אחת הטענות המושמעות ביותר נגד טיפוח מחוננים במערכת החינוך היא: "למה לתת למי שכבר יש לו", או במלים אחרות: מחוננים יגיעו למיצוי יכולותיהם בין אם יטופחו ובין אם לאו. למה להשקיע בהם כספים ומשאבים? הלא עדיף להשקיע בלקויי למידה, בבעלי קשיים רגשיים, ובעיקר – באלה שלא התברכו במה שמחוננים קיבלו כבר מילדותם.
פוסט זה יוכיח בדיוק את ההיפך: יש להשקיע בטיפוח מחוננים ולא רק מהטעם הפשוט, הבנאלי, שאותו נוטים לשכוח: כל ילד זכאי לחינוך שמתאים לו.
הבה נפנה מבטנו אל הימים של ראשית החינוך למחוננים בארץ. הרעיון של חינוך למחוננים הגיע לכאן למעלה מעשור לאחר הדחיפה הגדולה לה זכה נושא זה בארה"ב, שם החלו תוכניות מקומיות למחוננים כבר בראשית המאה הקודמת.
אחת הטענות המושמעות ביותר נגד טיפוח מחוננים במערכת החינוך היא: "למה לתת למי שכבר יש לו". אוכיח את ההיפך: יש להשקיע בטיפוח מחוננים ולא רק מהטעם הפשוט, הבנאלי, שכל ילד זכאי לחינוך המתאים לו
הידועות שבהן, על פי סדרן הכרונולוגי: תכנית וורצ'סטר (Worcester) במסצ'וסטס, אחת הראשונות בארה"ב, במסגרתה התחילו לפעול כיתות המחוננים הראשונות ב-1901. התלמידים נבחרו מכל רחבי העיר, והיא כללה לימודים מואצים או מותאמים.
מחקרי טרמן (Lewis Terman) הם המחקרים הארוכים ביותר בהיסטוריה של המחוננות. טרמן וממשיכי דרכו איבחנו כ-1500 ילדים בעלי IQ של למעלה מ-140 מרחבי קליפורניה, טיפחו אותם ובחנו את כל המדדים – הלימודיים, החברתיים, המשפחתיים, הבריאותיים וכדומה של המשתתפים עד סוף המאה ה-20.
לטה הולינגוורת' (Leta Stetter Hollingworth) ייסדה את בית ספר ספייר (Speyer School), בית הספר היסודי הציבורי הראשון לתלמידים מחוננים בניו יורק. הוא פעל רק 5 שנים (1935-1940), אבל השפיע על חינוך מחוננים בעולם כולו. להולינגוורת הייתה גישה שהדגישה למידה משמעותית, העשרה, וטיפול בצרכים הרגשיים-חברתיים של מחוננים, והיא גם כתבה את הספר הראשון המקיף בנושא.
אולם הדחף הממשלתי לחינוך מחוננים בארה"ב לא הגיע בשל הכרת מוסדות החינוך בצרכיהם של מחוננים, אף לא בשל לחצן של משפחות עם ילדים מחוננים. הסיבה הייתה פוליטית: ב-1957 שוגר הספוטניק הראשון לחלל, עובדה שסימנה את עליונותה המדעית של ברית המועצות על פני ארצות הברית. בעקבות זאת הבינו בארה"ב את הצורך בחינוך מעולה של עתודה מדעית-טכנולוגית לתמיכה בביטחון הלאומי.
הסיבה לדחף הממשלתי לחינוך מחוננים הייתה פוליטית: שיגור הספוטניק הראשון לחלל ב-1957 סימן עליונות מדעית של בריה"מ. בארה"ב הבינו את הצורך בחינוך עתודה מדעית-טכנולוגית לתמיכה בביטחון הלאומי
ב-2 בספטמבר 1958 חתם הנשיא דווייט אייזנהאואר על החוק: National Defense Education Act (NDEA), שמטרתו חיזוק מערכת החינוך האמריקאית.
החוק כלל מימון פדרלי לבתי ספר, הלוואות לסטודנטים, תמיכה בהכשרת מורים ועוד – והיה אחת הדחיפות הגדולות לחינוך למחוננים ולתלמידים מוכשרים בשנות ה-50 וה-60.
