שבחר להצטרף לניסוי, שומר לעיתים קרובות על אמונה גדולה יותר בו ממי שנולד לתוכו.
4
השאלה הרביעית הייתה: האם דמוקרטיות מסוגלות לתקן את עצמן. גם כאן מגיע לאמריקה קרדיט משמעותי על העבר – אך ההווה שלה עגום בהרבה.
תנועות הרפורמה הגדולות ביותר שלה לא ביקשו להפיל את השיטה האמריקאית אלא פנו אל עבר עקרונותיה. המאבק לביטול העבדות, המאבק למען זכות הבחירה לנשים, הרפורמות למען זכויות עובדים ותנועת זכויות האזרח – כולם טענו שאמריקה פשוט אינה מקיימת את ההבטחות שכבר נתנה לעצמה.
גזענות ודעות קדומות עדיין קיימות, אך הדפוס ההיסטורי ברור: זהות אזרחית מסוגלת, במידה מרשימה, להתגבר על הבדלי מוצא. עד כדי כך, שחלקים נרחבים מן העולם המערבי – מאמצים לפחות חלק ממודל זה
תיאורו של מרטין לותר קינג הבן את החוקה כ"שטר חוב", ביטא זאת באופן מושלם. אחת מעוצמותיה הגדולות של הדמוקרטיה היא שביקורת אינה חייבת להחליש את המערכת; כאשר היא מובנת נכון, היא דווקא מחזקת אותה.
אולם כאשר אנו בוחנים את הפוליטיקה האמריקאית של ימינו, תמונת המצב נעשית פחות מחמיאה.
החוקה האמריקאית הוכיחה עמידות יוצאת דופן. אך גם קשיחות יוצאת דופן. הליך תיקון החוקה הפך למעשה לבלתי אפשרי, לא משום שדרישות החוקה השתנו, אלא משום שהחברה האמריקאית נעשתה מקוטבת עד כדי כך, שגם הסכמה רחבה על עקרונות בסיסיים נעשתה כמעט בלתי מושגת.
בעידן שבו כמעט כל סוגיה מחלקת את הציבור לפי קווים מפלגתיים, כמעט בלתי אפשרי לגבש את רוב-העל הדרוש לשינוי חוקתי – כפי שהמחיש הכישלון המביש באשרור תיקון שוויון הזכויות לנשים. למרבית הביזיון, הרפובליקאים התנגדו.
הרפורמה החשובה ביותר הדרושה כיום היא במערכת הבחירות. הייצוג השווה של כל המדינות בסנאט מעניק למדינות דלילות אוכלוסין כוח פוליטי החורג בהרבה ממשקלן האמיתי באוכלוסייה.
שיטת האלקטורים שבה והובילה לבחירת נשיאים שהפסידו בהצבעה הכללית, ובמקביל ריכז את מסעות הבחירות הנשיאותיים בקומץ קטן של מדינות מתנדנדות. מועמדים יכולים כמעט להתעלם מערים הגדולות – ניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו – משום שתוצאות המדינות שלהן ידועות מראש. מנגנון חוקתי שנועד להגן על הדמוקרטיה מעוות כיום את הייצוג הדמוקרטי ויוצר בפועל עריצות של מיעוט (ימני).
הרפורמה החשובה ביותר הדרושה כיום היא במערכת הבחירות. הייצוג השווה של כל המדינות בסנאט מעניק למדינות דלילות אוכלוסין כוח פוליטי החורג בהרבה ממשקלן האמיתי באוכלוסייה
זהו הכשל המרכזי. כאשר אמריקאים אומרים שאינם בטוחים שארצם תשרוד, הם מתכוונים בראש ובראשונה לאפשרות של קרע בין אמריקה הליברלית ("הכחולה") לאמריקה השמרנית ("האדומה"). החוקה אינה מציעה שום מסלול חוקי לפרישה של מדינות מן האיחוד, ולכן אם תרחיש כזה יתממש, הוא עלול להיות מכוער במיוחד.
גם המאזן הכלכלי מורכב
אמריקה הוכיחה מעבר לכל ספק שכלכלת שוק יוצרת עושר. היא הפכה לחברה הגדולה והעשירה ביותר שידעה ההיסטוריה. אך באותה מידה היא גם הוכיחה שכלכלת שוק אינה מייצרת שוויון באופן מינימלי הדרוש לחברה מתפקדת. ריכוזי עושר יוצאי דופן – מגמה שרק מחריפה – מעידים שצמיחה כלכלית פותרת את בעיית הייצור הרבה יותר מאשר את בעיית החלוקה.
אותו דפוס מתגלה גם בתחום המידע
חופש הביטוי לבדו אינו מבטיח קיומה של אמת משותפת – ששוב, דרושה לחברה מתפקדת. המדיה החברתית (שאמריקאים כמובן המציאו) יצרה קיטוב גם בתודעה: מול קיצוניים של פוליטיקת הזהויות, שמאמינים שגבר יכול ללדת ועדיף לבטל את המשטרה, יש אנשים שלא מאמינים בחיסון נגד פוליו ורומים לבטל את משרד החינוך. כל אלה מלמדים שדיון פתוח דורש יותר מחופש. הוא דורש גם אזרחים המוכנים להציב את האמת מעל לכל.
אז מה מוסר השכל?
עידן הנאורות צדק במידה רבה: חירות, ממשל חוקתי, כלכלת שוק, מדע ופלורליזם אכן עובדים. אך הם אינם יכולים לבטל את טבע האדם. בני אדם נותרים יצורים שבטיים; הם מבקשים מעמד וכוח; הם חוששים גם משינויים הכרחיים; הם נוטים להתפלג למחנות; ולעיתים קרובות הם מעדיפים להאמין בשקרים מנחמים.
עידן הנאורות צדק למדי: חירות, ממשל חוקתי, כלכלת שוק, מדע ופלורליזם – עובדים. אך אינם יכולים לבטל את טבע האדם, שנותר יצור שבטי, מבקש מעמד וכוח; חושש משינויים; נוטה להתפלג למחנות ואף להאמין בשקרים
ארצות הברית לא גילתה נוסחה לאושר נצחי, משום שאין בנמצא מערכת פוליטית המסוגלת לעשות זאת. ייתכן שמייסדי האומה הבינו זאת כבר מן ההתחלה. אולי משום כך, השאיפה החכמה ביותר המופיעה בהכרזת העצמאות היא דווקא "החתירה אל האושר". ההכרזה אינה מבטיחה אושר; היא מבטיחה רק את הזכות לרדוף אחריו. האושר אינו מובטח הכל תלוי בך.
לאחר 250 שנה, הניסוי האמריקאי הוכיח שחירות חשובה אך אינה משחררת את האנושות ממשאיה העתיקים ביותר. בסופו של דבר, אין קיצורי דרך: קוצרים את מה שזורעים.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו