בניגוד לרבים מחבריי ובני משפחתי, לא הצלחתי לתפוס אמריקה. רוב הזמן אני חי עם העובדה הביוגרפית הזו בשלום, אבל מעת לעת חולפת בראשי המחשבה המתסכלת וחסרת התוחלת "מה היה אם…". למזלי צברתי ניסיון לא מבוטל בהדיפת מחשבות רעות לירכתי התודעה. וכך אני ממשיך הלאה בחיי, אי שם בקצה אגן הים התיכון.

לא הצלחתי לתפוס אמריקה. לא עשיתי רילוקיישן לעמק הסיליקון בשיא קרחנת הדוט קום, ולא הקמתי שם סטארט-אפ מצליח; לא התקבלתי למשרת הוראה באוניברסיטת שיקגו; לא עברתי לגור בבית מבודד בקצה מדינת מיין; לא עליתי על הגל של העגלות בלאס וגאס; לא יצאתי לשליחות מדינית בוושינגטון; לא בניתי לעצמי שם בגלריות של הוילג' במנהטן; לא התחככתי בבכירי הממשל בפנטגון.

אפילו לא הגשמתי את הפנטזיה המקובלת לתפור את אמריקה מחוף לחוף במכונית פתוחה, עם ברוס ספרינגסטין בפול ווליום, לילות מטושטשים במוטלים שכוחי אל, שורות של קוקאין, בקבוקי ג'ק דניאלס ומפגשים מהסוג המוזר עם אמריקה האמיתית. אמריקה השבורה.

לא הצלחתי לתפוס אמריקה, אבל אמריקה תפסה אותי. ובזה אני כנראה דומה לרוב המוחלט של מיליארדי בני האדם שחיים בעולם. כל אלה שכמוני לא זכו לתפוס אמריקה, אבל ממש כמוני הזריקו אותה לוורידים כל חייהם

לא הצלחתי לתפוס אמריקה, אבל אמריקה הצליחה לתפוס אותי. ובזה אני כנראה דומה לרוב המוחלט של מיליארדי בני האדם שחיים בעולם. כל אלה שכמוני לא זכו לתפוס אמריקה, אבל ממש כמוני הזריקו אותה לוורידים כל חייהם.

אמריקה היא חלק מאיתנו, ממי שאנחנו, בין אם נרצה בזה ובין אם לא, כמין נוכחות מתמדת שלפעמים אנחנו מודעים לקיומה ואפילו מטפחים כלפיה ביקורתיות בריאה. והרבה פעמים היא פשוט המובן מאליו של התקופה שבה זכינו לחיות. דגים לא יודעים שהם שוחים במים.

ארצות הברית של אמריקה – זו שמבחינתנו היא ורק היא "אמריקה", זו שהאביסה אותנו ב"חלום האמריקאי" – חוגגת בסוף השבוע 250 שנות עצמאות, כשבמאה השנים האחרונות היא הייתה המעצמה הדומיננטית והמשפיעה, הבנאלית והמופלאה, המושכת והמרתיעה, גסת הרוח והאנינה שעיצבה את חיינו. המעצמה שהיא תמיד מוגזמת – באלימותה ובצדקנותה, במשמניה וביהירותה, בכזביה ובכנותה.

לפעמים היא מדען גאון ומופרע. זה שמצד אחד המציא את הניתוח הרובוטי הכי מתוחכם ומצד שני גידל 40 מיליון אנשים שמשוכנעים גם היום שאם יבלעו אקמול, הממשלה תעקוב אחריהם דרך ה-G5.

לפעמים היא מדען גאון ומופרע. זה שמצד אחד המציא את הניתוח הרובוטי הכי מתוחכם ומצד שני גידל 40 מיליון אנשים שמשוכנעים גם היום שאם יבלעו אקמול, הממשלה תעקוב אחריהם דרך ה-G5

לפעמים היא מגלומן מבריק ומעורער. זה שמצד אחד הצליח להנחית אנשים על הירח ומצד שני להנחיל לאנושות את תיאוריית הקונספירציה, שהנחיתות על הירח בכלל בוימו בציניות על ידי ממשלה, שמצליחה להסתיר מכולנו חייזרים שנחתו בשטחה.

ואז להתעשר מהסרטים והסדרות על הנושאים האלה. כי אמריקה גם לימדה אותנו שיש המון דרכים להתעשר, והמון פראיירים להתעשר על חשבונם.

לכן חגיגות העצמאות של אמריקה הן לא רק חגיגות של מי שנולד, גדל, שגשג או סבל בה; גם לא רק של מי שהיגר אליה, טיפס בה במעלה הסולם החברתי או קרס בה; במובן ידוע זו חגיגה של כולנו, שבעל כורחנו גדלנו בצילה של אמריקה ונתבענו מגיל ילדות להגדיר את עצמנו מולה ומול התרבות שלה, מול כל הבובים שלה.

בוב דילן הצית את דמיוני עם טקסטים שהצליחו להרטיט גם כשלא תמיד הבנתי למה. בוב וודוורד גילם את  המודל הנחשק לעיתונות. בוב אייגר ארז ושיווק מחדש את כל גיבורי הילדות שלי ושל בני דורי. בוב הבנאי ובוב ספוג כבר היו הגיבורים של ילדיי.

וודי אלן לימד אותי כמעט כל מה שאני יודע על נוירוזות וקפריזות. סיינפלד, בוג'אק הורסמן, לארי דיוויד, רוב ריינר ולואי סי-קיי אחראים לנתחים נכבדים מההומור שאולי בורכתי בו

וודי אלן לימד אותי כמעט כל מה שאני יודע על נוירוזות וקפריזות. סיינפלד, בוג'אק הורסמן, לארי דיוויד, רוב ריינר ולואי סי-קיי אחראים לנתחים נכבדים מההומור שאולי בורכתי בו.

