במשך שנים חוקרים, אנשי חינוך, ארגונים יהודיים ומוסדות ציבוריים מנסים להסביר את ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות. ובכל זאת, הבלבול נמשך. לפעמים הוא אמיתי; לפעמים הוא נוח מבחינה פוליטית.

מצד אחד, יש מי שמרחיבים את המושג אנטישמיות, בעיקר בשיח הישראלי, עד שכמעט כל ביקורת חריפה על ישראל נבלעת בתוכו. מצד שני, יש מי שמצמצמים אותו עד שגם דמוניזציה בוטה של ישראל מוצגת כביקורת פוליטית רגילה.

לכן כדאי לנסות שוב, הפעם בעזרת היסטוריון חשוב שאינו נוכח מספיק בדיונים בני זמננו: גאווין י' לנגמיור. לנגמיור, היסטוריון קנדי־אמריקאי ומן החוקרים החשובים של האנטישמיות בימי הביניים, טען שאנטישמיות איננה רק עוד צורה של שנאת זרים. שנאת זרים יכולה להתבסס על פחד, תחרות, בורות או הכללה גסה. אבל אנטישמיות, בניתוח שלו, נעשית מובחנת כאשר היא מייחסת ליהודים תכונות דמיוניות, בלתי־אפשריות או מפלצתיות שאינן מעוגנות במציאות אמפירית.

לפי לנגמיור, אנטישמיות אינה רק צורה של שנאת זרים, המתבססת על פחד, תחרות, בורות או הכללה גסה. אנטישמיות מובחנת כשהיא מייחסת ליהודים תכונות דמיוניות, בלתי־אפשריות או מפלצתיות

לנגמיור כינה זאת "קביעות כימריות". הכימרה, במיתולוגיה היוונית, היא יצור מפלצתי המורכב מחלקים של בעלי חיים שונים – בדרך כלל אריה, עז ונחש – ולעיתים מתוארת גם כיורקת אש. כלומר, היא איננה חיה ממשית, אלא יצור דמיוני ומורכב, שנבנה מחיבור של איברים ותכונות שאינם מתקיימים כך במציאות.

בדומה לכך, קביעה כימרית מייחסת לקבוצת חוץ, בוודאות, תכונות שמעולם לא נצפו בפועל. אין מדובר רק בסטריאוטיפים עוינים, אלא בפנטזיות: יהודים כרוצחים פולחניים, כמרעילי בארות, כמחללי לחם הקודש, כשליטים סודיים של העולם או כאויבים דמוניים של האנושות.

לנגמיור השתמש במסגרת הזאת כדי להסביר את המעבר מאנטי־יהדות נוצרית לאנטישמיות בימי הביניים. במסורת האוגוסטינית, יהודים נתפסו כעיוורים מבחינה רוחנית, כטועים וכמושפלים, אך גם כמי שיש לשמרם כעדים לאמת הנוצרית.

אולם מן המאה השתים־עשרה ואילך, כאשר מלומדים נוצרים נחשפו לתלמוד ולספרות הרבנית, חלקם החלו לראות ביהודים לא רק מי שעיוורים לאמת, אלא מי שדחו אותה ביודעין. אם היהודים דחו את ישו ביודעין, בדמיון הנוצרי רק כוח שטני יכול להסביר פשע כזה.

מתוך עולם זה צמחו עלילות הדם, האשמות בחילול לחם הקודש, טענות על הרעלת בארות ופנטזיות נוספות שהציגו את היהודים לא כמיעוט דתי טועה, אלא כאויבים דמוניים. מאותו רגע, יהודים לא נתפסו עוד רק כמושא לבוז ולהתנשאות; הם החלו להיתפס גם כמקור של פחד. הם הוסבו מבני אדם ממשיים לדמויות כימריות: נשאים מדומיינים של רוע קוסמי.

קביעה כימרית מייחסת לקבוצת חוץ תכונות שמעולם לא נצפו בפועל. לא רק סטריאוטיפים עוינים אלא פנטזיות: יהודים כרוצחים פולחניים, מרעילי בארות, מחללי לחם הקודש, שליטים סודיים של העולם או אויבי האנושות

מכאן ניתן לקשר את ההבחנות של לנגמיור גם להבנת הדיון על ישראל ואנטישמיות כיום. את הנקודה המרכזית צריך לומר בבירור: לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות. אפשר לבקר את ממשלת ישראל, שרים, התנחלויות, ניהול מלחמה, החלטות צבאיות, חקיקה, דיפלומטיה או מדיניות כלפי הפלסטינים.

ביקורת כזו יכולה להיות חריפה, חד־צדדית, לא הוגנת או מוטעית. אבל כל עוד היא עוסקת במדיניות ממשית, במעשים ממשיים ובאחריות פוליטית ממשית, היא נשארת בתחום הביקורת הפוליטית.

