לפני זמן לא רב, ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא במסיבת עיתונאים לשינוי כיוון: פחות פוליטיקה של חרמות, יותר נכונות להקים ממשלה לאומית רחבה אחרי הבחירות הבאות.

זו אמירה חשובה – אבל היא מגיעה מעט מדי ומאוחר מדי. אחרי שנים של קיטוב מכוון וניהול פוליטי על בסיס "ימין על מלא", קשה להסתפק בהכרזה.

ההבנה שמודל הממשל הנוכחי נכשל היא לא הישג – היא נקודת פתיחה. ועכשיו מגיע מבחן הביצוע.

אחרי שנים של קיטוב מכוון וניהול פוליטי על בסיס "ימין על מלא", קשה להסתפק בהכרזה על נכונות לממשלה רחבה. ההבנה שמודל הממשל הנוכחי נכשל היא לא הישג – היא נקודת פתיחה. ועכשיו מגיע מבחן הביצוע

המבחן הראשון מיידי. כבר עכשיו הממשלה ממשיכה לקדם בליץ של חקיקה שנויה במחלוקת, שסותרת חזיתית את הרעיון של הסכמות רחבות ומבצרת את הברית הקואליציונית עם החרדים על חשבון מדינת ישראל.

בראש רשימת החוקים: הוראת שעה לעצירת האכיפה הפלילית נגד משתמטים, לצד קידום חוק יסוד: לימוד תורה. אלו לא צעדים של תיקון – אלא המשך ישיר של אותה מדיניות מפלגת בדיוק.

אם יש כאן שינוי כיוון אמיתי, הוא צריך להתבטא בהחלטה אחת ברורה: לעצור. לא לרכך, לא לדחות – לעצור. אחרת, גם ההצהרה על "ממשלה רחבה" מתרוקנת מתוכן.

אבל גם אם נניח לרגע למבחן המיידי, נותרת השאלה המרכזית: על מה בדיוק אמורה לקום אותה ממשלה. הפוליטיקה הישראלית שקועה כבר שנים בדיון עקר על "מי יושב עם מי", בזמן שהציבור מחפש תשובות לשאלה אחרת לגמרי – מה עושים יחד.

ממשלה רחבה איננה הישג טכני של הרכבת קואליציה, אלא הכרעה על כיוון. מה סדר היום? אילו מהלכים אתה מתחייב לקדם שלא קידמת עד היום? בלי תשובות ברורות, "ממשלה רחבה" היא לא יותר ממיתוג מחדש.

ממשלה רחבה איננה הישג טכני של הרכבת קואליציה, אלא הכרעה על כיוון. מה סדר היום? אילו מהלכים אתה מתחייב לקדם שלא קידמת עד היום? בלי תשובות ברורות, "ממשלה רחבה" היא לא יותר ממיתוג מחדש

גם המושג עצמו דורש דיוק. "ממשלה לאומית רחבה" נשמע כמו נוסחה מאחדת, אבל בפועל הוא עמום במכוון. האם מדובר בעוד תרגיל של הרחבת הקואליציה הקיימת עם שותפה נוספת, או בנכונות אמיתית לבנות ממשלה ציונית רחבה – כזו שמבוססת על מרכז, ימין ושמאל סביב עקרונות יסוד משותפים?

כי אם זו האפשרות השנייה, היא מחייבת גם ויתורים, גם גבולות, וגם שבירה של דפוסים פוליטיים שהובילו אותנו עד הלום. היא מחייבת גם הגדרה מחודשת של קווי היסוד: חוק גיוס ראוי, תקציב ממלכתי, יחסי יהדות ומדינה, סדרי עדיפויות תקציביים, ומעמדן של רשויות האכיפה והמשפט. בלי עוגנים כאלה, גם ממשלה רחבה עלולה להפוך לזירה נוספת של שיתוק וחוסר אמון.

ולבסוף, מבחן העקביות – אולי החשוב מכולם. קריאה לאחדות שאינה כוללת נכונות לשותפות היא קריאה חלקית במקרה הטוב, וצינית במקרה הפחות טוב. הנהגה לא נבחנת רק ביכולת להוביל, אלא גם ביכולת לשתף פעולה.

אם לא תעמוד בראש הממשלה הבאה, האם תהיה מוכן להצטרף לממשלה רחבה כזו – או שהאחדות תקפה רק כאשר אתה מוביל אותה? והאם תהיה מוכן לשרטט כבר עכשיו קווים אדומים שיחייבו גם את המחנה שלך, ולא רק את יריביך?

גם המושג עצמו דורש דיוק. "ממשלה לאומית רחבה" נשמע כמו נוסחה מאחדת, אך עמום במכוון. האם מדובר בעוד תרגיל הרחבת הקואליציה הקיימת עם עוד שותפה, או בנכונות אמיתית לבנות ממשלה ציונית רחבה?

ממשלה ציונית רחבה יכולה להיות מהלך נכון לישראל של 2026. אבל היא לא תקום מנאומים ולא מכותרות. היא תקום רק אם יתקבלו החלטות שמוכיחות שינוי כיוון אמיתי: עצירת חקיקה מפלגת, הצגת סדר יום משותף, ונכונות לשלם מחיר פוליטי עבור הסכמה. בלי זה, גם הפעם – המילים יישארו מילים.

ד״ר ועו"ד רעות פינגר דסברג היא מנהלת מחלקת המדיניות ביוזמת המאה (צילום: יפעת יוגב)