פסטיבל וודסטוק הזין בסבנטיז את הפנטזיות על סולידריות, קהילה ושחרור באמצעות מוזיקה ו-LSD. "סי-בי-ג'י-בי" ו"סטודיו 54" את הפנטזיות על סליז אורבני. וול סטריט תדלקה באייטיז את הפנטזיות על התעשרות מהירה וקוקאין. בנייטיז ביל קלינטון נשא את בשורת "השלום" ואז גם את בשורת ה"שלום, חבר". ברק אובמה היה התגלמות התקווה.

ואז הגיע דונלד טראמפ והזכיר שכל הסיפור הזה, בעצם כל תולדות האימפריה, הם בעצם פרק אחד ארוך ומניפולטיבי של "הישרדות VIP". גם את הריאליטי ירשנו מאמריקה.

ואז הגיע דונלד טראמפ והזכיר שכל הסיפור הזה, בעצם כל תולדות האימפריה, הם בעצם פרק אחד ארוך ומניפולטיבי של "הישרדות VIP". גם את הריאליטי ירשנו מאמריקה

היא זלגה מהמסכים והמטירה עלינו מילים. המינגוויי, סאלינג'ר, פינצ'ון, קורמאק מקארתי, פיליפ רות, סול בלו, תום וולף – אם למנות רק את הבולטים בסופרים האמריקאים שהילכו עליי קסם במרוצת השנים – לימדו אותי איך מתנהג גבר אמריקאי. איך להבין את אמריקה. איך לקרוא אותה. איך להכיר בגדולתה אבל גם איך לשמור ממנה מרחק ולהסתייג ממנה.

ברור שהיחסים האלה לא סימטריים. "איפה הילד" שרו על "אמריקה קרובה" ורמי פורטיס על "כמה שירים כבר אפשר לכתוב על אמריקה". באמריקה לא שרים שירים מקבילים על ישראל. מקסימום מדקלמים "מהים עד הנהר" בפתח אוניברסיטאות העלית.

רבע מילניום זה חתיכת פרק זמן מפואר למדינה שהחלה כרעיון מופשט על חירות ורדיפת אושר ובצע, והפכה למעצמה הכי גדולה, קולנית, אגרסיבית ומשפיעה בהיסטוריה האנושית. לפחות בנתח ההיסטוריה שרלוונטי לחיינו.

כי מבחינתנו, בני האנוש ב-2026 – אמריקה היא לא האימפריה הגדולה מהאגדות; היא האימפריה הגדולה ממהדורות החדשות. זה כמובן היה בולט במיוחד – ולפעמים בלתי נסבל ממש – במרוצת השנה האחרונה.

לכן אני – כמו רבים סביבי – אזרח ישראלי אבל גם נתין של האימפריה האמריקאית. לפיכך החוויה האישית הבאה שלי, היא כנראה גם חוויה קולקטיבית שרבים יוכלו להזדהות איתה.

הרגע הזה שאתה נוחת בניו יורק בפעם הראשונה והתחושה הדומיננטית היא לא של גילוי, אלא חוויה חריפה של דז'ה-וו עמוק ומסחרר. כשאתה הולך מאושר בשדרות הרחבות, נפעם מהבניינים העצומים שכבר ראית מכל זווית.

הרגע הזה שאתה נוחת בניו יורק בפעם הראשונה והתחושה הדומיננטית היא לא של גילוי, אלא של דז'ה-וו עמוק ומסחרר. כשאתה הולך מאושר בשדרות הרחבות, נפעם מהבניינים העצומים שכבר ראית מכל זווית

ואתה מרגיש בבית, למרות שמעולם לא היית כאן, עם האדים שעולים מפתחי האוורור, עם המונית הצהובה שכל כך הרבה פעמים נכנסת אליה בדמיונך, עם האור שמרצד בין גורדי השחקים, כשאתה שיכור מתחושות אמיתיות לחלוטין אך בעצם מהונדסות, שנשתלו בתוכך כשכל המגננות הוסרו, בחשכת בית הקולנוע עם סדרת "הסנדק", "שגעון המוזיקה", "מנהטן" ו"כמעט מפורסמים". או בסלון בבית מול "הסופרנוס", "סיינפלד", "חברים", "סקס והעיר הגדולה". חומרי הבניין של עולמנו הפנימי.

עם ג'ינס בארון ווויד בסלון גם אני חלמתי פעם לצאת לדרכים הידועות של ג'ק קרואק, אבל בסוף נתקעתי בפקק לדרכים הידועות של שלום חנוך בקיסריה.

ומשנה לשנה החריפה המודעות לגודל האשליה, לקיטוב ולגזענות, לשנאה ולאלימות, ליהירות ולצדקנות, לרדיפת הבצע ולהערצת הכוח. לכל אלה יש כמובן גם גרסת כיסוי ישראלית, רק שהיא עלובה ומעליבה יותר. מה לעשות, אין לנו את אותו פרודקשן ואליו.

ומשנה לשנה החריפה המודעות לגודל האשליה, לקיטוב ולגזענות, לשנאה ולאלימות, ליהירות ולצדקנות, לרדיפת הבצע ולהערצת הכוח. לכל אלה יש כמובן גם גרסת כיסוי ישראלית, רק שהיא עלובה ומעליבה יותר

אולי ככה זה היה משחר ימי האנושות: האימפריה חגגה, אכלה ושבעה, קנתה ומכרה, בהתה בגלדיאטורים שהגיעו להילחם לרגלי מלך העולם. וממש באותו זמן בפרובינציה טיפחו יחסי אהבה-שנאה, משיכה-דחייה, הסתפקו בפירורים וליקקו את הפצעים.