ב-1972 פרסם נציב החינוך של ארה"ב, סידני מרלנד (Sidney P. Marland Jr.y) את "דו"ח מרלנד", דו"ח רשמי ומשמעותי ביותר בהיסטוריה על חינוך המחוננים בארה"ב.
בישראל התחיל חינוך המחוננים הרשמי ב-1973, כאשר אבחון המחוננים נעשה באותה שנה בשלוש הערים הגדולות, ואילו ב-1.1.74, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נפתחו כיתות המחוננים הראשונות – כיתה ג' בתל-אביב ו-ד' בחיפה, כמו גם יום השליפה השבועי בירושלים.
מאז ועד היום נפתחו כיתות מחוננים רק ב-5 בתי ספר יסודיים נוספים, לצד למעלה מ-60 תוכניות העשרה למחוננים ולמצטיינים. בארץ נפתחו כיתות מחוננים בעיקר בשל לחץ של הורים למחוננים שנמצאו בעמדות מפתח במשרד החינוך ובמוקדי כוח אחרים. זה נעשה לצד קונסטלציה חד-פעמית של התחלת פעילות מחוץ לבית הספר על-ידי ארבעה אישים שהיו מאבות ומאימהות המחוננים בארץ. כולם כבר אינם בין החיים: ד"ר אריקה לנדאו, פרופ' אבנר זיו, והזוג מילגרם – פרופ' רוברטה ופרופ' נוח.
לקבוצה זו נוספו בשנות ה-70 מסטרנטים ודוקטורנטים, שבהשראת מוריהם כתבו עבודות חשובות, בעיקר מחקרים כמותיים, שהיו יכולים להיות לבסיס מדעי של חקר המחוננות בארץ.
מאז ועד היום נפתחו כיתות מחוננים רק ב-5 בתי ספר יסודיים נוספים, לצד למעלה מ-60 תוכניות העשרה למחוננים ולמצטיינים. בארץ נפתחו כיתות מחוננים בעיקר בשל לחץ של הורים למחוננים שנמצאו בעמדות מפתח
כל ההתחלות הללו, שמהן נותרו רק עבודות המאוחסנות על מדפי ספריות, היו הנדבך השני של הפעילות למען המחוננים בארץ. אבן הפינה לטיפוח המחוננים בארץ הונחה עם "פרויקט המחוננים טעוני הטיפוח" בשנות ה-60 – שהתפתח בעיקר כתגובה ממסדית למרד ואדי סאליב (1959) ולפערים העדתיים-חברתיים.
הממסד חיפש דרך לשלב ילדים בעלי פוטנציאל גבוה ממוצא לא אשכנזי בתוכניות חינוכיות משובחות, בכוונה לשלבם כמנהיגים בכל תחומי החיים. אולם, בין המטרות המוצהרות של הפרויקט הזה, הודגשה גם החשיבות של ערכים "מערביים", תוך מחיקה מזלזלת של ערכי התרבות ממנה באו הילדים.
לפיכך, על אף הצלחתה של התוכנית מבחינת ההישגים של הילדים שהשתתפו בה, במדע, בתרבות, בפוליטיקה ועוד, היא "זכתה" לגנאי בפי רבים מבוגריה, שלדבריהם נאלצו לוותר על זהותם וקשריהם עם משפחות המוצא ועם החברה ממנה באו.
ה"תגובה" לאי-שביעות הרצון הזו הייתה פתיחת כיתות מחוננים, אשר כפי שהתברר במהלך יותר מ-50 השנים האחרונות – אינן נחשבות לפופולריות במיוחד אצל הורי התלמידים המחוננים, שהם הפוטנציאל לתלמידים בכיתות אלה.
תוכניות ההעשרה למחוננים, שהן תוכניות שליפה של יום בשבוע, באו במקומן של כיתות מחוננים כמעט בכל הארץ, ולצידן נפתחו תוכניות העשרה למצטיינים הפועלות אחר הצהריים, כך שהתלמידים שמוזמנים להשתתף בהן אינם "מפסידים" יום לימודים. "הפסד" זה הוא אחד היתרונות העיקריים של יום השליפה: יום ללא לימודים בבית הספר ה"רגיל". יום שבו אפשר "לנשום אוויר" בחברת ילדים דומים; יום שבו לומדים דברים שאינם נלמדים בבית הספר.
