העליתי כאן לא מכבר את הטורים "בינה מלאכותית וטיפשות טבעית" חלקים א' ו-ב' והתכוונתי לחדול מהנושא.

אבל המציאות פנים רבות לה, וכך הסתבר לי שלטיפשות האנושית הטבעית מול הבינה המלאכותית (AI – artificial intelligence) יש היבט נוסף שבו אני נתקל מדי יום בפייסבוק, ועליו רציתי לספר לכם.

אם כן, בנוסף להיבטים שונים של מחוללי שפה משוכללים של בינה מלאכותית ישנו גם ההיבט היצירתי-חזותי – מנועי בינה מלאכותית המחוללים תמונות כיד הדמיון הטובה עלינו – שהרי אנו אלו שנותנים למחולל התמונות את ההנחיות מה אנחנו רוצים לראות בתמונה.

לשורת ההנחיות הללו, אגב, קוראים "פרומפט". 

איכות התמונה המתקבלת תלויה לא מעט באיכות ודיוק הפרומפט שאנו מנסחים עבור מחולל התמונות, אבל תלויה גם באיכות המחולל עצמו ובמי שתכנת אותו.

על כן יש הבדל באיכות התוצאה בין מחולל למחולל, גם אם לקחתם את אותו פרומפט (שורת ההנחיה) שניסחתם עבור מחולל אחד והעתקתם אותו במדויק אל המחוללים האחרים. התמונות שתתקבלנה תהיינה שונות לחלוטין במראה, בדמויות, בצבעים ובאיכות.

הפייסבוק מלא בתוצרי מחוללי תמונות AI כאלה.

איכות התמונה המתקבלת תלויה לא מעט באיכות ודיוק הפרומפט שאנו מנסחים עבור מחולל התמונות, אבל תלויה גם באיכות המחולל עצמו ובמי שתכנת אותו. על כן יש הבדל באיכות התוצאה בין מחולל למחולל

אנשים שגילו את יכולת הציור של הבינה המלאכותית ואיך להפיק ממנה תמונות מתמלאים התלהבות מהמדיום החדש, ובעיקר מהיכולת להכתיב לו כל דבר שיעלה בדמיון ולראות אותו מבצע זאת. על כן לא פעם נתקלים בתוצאות אבסורדיות לחלוטין. כך או כך, אחרי שראית שתיים או שלוש תמונות כאלה, אתה מתחיל להבחין בהבדל שבינן לבין תמונות שהן תוצר של צילום אמיתי.

במקרים מסוימים לא צריך אפילו היכרות מוקדמת עם תמונות של AI. מאוד ברור לכל המתבונן שתמונה מסוימת היא תוצר של בינה מלאכותית, כי המוצג בה כל כך מגוחך, כל כך לא אמין, שכל אדם עם מעט שכל בקודקודו יכול להבין שמדובר בתוצר AI ולא בתצלום.

מסתבר שבפייסבוק בכלל, ובין חברי הפייסבוק שלי בפרט, יש רבים שמעט השכל הזה בקודקודם לא מצוי.

כואב, אבל מה לעשות.

וכך משתפים כמה וכמה מבין חברי הפייסבוק שלי בהתפעלות את התמונה הבאה: ילד אפריקאי כהה עור, דמות גנרית לחלוטין של ילד אפריקאי שחור, עומד ליד דגם של מטוס בואינג, שגובהו כמטר וחצי, וכל הדגם הזה כולו עשוי מכעשרת אלפים בקבוקים ריקים של קוקה קולה.

ולתמונה הזו מצרפים חברי הפייסבוק שלי הערות בנוסח: "וואו! איזה נער מוכשר".

ויש המגדילים לעשות וכותבים: "רק במקומות כאלה, בכפרים העניים, אפשר למצוא נערים מוכשרים כל כך שהצמיחו את כשרונם בכוחות עצמם בלי כל עזרה ממוסדת! כל הכבוד".

כך משתפים חברי פייסבוק שלי בהתפעלות את התמונה הבאה: דמות גנרית לחלוטין של ילד אפריקאי שחור, עומד ליד דגם מטוס בואינג, שגובהו כמטר וחצי, עשוי מכעשרת אלפים בקבוקים ריקים של קוקה קולה

באמת כל הכבוד. ורק שאלה קטנה יש לי: נניח שאינכם יודעים להבחין שכל איפיוני התמונה הם מלאכותיים באופן מובהק – לא שאלתם את עצמכם מאין לכל הרוחות נער אפריקאי בכפר קטן בסוואנה או בג'ונגל מצא עשרת אלפים בקבוקים ריקים של קוקה קולה?

ומישהי מחברות הפייסבוק שלי כותבת: "אני חושבת רק על כמה כוח רצון, התמדה ודמיון נדרשו לו לאסוף את כל הבקבוקים ולבנות את זה, וכמה זמן נדרש לבנייה עצמה".

אני לא יודע לענות כמה כוח רצון, התמדה ודמיון נדרשו לו, אבל לפחות על השאלה כמה זמן נדרש לו ליצור את זה אני כן יכול לענות: בערך דקה.

הדקה הזו כוללת את הזמן שנדרש להקליד את הפרומפט, את שורת ההנחיות, לתוכנה, ואת זמן ההמתנה עד שהתוכנה מעבדת את ההנחיות ויוצרת מהן שלוש או ארבע דוגמאות שמהן אתה יכול לבחור. וזהו.

