המעקב אחר עמדת איראן ברבעון השני של 2026 במסגרת קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" מלמד כי טהרן חוזרת בהדרגה לעסוק בסוגייה הפלסטינית, לאחר שברבעון הראשון כמעט נדחקה זו מסדר יומה.

אך החזרה הזאת אינה מעידה על שינוי רעיוני, על ריכוך, או על רצון איראני להשתלב במהלך מדיני כלשהו. להפך: היא מבטאת ניסיון מחודש להציב את הפלסטינים בתוך תפיסת הביטחון האיראנית הרחבה, זו הרואה בישראל אויב שיש לשלול את קיומו, וב"חזית ההתנגדות" מנגנון אזורי שנועד לשחוק אותה. במילים אחרות, איראן אינה חוזרת אל הפלסטינים כדי לפתור את הסכסוך; היא חוזרת אליהם כדי להשתמש בו.

הנתון הראשון שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא עצם היקף העיסוק. ברבעון השני אותרו 27 הצהרות של בכירים איראניים, לעומת 10 בלבד ברבעון הראשון. עדיין מדובר במספר נמוך לעומת רבעונים קודמים, אך הכיוון ברור: לאחר גל המחאות באיראן והמתקפה הישראלית־אמריקאית, "שאגת הארי", הסוגיה הפלסטינית שבה להיות רכיב גלוי יותר בשיח האיראני.

מהיקף העיסוק האיראני בסוגיה הפלסטינית כולה כיוון ברור: לאחר גל המחאות באיראן והמתקפה הישראלית־אמריקאית, "שאגת הארי", הסוגיה הפלסטינית שבה להיות רכיב גלוי יותר בשיח האיראני

המונח "פלסטין" הופיע 55 פעמים, לעומת 21 ברבעון הקודם; "עזה" הופיעה 17 פעמים, לעומת 5 בלבד; וגם "חמאס" עלה ל־17 הופעות. אלו אינם רק מספרים. הם מצביעים על החזרת הפלסטינים לתוך מילון הפעולה האיראני.

אבל חשוב יותר לשאול כיצד הם מוחזרים. התשובה חד־משמעית: לא דרך מדיניות של הסדרה, לא דרך תיווך, לא דרך הכרה ברשות הפלסטינית, ולא דרך דיון ממשי בפתרון שתי המדינות. במעקב לא נמצאו התייחסויות למשא ומתן ישראלי־פלסטיני, לא נמצאו התייחסויות לרשות הפלסטינית, לא נמצאו התייחסויות לפתרון שתי המדינות, ולא נמצאו התייחסויות למדיניות ישראל בשטחי יהודה ושומרון או במזרח ירושלים. אפילו הביטוי "פלסטין מהים עד הנהר" לא הופיע כאינדיקטור מזוהה ברבעון זה.

כלומר, איראן אינה מציעה תוכנית מדינית. היא אינה בונה חלופה. היא אינה פונה אל הציבור הפלסטיני כמערכת פוליטית מורכבת. היא מצמצמת את הסוגיה הפלסטינית לעזה, לחמאס, להתנגדות, ולשלילת ישראל.

כאן נמצא עיקר העניין. המונח הבולט ביותר בדו"ח הוא "התנגדות": 138 הופעות ברבעון השני, לעומת 15 בלבד ברבעון הראשון. זו קפיצה דרמטית. היא מלמדת כי בעיני ההנהגה האיראנית, הפלסטינים אינם מופיעים בראש ובראשונה כעם בעל זכויות לאומיות, אלא כחוליה במערך אזורי. "חזית ההתנגדות" היא המסגרת המארגנת; הפלסטינים הם חלק ממנה; לבנון היא חלק ממנה; והעימות הישיר בין איראן לישראל הוא ציר שמאגד את הזירות. זו אינה סולידריות פלסטינית במובנה הלאומי. זו אסטרטגיה איראנית במובנה הביטחוני.

