יש אמירה שנשמעת בדיונים שוב ושוב בדיונים בכנסת ובתקשורת בנוגע לחינוך החרדי, לרוב בלי שהיא מגובה בנתונים, בציטוט של מחקר, או הסתייגות: "תלמיד שיצא מישיבה חכם יותר ממי שיצא מבית ספר רגיל."

כך, למשל, ח"כ אורי מקלב ממפלגת יהדות התורה אמר במליאת הכנסת: "אני מוכן להתמודד עם כל מבחן אובייקטיבי. בעוד בחינוך הכללי נאבקים בבעיות קריאה קשות, החינוך החרדי מעניק לילדים ארגז כלים שלם של הבנה, יכולת ניתוח, פתרון סוגיות ויצירתיות."

מאחורי המשפט הזה עומדים ארבעה טיעונים. הראשון: לימוד הגמרא מפתח חשיבה דיאלקטית ויכולת פירוק בעיות שאין כמותה. השני: שיטת החברותא (לימוד בזוגות) הנהוגה בישיבות היא מודל למידה מצוין.

השלישי: עשר שעות לימוד ביום מייצרות סיבולת אינטלקטואלית ומשמעת עצמית. הרביעי: שליטה באלפי דפי גמרא מוכיחה יכולת זיכרון יוצאת דופן.

בכל אחד מן הטיעונים הללו יש גרעין של אמת. הבעיה היא שהשיח הציבורי לא מסתפק בגרעין – הוא מרחיב אותו הרחק מעבר למה שניתן להוכיח, ואיש אינו בוחר לבדוק היכן בדיוק עובר הגבול.

מדובר בנראטיב נוח. ההנהגה החרדית מוצאת בו הצדקה להיעדר לימודי ליבה במערכת החינוך החרדית ומפלט מפני אחריות לתוצאות במצבם הכלכלי של בוגריה. גם בממשלה ובקרב תומכיה שאינם חרדים מוצאים בו נוחות – אם החרדים "בסדר ממילא", אין צורך לפעול.

פוליטיקאים מקבלים ממנו אישור להחלטה להעביר מיליארדים לחינוך החרדי בתקציב המדינה ל-2026 בלא לדרוש לימודי ליבה. כשנראטיב נוח לאנשים רבים, זה עשוי להיות סימן לכך שלא עוצרים לבדוק אותו.

מה המחקר אומר בנושא?

מחקר של Andrew Schumann שפורסם ב-Logica Universalis קובע כי ההיגיון התלמודי הוא מערכת לוגית מגובשת שפותחה דורות רבים לפני פיתוחים רבים במדעי המחשב ובבינה המלאכותית. 

אם כך – יש בסיס מחקרי לטענה כי לימוד הגמרא הוא פעולה לוגית מורכבת. אבל מהעובדה הזאת לא ניתן להסיק כי "בוגרי ישיבות מפגינים חשיבה אנליטית בכלל תחומי החיים". וכי "החשיבה האנליטית של בוגרי הישיבות טובה יותר משל בוגרי בתי ספר ממלכתיים ואוניברסיטאות". הטענה השנייה לא הוכחה, וגם לא נבדקה. 

ניתוח של Giovanni Sala ו-Fernand Gobet מאוניברסיטת ליברפול, שפורסם בMemory & Cognition וב-PubMed, מצא כי מומחים בתחומים מסוימים מפגינים זיכרון יוצא דופן, אך ורק בתחום המומחיות שלהם.

שחקני שח-מט זוכרים פריסות לוח שלמות; יכולת זו נחלשת כמעט לחלוטין בנוגע לזיכרון בנושאים שאינם שח-מט. מחקר נוסף, שפורסם ב-Current Directions in Psychological Science, הראה כי בני אדם כמעט ואינם משתמשים במיומנויות מתחום אחד בתחום אחר.

תלמיד ישיבה שזוכר מסכתות שלמות אינו זוכר בהכרח נוסחאות מתמטיות, מילים באנגלית, או תאריכים היסטוריים טוב יותר מכל אדם אחר.

הטיעון על "סיבולת אינטלקטואלית" מורכב אף יותר. פסיכולוגיה קוגניטיבית מגדירה ויסות עצמי ככישור המתפתח דווקא בהיעדר פיקוח חיצוני – היכולת לבחור נכון כשאין משגיח, כשאין סנקציה, כשהפיתוי נוכח.

מבנה החברה החרדיות יוצר משמעת חיצונית מוטמעת, שיכולה להיות מצוינת בתוך ההקשר הקהילתי. אולם כשמי שעוזב את המגזר מאבד את המבנה הזה, המשמעת לא תמיד מתלווה אליו לחיים שמחוץ לגדר.

תלמוד תורה, אילוסטרציה (צילום מסך מסרטון)

האם יש נתונים שמראים על ליקויים של החינוך החרדי?

בעוד שהנתונים על "יתרונות" החינוך החרדי לא הוכחו במחקר (ואף לא נבדקו היטב) והם נשענים על אינטואיציה ועל עדויות מקריות, הנתונים על מחדליו תועדו בצורה שיטתית ומטרידה.

דוח מבקר המדינה לשנת 2020 קבע: רק 13% מהבנים החרדים שלמדו במוסדות חרדיים ולמדו לבגרות זכאים לתעודת בגרות, לעומת 69% בכלל האוכלוסייה. כ-95% מהמורים המלמדים מתמטיקה בחינוך החרדי לא למדו כלל מתמטיקה בתיכון.

בנתונים שהוגשו לבג"ץ במסגרת עתירת עמותת חדו"ש נחשף כי מתוך כלל רשתות החינוך החרדיות שמקבלות יחד תקציב של 3.3 מיליארד שקל, רק 30 מוסדות מלמדים בפועל לימודי ליבה. לפי פרסומים, משרד החינוך ניסה עד הרגע האחרון למנוע את העברת הנתון הזה לבית המשפט.

גם ההשלכות הכלכליות של ליקויי החינוך החרדי תועדו היטב. שנתון החברה החרדית 2024 של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על כך שההכנסה הגולמית החודשית הממוצעת של משקי בית חרדים עמדה ב-2022 על 14,816 שקל – נמוכה בכ-40% מהממוצע של משקי בית יהודים אחרים (24,466 שקל).

הפער נובע ממחסור בכלים בסיסיים – השכלה, אנגלית, מתמטיקה – שמאפשרים השתלבות בשוק העבודה המודרני.

פרופ' דן בן-דוד, נשיא מכון שורש למחקר כלכלי-חברתי, מציין כי: "חלקם של החרדים באוכלוסייה מכפיל את עצמו מדי 25 שנה. כיום 26% מהפעוטות בישראל הם חרדים. אם המגמה תימשך, בעוד 25 שנה מחצית הפעוטות יהיו חרדים – וכולם יצאו ממערכת שאינה מכשירה אותם לשוק העבודה".

אז האם החינוך החרדי חסר ערך?

החינוך החרדי אינו חסר כל ערך. לימוד הגמרא הוא מפגש עם מסורת אינטלקטואלית עשירה ומורכבת. ללימוד חברותא יש יתרונות פדגוגיים אמיתיים. ריבוי שעות לימוד הוא לא עניין שולי.

אבל "בעל ערך" אינו שווה ל"בעל ערך עליון". ו"מסורת מורכבת" אינה מצדיקה מחסור בכלים בסיסיים לעשרות אלפי ילדים.

השאלה שנשארת פתוחה, ושאיש לא ממהר לענות עליה, היא: היכן המחקר, או הנתונים, שמוכיחים שלבוגר ישיבה יש חשיבה אנליטית טובה יותר מאשר למי שלא למד בישיבה, מחוץ לתחום הגמרא?

כל עוד אין לשאלה הזאת תשובה, ישראל לא מנהלת ויכוח עובדתי על חינוך, אלא מנהלת ויכוח תיאולוגי מחופש. והיא משלמת עליו במדיניות ציבורית, בכספי ציבור, ובחייהם של ילדים.

רום הרפז, בעלת תואר שני בניהול מידע וידע. יוקר המחיה וזכויות אדם בוערים בעצמותיה