אולי הגיע הזמן לסגור גם את מוזיאון "יד ושם"

אם פינת זיכרון קורבנות השבעה באוקטובר במטה שב"כ מחלישה את החוסן הלאומי, אם הנצחת מחדל בו נרצחו ונשחטו תושבי מדינת ישראל בידי מחבלי הנוח'בה באסון הגדול ביותר מאז השואה היא תבוסתנות, ואם אסור להביט מדי יום במתים ובפצועי הרגש המהלכים בינינו ולזכור שהמציאות טפחה על פנינו – אין סיבה לעצור בכניסה למטה שב"כ.

בואו נסגור גם את מוזיאון "יד ושם", המקום בו מוצג לעיניהם של אינספור מבקרים ומנהיגי עולם האסון הגדול ביותר של העם היהודי.

הפרסום לפיו ראש שב"כ דוד זיני הורה להסיר את פינת הזיכרון לחללי השירות שנפלו בטבח השבעה באוקטובר, משום ש"לא צריך לראות את המחדל מול העיניים כל יום", אינו החלטה אסתטית על עיצוב המבואה. זו אמירה על תפיסת ערך הזיכרון, על האחריות ועל דמותה של החברה הישראלית.

הוראת זיני להסיר את פינת הזיכרון לחללי שב"כ שנפלו בטבח ה-7/10 כי "לא צריך לראות את המחדל מול העיניים כל יום", אינה החלטה עיצובית, אלא אמירה על ערך הזיכרון, האחריות ועל דמות החברה הישראלית

אמירה זו מגיעה לאחר שזיני סרב ללחוץ את ידיהן של נשות הארגון, ולאחר מכתבה המוזר של רעייתו נעמי בתוקף תפיסת עצמה כ"אשה הראשונה" של שב"כ. באיגרת כתבה זיני כי היא ונשותיהם של המשרתים "מעמידות את בתינו, את עמנו על רגליו בתקומתו אחרי 2,000 שנות גלות, אל ייעוד גדול שאנו רק בראשית מימושו". שום התייחסות לנשים המשרתות בשב"כ ומובילות בו מבצעים שהס מלהזכירם, הן לא קיימות בתודעתה.

כתב הארץ ג'וש בריינר חשף ידיעה של העיתונאי תמיר בוחבוט מ-2008, אודות מג"ד גולני אשר אסר על פינות הנצחה לחללי גולני. למג"ד קוראים דוד זיני. לאחרונה החליט זיני גם לבטל את אירועי הגאווה בארגון ולשלול את התקציב שהוקצה לקבוצה הגאה, אשר משרתת את צרכי הביטחון הסודיים של מדינת ישראל. כעת התפרסמה ההוראה להסרת הגלעד למחיר האנושי ששילמו אנשי שב"כ בטבח 7/10.

בעיניי, הסיפור הזה אינו מתחיל במעלליו של זיני כראש שב"כ או כמג"ד גולני ולא בשבעה באוקטובר. הוא מתחיל הרבה קודם, באחד המהלכים המכוננים של הציונות והתקומה: "שלילת הגלות". כדי לברוא יהודי חדש, ביקשה הציונות להשתחרר מדמותו של היהודי הגלותי: הנרדף, הכפוף, חסר האונים. במקומו נוצר מיתוס הצבר, השזוף, הזקוף, עובד אדמה ולוחם. דמותו של אורי מ"הוא הלך בשדות".

יחד עם המהפכה הגדולה בתפיסת העצמי היהודי במדינת ישראל הצעירה, נעשה גם עוול חברתי ותרבותי. במקום להעניק המשך לסיפורו של היהודי הגלותי ולכבד את הדמות המורכבת והנלחמת על מקומה בהיסטוריית העמים, תוך העלאה על נס את תרומת יהודיות ויהודים לרווחת האנושות כולה והעם היהודי בפרט, פעלנו למחוק אותו ולעצב יהודי חדש.

זה לא מתחיל במעללי זיני כראש שב"כ או כמג"ד גולני ולא ב־7/10, אלא באחד המהלכים המכוננים של הציונות והתקומה: "שלילת הגלות". כדי לברוא יהודי חדש, ביקשה הציונות להשתחרר מדמות היהודי הגלותי הנרדף

ניצולי שואה רבים סיפרו כיצד בשנותיה הראשונות של המדינה הם נתקלו במבוכה, לעיתים אף בסלידה ובבוז. עצם היותם קורבנות, סתר והעליב את דמותו של הישראלי החדש.

שורדי שואה עשו כל שביכולתם כדי למחוק מעצמם את חרפת אסונם והתאמצו להיות דומים ככל האפשר לאתוס הצבר ולקווי דמותו, ששורטטו ביצירות הספרותיות, הקולנועיות והחברתיות.

ההכרה בעוצמת כאבם החלה רק לאחר משפט אדולף אייכמן וקיבלה את מקומה בתעמולה הישראלית: במשך עשרות שנים המושג "שורדי שואה" משרת את הסחיטה הרגשית כלפי העולם. הצדקת עוולות הנעשות על ידי מדינת ישראל, משרתות עמותות מפוקפקות, המתהדרות בעשייה לכאורה למען זיכרון ושורדי שואה, ואת מסעות הקידום העצמי של דמויות פוליטיות ושל אשת ראש הממשלה בראשן.

בשנת 2020 כתבתי על אודות אירועי 75 שנה לשחרור אושוויץ: מנהיגי העולם הגיעו לטקסים מפוארים, מלאי דגלים, אבטחה, כבוד וסעודות חגיגיות, בעוד ניצולי השואה עצמם נותרו, במקרים רבים, מחוץ למרכז הבמה. גם שם שאלתי אם איננו מחליפים את זיכרון הקורבנות בפולחן של עוצמה ממלכתית הסובבת כולה סביב הזוג בנימין ושרה נתניהו ויוקרתו.