איראן אינה מציעה תוכנית מדינית. היא אינה בונה חלופה. היא אינה פונה אל הציבור הפלסטיני כמערכת פוליטית מורכבת. היא מצמצמת את הסוגיה הפלסטינית לעזה, לחמאס, להתנגדות, ולשלילת ישראל

ההתפתחויות ברבעון השני מסבירות את ההיגיון הזה. ניתן לציין ארבעה גורמים מרכזיים: הפסקת האש בין איראן לארצות הברית לאחר "שאגת הארי"; ההסלמה בלבנון עד מזכר ההבנות בין ישראל ללבנון; סבב לחימה קצר בין ישראל לאיראן בעקבות תקיפת צה"ל בביירות; והמשך פעילות צה"ל ברצועת עזה, לרבות סיכול בכירים בחמאס. טהרן קראה את המציאות הזאת כהוכחה לכך שהזירות אינן מנותקות זו מזו. מבחינתה, הזירה הפלסטינית אינה עומדת בפני עצמה, אלא מתחברת ללבנון, לארצות הברית, למפרץ הפרסי ולעימות הישיר מול ישראל.

מכאן גם תחושת ההישג האיראנית. בטהרן הוצגו תוצאות "שאגת הארי" כביטוי לכישלון ישראל וארצות הברית, וכעדות לתקפותה של תפיסת "אחדות הזירות". האיראנים ראו בהצטרפות חלקית של שלוחיהם האזוריים למערכה הוכחה לכך שהמערכת שבנו עדיין רלוונטית. לכן העלייה בשיח על "התנגדות" אינה מקרית. היא מבטאת ניסיון לשקם ביטחון עצמי אסטרטגי לאחר תקופה של לחץ פנימי וחיצוני.

במקביל, ניכרת החרפה מסוימת בשיח השולל את קיומה של ישראל. ברבעון הנוכחי הופיעו שלושה אזכורים של "חיסול ישראל" ושני אזכורים של "גידול סרטני", לעומת אפס ברבעון הקודם. בנוסף אותרו שש הצהרות שכללו קריאה להשמדת מדינת ישראל, לעומת אפס ברבעון הראשון.

גם האיומים הצבאיים עלו: שבע הצהרות שכללו איומים בפעולה צבאית נגד ישראל, לעומת שתיים בלבד ברבעון הקודם. יש להיזהר מלקבוע שמדובר במגמה ארוכת טווח. אבל יש להצביע על אפשרות שהשילוב בין "שאגת הארי", העמקת הנוכחות הישראלית בדרום לבנון, הסבב הצבאי ביוני והפעילות בעזה – חיזקו את הטון התוקפני ממילא של ההנהגה האיראנית.

ניכרת החרפה מסוימת בשיח השולל את קיומה של ישראל. ברבעון הנוכחי הופיעו שלושה אזכורים של "חיסול ישראל" ושני אזכורים של "גידול סרטני", לעומת אפס ברבעון הקודם. גם האיומים הצבאיים עלו

הנקודה המעניינת ביותר היא הפער בין הרטוריקה לבין המגעים המדיניים. למרות העלייה בהצהרות, לא תועד ברבעון זה אף מפגש בין בכיר איראני לבכיר פלסטיני. זה נתון חשוב. הוא מלמד שהעיסוק האיראני בפלסטינים היה בעיקרו הצהרתי, תודעתי ואסטרטגי, ולא בהכרח דיפלומטי ישיר.

טהרן דיברה רבות על הפלסטינים, אך לא נפגשה עם בכיריהם. היא השתמשה בסוגייה הפלסטינית כדי לדבר אל ישראל, אל ארצות הברית, אל לבנון, אל העולם המוסלמי ואל הציבור האיראני. הפלסטינים עצמם, לפחות לפי הדוח, לא היו שותפים ממשיים לעיצוב המסר.