*  *  *

כחודש לאחר הכניסה לעזה שאחרי טבח השבעה באוקטובר בעוטף, נפוצה בפייסבוק התמונה הבאה: שולחן ארוך, כמו שולחנות שהיו מקובלים פעם באולמי חתונות או בסדר פסח קיבוצי, והוא ערוך בצלחות מלאות מזון. כל הצלחות באותה מנה אחידה למראה, ולצידי השולחן שתי שורות של כסאות עם משענת גבוהה, שורה בכל צד, ועל הכיסאות הללו יושבים כלבי זאב גנריים, שנראים כולם אותו דבר, יושבים זקופים ופניהם "אל המצלמה" ולא אל השולחן ואל האוכל, והמשתף כותב: "כל הכבוד לכלבי יחידת עוקץ! בעקבות גבורתם של כלבי יחידת עוקץ במלחמה נערכה לכבודם ארוחה חגיגית באחד מבסיסי צה"ל. תנו להם כבוד". 

סביב השולחן יושבים על כסאות, זקופים, כלבי זאב גנריים זהים למראה, פניהם "למצלמה" ולא לאוכל, עם כיתוב: "כל הכבוד לכלבי יחידת עוקץ! בעקבות גבורתם במלחמה נערכה לכבודם ארוחה חגיגית בבסיס צה"ל"

אתם מבינים על מה אני מדבר? לא להתייאש מהטיפשות?

התמונה הזו, עקב רגשות פטריוטיים שגואים אצלנו בכל מלחמה, זכתה כמובן לאלפי שיתופים בפייסבוק, ולא הועילו כל המחאות של נודניקים כמוני שניסו בקול ענות חלושה לכתוב בתגובות: "זה פייק. זה לא אמיתי. רואים בבירור שזו עבודה של AI. ממליץ שתוריד/י את התמונה שלא תצא/י דביל/ית".

בסוף מי שיוצא דביל זה אני, דון קישוט. וגם שמאלני ולא פטריוטי. וחצי בוגד. והתמונה נשארת. וגם הדבילים.

אבל לדעתי השיא הוא התמונה הבאה, שהסתובבה בפייסבוק באורח מטריד באלפי שיתופים, ואז ירדה, אבל מסתבר שהירידה היתה לצורך מנוחה ועלייה שוב, ובימים האחרונים התמונה חזרה, לשמחתם של כל הדבילים, וכך נולד הטור הזה.

בתמונה רואים את הדבר הבא: זוג אפריקאים, שבשליפה מן המותן הייתי מגדיר כקונגולזים, אוגנדים או קנייתים גנריים, כשהגבר לבוש מדי צבא מומצאים שאינם שייכים לשום מדינה, וחובש כומתה ירוקה, והוא מחבק את אשתו ההרה שלפי הבטן היא בחודש האחד עשר של ההיריון.

אציין כאן שכשאנשים רואים את הבטן שלי הם חושדים שאני בחודש עשירי עם זוג תאומים – אז הבטן של האפריקאית שבתמונה גדולה יותר.

ה"חייל" תומך ביד אחת את הבטן ההרה, ידו השנייה על כתפה של האישה או על גבה, לפי התנוחה, וידו השלישית, שצצה משום מקום, מקיפה באורך בלתי אפשרי את גופה, משהו כמו מטר וחצי אורך של יד לפי התמונה, ופוגשת את היד הראשונה שלו מתחת לבטן ההרה.

ה"חייל" תומך ביד אחת בטן אישה הרה, ידו השנייה על כתפה או גבה, וידו השלישית, שצצה משום מקום, מקיפה את גופה באורך בלתי אפשרי, בערך מטר וחצי, ופוגשת את ידו הראשונה מתחת לבטנה

מצד שני, יכול להיות שאני מגזים וזו לא יד מוגזמת שיצרה בינה מלאכותית. אולי באמת יש לו יד אחת של גורילה, שהיא מספיק ארוכה כדי להיות מונחת כמו היד שבתמונה. 

במיוחד כשמדובר ביד השלישית.

את התמונה מלווה הכיתוב הבא: "קוראים לי נגאסטבגמבא ואני רב חובל בחיל האוויר. חזרתי הביתה אחרי חצי שנה של מילואים בעזה לאשתי שבהריון כבר בחודש רביעי. אבל אף אחד לא ישתף את התמונה שלי כי אני אתיופי".

אשתך בחודש רביעי? כשחצי שנה לא הגעת הביתה? ועם פיל קטן בבטן שלה?

אני רוצה לומר משהו גם בקשר לשמו: נגאסטבגמבא – הוא גנב לי פה משהו בעניין השם, סתם שתדעו, כי אני נוגס בגמבה כל יום בארוחת הערב, ואם כבר מישהו צריך להיקרא "נגסת בגמבה" הרי זה אני ולא הוא.

בעניין "רב חובל בחיל האוויר" – בתור מי שמרגיש כמו רב חובל של ספינת חלל של חייזרים לפעמים, אין לי הרבה מה להגיד.

רק אציין שלאור ההתרסה שבתמונה – "אף אחד לא ישתף את התמונה כי אני אתיופי" – הרבה רפי שכל נענו לאתגר, והדרעק ה"פטריוטי" הזה לא מפסיק להסתובב בפייסבוק.

אולי אני מגזים וזה לא יד שיצרה בינה מלאכותית, אלא באמת יש לו יד של גורילה, מספיק ארוכה כדי להיות מונחת ככה. במיוחד כשמדובר ביד השלישית. חוץ מזה, אשתך בחודש רביעי? כשחצי שנה לא הגעת הביתה?

אז דעו שפטריוטיזם אינו רק "מפלטו האחרון של הנבל", כדברי סמואל ג'ונסון (1775) – הוא גם פגיעה מוחית קשה חסרת מרפא.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.