בשלהי שנות ה־60, קובעי המדיניות בארצות הברית קיימו דיונים והכריעו בשלוש סוגיות שעיצבו את מדיניות אי-הפצת הנשק הגרעיני ובקרת הנשק של ארצות הברית במשך עשרות שנים.

בשנת 1965 קבעה ועדה בכירה בארה"ב כי מניעת הפצת נשק גרעיני תהיה יעד מרכזי של הביטחון הלאומי האמריקאי.

בשנת 1967, בפסגת גלסבורו בין נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון לבין ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין, גיבשו יועציו של ג'ונסון את התפיסה, שלפיה בקרת נשק באמצעות דיפלומטיה ומשא ומתן עדיפה על מרוץ חימוש גרעיני.

בשלהי שנות ה־60, קובעי המדיניות בארצות הברית קיימו דיונים והכריעו בשלוש סוגיות שעיצבו את מדיניות אי-הפצת הנשק הגרעיני ובקרת הנשק של ארצות הברית במשך עשרות שנים

בשנת 1968, במהלך המשא ומתן על אמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני (NPT), הושגה הבנה שלפיה קיים קשר הדוק בין אי-הפצה לבין פירוק נשק גרעיני, ונקבעו גם מנגנונים שנועדו להבטיח את מימוש הקשר הזה.

המסקנות משלושת האירועים הללו היו במשך דור שלם אבן היסוד של המדיניות הגרעינית האמריקאית והבינלאומית, והן עדיין רלוונטיות לאתגרים הניצבים כיום. אולם נראה שקובעי המדיניות בארצות הברית שכחו את ההיגיון שהנחה את קודמיהם, או דחו אותו.

לפיכך, יש לשוב ולעיין בדיונים ההיסטוריים הללו, אך לא מתוך נוסטלגיה בלבד. יש לבחון האם המציאות האסטרטגית של ימינו מחייבת עדכון של עקרונות היסוד שעליהם נשענה המדיניות האמריקאית.

ועדת גילפטריק (1965): אי-הפצת נשק גרעיני הפכה ליעד ביטחוני מרכזי
כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון הקים בשנת 1964 את ועדת גילפטריק, שתפקידה היה לבחון את מדיניות אי-הפצת הנשק הגרעיני של ארצות הברית, תיאר יו"ר הוועדה, רוזוול גילפטריק, את המשימה המרכזית כך:

"לבחון האם הפצת נשק גרעיני היא בלתי נמנעת, ואולי אף רצויה במקרים מסוימים".

אולם לאחר כחודשיים של דיונים הגיעה הוועדה למסקנה הפוכה: מניעת התפשטות נוספת של נשק גרעיני היא אינטרס לאומי מובהק של ארצות הברית, גם אם הדבר יחייב החלטות קשות.

מסקנות הדיונים היו במשך דור שלם אבן היסוד של המדיניות הגרעינית האמריקאית והבינלאומית, והן עדיין רלוונטיות. אך נראה שקובעי המדיניות בארה"ב שכחו את ההיגיון שהנחה את קודמיהם או דחו אותו

במהלך הדיונים נשקלו חלופות שונות.

כך למשל, מזכיר המדינה דין ראסק ואחרים טענו שיש להשאיר פתח לאפשרות של הפצה סלקטיבית של נשק גרעיני, למשל להודו, בעקבות הניסוי הגרעיני הראשון של סין.

אולם הוועדה דחתה אפשרות זו בנחרצות, בטענה שאם תותר הפצה למדינה אחת, לא יהיה עוד ניתן לעצור את התפשטות הנשק למדינות נוספות.

סוגיה נוספת הייתה שאלת נאט"ו. מחלקת המדינה ביקשה להמשיך לקדם את רעיון הכוח הרב-לאומי (Multilateral Force), צי משותף של נאט"ו, שיישא טילים גרעיניים אמריקאיים ויחזק את ביטחון אירופה.

הוועדה סברה דווקא שהיוזמה הזו תפגע במשא ומתן על אמנת אי-ההפצה, ולכן המליצה להעדיף את קידום האמנה ולמצוא דרכים אחרות להרגיע את בעלות הברית של ארצות הברית.

גם השיקול הכלכלי עלה לדיון. גלן סיבורג, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, הזהיר שמדיניות מחמירה מדי של אי-הפצה עלולה לפגוע בייצוא הגרעיני של ארצות הברית ובאמינותה כשותפת סחר.

למרות זאת, הוועדה קבעה כי השיקול המסחרי חייב לסגת מפני היעד האסטרטגי של מניעת הפצת נשק גרעיני.

לבסוף נדונה גם שאלת ערבויות הביטחון. חברי הוועדה הבינו שמדינות יסכימו לוותר על נשק גרעיני רק אם יקבלו ערבויות ביטחוניות אמריקאיות אמינות. הדבר עלול היה לגרור את ארצות הברית לעימותים מסוכנים בעתיד, אך הוועדה סברה כי במידת הצורך יש לשלם גם מחיר זה כדי למנוע את המשך התפוצה הגרעינית.

המסקנה הייתה מהפכנית לאותה תקופה: מניעת הפצת נשק גרעיני גוברת על שיקולים אזוריים קריטיים, מסחריים ואף על חלק מהשיקולים הביטחוניים האחרים, משום שהמטרה העליונה היא להפחית את הסיכון למלחמה גרעינית.

המסקנה הייתה מהפכנית לאותה תקופה: מניעת הפצת נשק גרעיני גוברת על שיקולים אזוריים, מסחריים ואף על חלק מהשיקולים הביטחוניים, משום שהמטרה העליונה היא להפחית את הסיכון למלחמה גרעינית

כיצד השתנתה תפיסת הסדר הגרעיני העולמי בהמשך ועד ימינו? על כך ברשומות הבאות.

ד"ר אפרים כהנא, לשעבר ראש המחלקה למדע המדינה והתוכנית לביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי וגם מרצה לשעבר במכללה לביטחון לאומי. תחומי המחקר האקדמי שלו הם מודיעין וביטחון לאומי ותפוצת ובקרת נשק בלתי קונוונציונלי.