לישראל אסור להחמיץ את המשמעות. טעות תהיה לראות בירידה היחסית לעומת 2025 סימן לדעיכת המחויבות האיראנית לסוגייה הפלסטינית. המעקב מצביע על תנודתיות, לא על נסיגה. כאשר איראן עסוקה במחאה פנימית או בעימות ישיר עם ארצות הברית וישראל, הסוגייה הפלסטינית נדחקת. כאשר ישנה הפסקת אש, מרחב תמרון, ותחושת הישג, היא חוזרת. במונחים אסטרטגיים, הפלסטינים הם עבור איראן נכס שמופעל מחדש כאשר התנאים מתאימים.

גם אין מקום לאשליה הפוכה: איראן אינה מנהלת את הפלסטינים בכל רגע ואינה בהכרח קובעת כל מהלך בזירה הפלסטינית. עצם היעדר המפגשים ברבעון הנוכחי מחייב זהירות. אך זהירות אינה עיוורון.

מעניין הפער בין הרטוריקה – למגעים המדיניים. חרף עלייה בהצהרות, לא תועד ברבעון זה אף מפגש בין בכיר איראני לבכיר פלסטיני. זה מלמד שהעיסוק האיראני בפלסטינים בעיקרו הצהרתי ותודעתי

המעקב מלמד כי טהרן רואה בעזה ובחמאס מרכיבים חשובים במערך האזורי שלה, וכי היא מבקשת לשמר את רעיון "אחדות הזירות" גם לאחר טלטלות קשות. היא אינה זקוקה לנוכחות מתמדת כדי להשפיע; לעיתים די לה במילון, בכסות אידיאולוגית, וביכולת לקשור בין משברים.

במילים נוספות, איראן מנסה לנצל את המו"מ עם ארה"ב כדי להעלות לדיון גם את הסוגייה הפלסטינית. דיווחים אלה יכולים להעיד על כך שההנהגה האיראנית הנחושה והבטוחה בעצמה אינה מסתפקת רק בהצלחתה לכפות על ארצות הברית וישראל את הזיקה בין ההתפתחויות בזירה האיראנית לחזית הלבנונית – אלא חותרת לקשור אותן גם להתפתחויות ברצועת עזה.

המסקנה העיקרית היא שמדיניות ישראלית, המבקשת להתמודד עם איראן דרך הזירה הצבאית בלבד, מחמיצה את התמונה הרחבה. איראן פועלת גם בשפה, בתודעה, בסמלים, בקישור בין זירות, ובהצגת כל מהלך ישראלי בעזה או בלבנון כהוכחה לנחיצות "ההתנגדות".

לכן כל פעולה ישראלית בזירה אחת נבחנת בטהרן לפי השפעתה על הזירות האחרות. זה אינו אומר שישראל צריכה להימנע מפעולה. זה אומר שהיא צריכה להפסיק להעמיד פנים שכל זירה היא חדר נפרד, עם דלת נפרדת ומפתח נפרד.

הדוח מלמד כי ברבעון השני של 2026 איראן לא שינתה את עמדתה הבסיסית: שלילת ישראל, תמיכה בהתנגדות, התנגדות להסדר כפוי על הפלסטינים, והצגת העימות האזורי כמערכה אחת. מה שהשתנה הוא העיתוי, העוצמה וההקשר.

לפי הדוח, ברבעון השני של 2026 איראן לא שינתה את עמדתה הבסיסית: שלילת ישראל, תמיכה בהתנגדות, התנגדות להסדר כפוי על הפלסטינים, והצגת העימות האזורי כמערכה אחת. כן השתנו העיתוי, העוצמה וההקשר

הסוגייה הפלסטינית שבה לשמש את איראן ככלי לגיבוש חזית, לשיקום הרתעה, ולהצגת הישג מול ישראל וארצות הברית. מי שמתעלם מכך ימצא עצמו שוב מופתע. ומדינות, בניגוד לאנשים פרטיים, אינן זכאיות למותרות המטופשות של הפתעה חוזרת.

ד"ר רז צימט, הוא מנהל תוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה לאיראן באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור פוליטוגרפיה.