הקו נחצה, בין היתר, כאשר ישראל, ישראלים או ציונים אינם נתפסים עוד כשחקנים פוליטיים ממשיים, אלא כדמויות כימריות: דמוניים, שטניים, מזהמים, נסתרים, גלובליים, בלתי־נסבלים או מסוכנים לאנושות עצמה.

שלוש דוגמאות מן הזמן האחרון ממחישות זאת. הראשונה היא ההתבטאות מהזמן האחרון של שר החוץ הטורקי האקן פידאן בראיון ל־CNN Türk. פידאן אמר שישראל איננה רק הבעיה של טורקיה, אלא בעיה של העולם כולו, וכי הרשויות בישראל הפכו ל"נטל שהאנושות כבר אינה יכולה לשאת".

יש הבדל עצום בין לומר "מדיניות ישראל מסוכנת" לבין לומר שישראל היא נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת. הראשון הוא טיעון פוליטי; השני הופך את ישראל למשקל מטפיזי על המין האנושי.

יש הבדל עצום בין לומר "מדיניות ישראל מסוכנת" לבין לומר ש"ישראל היא נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת". הראשון הוא טיעון פוליטי; השני הופך את ישראל למשקל מטפיזי על המין האנושי

הדוגמה השנייה התרחשה בסוף מאי 2026, בקמבריה, קליפורניה. עובד מלון הטריד זוג ישראלים בזמן צ'ק־אין, שאל אם הם "רוצחי תינוקות" ואם שירתו בצה"ל, ולאחר מכן כתב שמעולם לא "בהה אל תוך נשמתו של השטן" כפי שעשה באותו לילה. כאן הדמוניזציה יורדת מן הרמה המדינתית אל הרמה האנושית הפרטית. ישראלים אקראיים בלובי של מלון הופכים לנציגים של רוע מוחלט.

הדוגמה השלישית התרחשה ב־9 באפריל 2026, כאשר שר ההגנה של פקיסטן, חוואג'ה אסיף, כתב ב־X שישראל היא "רוע" ו"קללה לאנושות", וכינה אותה "מדינה סרטנית". גם כאן אין מדובר בביקורת על פעולה צבאית או מדיניות ממשלתית. ישראל אינה מתוארת כמדינה שפועלת באופן פסול, אלא כמחלה בגוף האנושות – סרטן, קללה, רוע. זו שפה של טיהור וסילוק, לא של מחלוקת פוליטית.

יחד, הדוגמאות האלה מראות מדוע ההבחנה חשובה. ביקורת פוליטית עוסקת במה שמדינה עושה: החלטות, פעולות, אחריות, משפט ומוסר. דמוניזציה עוסקת במה שישראל כביכול הינה: סרטן, קללה, נוכחות שטנית, נטל על האנושות. כאשר השפה עוברת מן המעשה אל המהות, אנחנו קרובים הרבה יותר לעולם הכימרי של לנגמיור.

זהו אינו רק דיון סמנטי. הוא אינו עוסק בהגנה על ישראל מפני ביקורת, אלא בשימור היכולת לזהות אנטישמיות כאשר היא משנה צורה. חברה דמוקרטית חייבת להגן על הזכות לבקר את ישראל, ובה בעת לזהות מתי ביקורת נעשית דמוניזציה.

עובד מלון שאל ישראלים אם הם "רוצחי תינוקות", וכתב שמעולם לא בהה כך "אל תוך נשמתו של השטן". כאן הדמוניזציה יורדת מהרמה המדינתית לרמה האנושית הפרטית, והופכת ישראלים אקראיים לנציגי רוע מוחלט

לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות. אבל לא כל אמירה נגד ישראל היא ביקורת. כאשר ישראל מתוארת כמדינה שמדיניותה שגויה, אפשר להתווכח על עובדות, משפט ומוסר. כאשר היא מתוארת ככוח שטני, כמדינה סרטנית, כקללה לאנושות או כנטל שהעולם אינו יכול לשאת, איננו נמצאים עוד בתחום הביקורת הפוליטית הרגילה.

במונחיו של לנגמיור, אנו מתמודדים עם קביעה כימרית. ובמונחים היסטוריים, זו אנטישמיות בלבוש פוליטי.

ד"ר יוסי קוגלר הוא היסטוריון המתמחה באנטישמיות ובחברה הישראלית. משמש כמנהל מרכז המשפט ואנטישמיות בפקולטה למשפטים ע"ש חיים סטריקס, המכללה למינהל, ולפני כן הוביל יוזמות חינוכיות מרכזיות ביד ושם.