אותו דפוס הופיע גם לאחר השבעה באוקטובר. נתניהו ביקש להמעיט בשימוש במילה "טבח" ולנסח את השם מחדש. משפחות החטופים והנרצחים הוצגו לעיתים כמי שמחלישות את רוח העם, דווקא משום שהתעקשו להחזיר את יקיריהם משבי חמאס ולהזכיר את האסון.

לאחר ה-7/10 נתניהו ביקש להמעיט בשימוש במילה "טבח". משפחות החטופים והנרצחים הוצגו לעיתים כמי שמחלישות את רוח העם, דווקא משום שהתעקשו להחזיר את יקיריהם משבי חמאס ולהזכיר את האסון

בשנת 2022 יצא שמעון ריקלין נגד שילובם של אנשים עם מוגבלויות בטקס המשואות, בטענה שמדובר בנמיכות קומה המשדרת חולשה. כאשר אלו הם השיקולים, גם פינת הזיכרון לחללי שב"כ מסומנת כעת כ"תבוסתנות". 

ציוץ של שמעון ריקלין

חברה המקדשת רק שלמות, ניצחון ואטימות רגשית – מתביישת בכישלון. חברה המתביישת בכישלון מתחילה להסתיר אותו. וכאשר מסתירים את הכישלון, קשה גם ללמוד ממנו. זוהי הסכנה הגדולה שלנו כחברה אנושית וגם כחברה יהודית.

אם כך, אולי באמת הגיע הזמן להיות עקביים: נסגור גם את מוזיאון "יד ושם",  נסיר את תמונות גטו ורשה, את הילד עם הטלאי הצהוב המרים ידיו מול כיתת הירי, את היהודים הנרדפים המוכים.

נפסיק ללמד על קישינב, על פוגרומים, על חברון תרפ"ט, על גירוש ספרד ועל השואה. הרי כל אלה מציגים יהודים ברגעי השפל שלהם. הם אינם מתאימים למיתוס של עם שאינו מובס לעולם.

התקומה היא הפוליטיקאים זקופי הקומה המובילים כיום את ממשלת ישראל, המגיעים ביום הטבח לרקוד ולשמוח את שמחת התורה, אומרים: "קודם כל חג שמח" ו"זוהי תקופה של נס", עונים "ירדתי קצת במשקל" כששואלים איך השתנו מאז הטבח, ופועלים למחוק את המושג "טבח" מהאסון של 7/10 ולצמצמו ל"ארוע".

חברה המקדשת רק שלמות, ניצחון ואטימות – מתביישת בכישלון. חברה המתביישת בכישלון מתחילה להסתירו. וכשמסתירים כישלון, קשה ללמוד ממנו. אז בואו נמחק יהודים ברגעי השפל שלהם, שאינם מתאימים למיתוס

זה בדיוק ההיפך מן המסורת היהודית. הציווי "זכור" לא נועד לפאר את הסבל, אלא למנוע את חזרתו. הזיכרון אינו תבוסתנות. הוא אחריות. הוא המצפן המוסרי והלאומי שלנו. פינת זיכרון אינה אנדרטה לכישלון אלא התחייבות לתיקונו.

אומה המסוגלת להביט בכשליה ובפצעיה היא אומה שיש לה סיכוי להחלים. אומה המכסה אותם מסתכנת בכך שייפתחו שוב, בוגדת בכבודם ובזיכרונם של אלו אשר שילמו את המחיר היקר מכל והופכת אותם למי שצריך להחביאם בצללים כדי שלא יפריעו לשמחה הקולקטיבית המאולצת.

לאורך שנות המדינה השתנתה דמות היהודי ועברה להכלה מגוונת מבורכת. כמו שמחויב מחברה המכילה פסיפס אנושי מקצה לקצה ואת כל מנעדי הקשת הרגשית והאנושית.

בשנים האחרונות, קם גזע אדונים בחברה היהודית בישראל הקורא לעצמו "פורום תקומה", חובשי כיפות וטורבני ענק, רוממות היהדות ואלוהים בפיהם, כוכבי ערוץ 14, משליטי מורא ופחד ברחבי המדינה ובשטחים, אשר שוללים את הזכות לרגש וחולשה, לאהבה ומסירות.

אותו גזע אדונים מתבייש בשונה, מואס בגיוון האנושי, בוחל בהפגנת רגשות במצבי משבר ובאהבת היקרים לנו המגיעה לפני שליחות לאומית כלשהי. כעת הם גם מגמדים את קורבנות השבעה באוקטובר.

זה בדיוק ההיפך מהמסורת היהודית. הציווי "זכור" לא נועד לפאר את הסבל, אלא למנוע את חזרתו. הזיכרון אינו תבוסתנות. הוא אחריות, המצפן המוסרי והלאומי שלנו. פינת זיכרון אינה אנדרטה לכישלון אלא התחייבות לתיקונו

זו אותה גזענות ואכזריות שהובילה לרצח וחורבן בהסטוריה של האנושות, רק שזה קורה הפעם במדים אחרים.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יזמית אורבנית-חברתית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, כיהנה כמנכ"לית המרכז הישראלי-הדרוזי ויועצת תקשורת בפוליטיקה ארצית ובמוניציפלית. בוגרת התוכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ובעיצוב תקשורת חזותית מהמרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצ״ו חיפה. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-5.