הממסד חיפש דרך לשלב ילדים עם פוטנציאל גבוה ממוצא לא אשכנזי בתוכניות חינוכיות משובחות, לצרכי הנהגה בעתיד. אך בפרויקט הודגשו ערכים "מערביים", תוך מחיקה מזלזלת של ערכי התרבות ממנה באו הילדים
אלא שאליה וקוץ בה. עלי פי "הצהרת הכוונות" של משרד החינוך, תוכנית ההעשרה למחוננים אמורה לכלול שלושה חלקים: תכנים קוגניטיביים במדעים ובמתמטיקה, בתחומי המדעים הלשוניים ו/או ההומניים, ובתחומי המוזיקה, האמנות, וכדומה. אבל זה אינו המצב.
את המתמטיקה למחוננים, לדוגמה, כמעט לא נמצא בתוכניות ההעשרה במגזר היהודי; גם לא את לימודי האנגלית, או שפה אחרת, מעבר לחשיפה מינימלית של סמסטר אחד לשפה אקזוטית כלשהי. נוכל ללמוד מהמגזר הערבי, בו הורי התלמידים אינם מסתפקים ב"יום הכיף" השבועי, אלא דורשים – ומקבלים – העשרה והעמקה בתחומי המתמטיקה, במדעים, ובשלוש השפות: ערבית, אנגלית ועברית.
זה, לדעתי, צריך להיות המודל של תוכניות ההעשרה של משרד החינוך. די להתחשב רק במה שהילדים או הוריהם רוצים; הגיע הזמן להתחשב במה שהם צריכים. אם מדיניות זו תיושם בתוכניות ההעשרה למחוננים, ניתן יהיה לתפוס שלוש ציפורים במכה אחת:
- סגירה אמיתית של פערים בין פריפריה למרכז בחיזוק מקצועות הבסיס בהם הפערים העצומים הם-הם החסמים להתקדמות של ילדים רבים.
- מיצוי הפוטנציאל האנושי העצום הקיים בפריפריה לטובת מדינת ישראל שההון האנושי שלה הוא היחיד שאמור לעמוד לה בכל קשייה;
- שוויון בחינוך, לפיו לכל ילד מגיע לקבל את כל מה שהוא זקוק לו להתפתחותו הפסיכולוגית התקינה. ילדים אינטליגנטיים, יצירתיים וסקרנים קיימים בכל מקום, אבל רבים מהם, בעיקר אלו הגרים בפריפריה, אינם זוכים בדרך כלל לקבל את המגיע להם, כמו צרכיהם של ילדים שהוגדרו על ידי ה"מערכת" כזכאים לחינוך "מיוחד". "מיוחדותם" של ילדים מחוננים אינה מזכה אותם, על פי המצב כיום, ללמוד ברמה המתאימה להם, ולקבל את ההעשרה החשובה בתחומים הקוגניטיביים.
נוכל ללמוד מהמגזר הערבי, בו הורי התלמידים לא מסתפקים ב"יום כיף" שבועי, אלא דורשים – ומקבלים – העשרה והעמקה במתמטיקה, מדעים, ובשלוש השפות. זה, לדעתי, צריך להיות מודל תוכניות ההעשרה של משרד החינוך
אין הדברים מפחיתים מחשיבותו של העיסוק בספורט, במוזיקה או באמנות. הם באים לחזק את ההבנה, שחינוך מתאים למחוננים יכול היה וצריך להיות, משימה שבמילויה יש רק מרוויחים.
ד"ר חנה דויד היא יועצת לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם. למדה לתואר ראשון במתמטיקה-פיזיקה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולתואר שני ב-Jewish Theological Seminary בניו יורק. הדוקטורט שלה הוא בפסיכולוגיה חינוכית – עם התמחות במחוננות (מקצועות משנה: הוראת המתמטיקה וחינוך), מאוניברסיטת מינכן. סיפוריה הראשונים נדפסו ב"מעריב לנוער" (מגיל 15) ועד כה פרסמה 20 ספרים ולמעלה מ-300 מאמרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו