הציונות הדתית - מחלום הממלכתיות אל הבדלנות והסחיטה

ההיסטוריה של הציונות הדתית היא סיפור על תנועה שראתה עצמה כגשר – הקישור החי בין קודש לחול, בין תורה לעבודה, ובין תקומה לאומית לערכים אוניברסליים.

עו"ד בתיה כהנא דרור מ"ישראל ביתנו" טוענת שהוגים כמו הרב יצחק יעקב ריינס ולאחר מכן הרב יצחק הכהן קוק לא ראו בלאומיות הישראלית או בערכי החירות, הצדק והשוויון של המערב איום, אלא חלק בלתי נפרד מרוח האומה. החידוש הגדול של הרב קוק צפן בחובו דרישה לאיזון עדין בין שלושה יסודות: היסוד הדתי-תורני, היסוד הלאומי והיסוד האוניברסלי.

אולם מבט על המציאות הפוליטית והחברתית בישראל כיום מגלה כי המנגנון הראשי של התנועה הזו עבר שיבוש עמוק. כפי שעלה בשיחה הנוקבת שערכתי ב"שיחות עומק" עם עו"ד בתיה כהנא דרור, הציונות הדתית הממסדית נטשה את תפקיד המגשרת, והפכה לגורם המקצין והמפלג ביותר בזירה הציבורית.

מבט על המציאות הפוליטית והחברתית בישראל כיום מגלה כי המנגנון הראשי של הציונות הדתית הממסדית עבר שיבוש עמוק. התנועה נטשה את תפקיד המגשרת, והפכה לגורם המקצין והמפלג ביותר בזירה הציבורית

שורשי הבדלנות: מהחינוך העצמאי ועד להתחרדלות

השיבוש לא נולד ביום אחד. כבר בשנות ה-50, בעת ניסוח חוק החינוך הממלכתי, בחרה הציונות הדתית להקים לעצמה חממה נפרדת (החמ"ד). הרצון לשמור על זהות ייחודית ולחנך לתורה ומצוות הוא מובן, אך המחיר הציבורי היה יצירת מנגנונים סגורים ובדלניים, שמנעו מפגש חי ויומיומי עם רוב חלקי החברה הישראלית.

לאורך השנים, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, התהליך הזה הלך והעמיק. ההתמקדות הכמעט-בלעדית ברכיב הלאומי – ובפרט ברעיון ארץ ישראל השלמה – הפרה את האיזון העדין שהציב הרב קוק. כאשר לוקחים יסוד אחד ומקדשים אותו על חשבון ערכים אוניברסליים של מוסר, כבוד האדם ושלטון החוק, התוצאה היא הקצנה.

הבדלנות הגאוגרפית והחינוכית הפכה עם הזמן לבדלנות רעיונית, עד להופעתן של תופעות שוליות אך פוגעניות כמו נערי הגבעות, הזוכות לעיתים לגילויים של קריצה וגיבוי רבני.

הברית הצינית עם העסקנות החרדית

שיאה של הטרגדיה של הציונות הדתית הפוליטית כיום טמון בברית הכרותה בינה לבין המפלגות החרדיות. הציונות הדתית גדלה על ברכי ערכים של "ספרא וסייפא" – לימוד תורה לצד נשיאה בנטל, שירות צבאי משמעותי ומעורבות בכלכלה ובמדינה.

איך קרה שמפלגה המתיימרת לייצג את הציבור הסרוג, המאבד את מיטב בניו בקרב ושלוחמיו משרתים מאות ימי מילואים, נותנת יד וגיבוי פוליטי לחוקי פטור מגיוס ולמנגנונים המעגנים השתמטות?

איך קרה שמפלגה המתיימרת לייצג את הציבור הסרוג, המאבד את מיטב בניו בקרב ושלוחמיו משרתים מאות ימי מילואים, נותנת יד וגיבוי פוליטי לחוקי פטור מגיוס ולמנגנונים המעגנים השתמטות?

תמיכה בחוקים כמו "חוק יסוד לימוד תורה", המבקש להשוות את מעמדם של לומדי התורה לזה של הלוחמים המחרפים את נפשם, אינה רק פגיעה בשוויון ובכלכלה – היא פגיעה במוסר היהודי הבסיסי. ההלכה והמסורת היהודית קובעות בפירוש כי במלחמת מצווה "הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". הפיכת התורה לצידוק להשתמטות מ"לא תעמוד על דם רעך" היא עיוות של היהדות עצמה.

הכפייה הדתית כחרב פיפיות

מצב זה משתקף גם ביחסי דת ומדינה. הכפייה הממסדית – ממונופול הרבנות על הנישואים והגירושים, דרך ביטול רפורמות המעודדות תחרות בכשרות, ועד להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים – אינה מקרבת את הציבור ליהדות, להפך: היא מייצרת תרעומת, שנאה וריחוק.

כפי שהדגישה עו"ד כהנא דרור בדבריה, ככל שהמנגנון הדתי נתפס כמקור למשרות מקורבים, לתקציבים מגזריים ולשליטה פוליטית, כך נפגעת זהותה היהודית של המדינה. מדינה דמוקרטית ומתוקנת חייבת לאפשר חופש בחירה, לכבד את כלל הזרמים, ולמנוע מצב שבו מגזר אחד משתמש בכוחו הפוליטי כדי להכתיב אורחות חיים לכלל האזרחים.

הדרך לתיקון: חזרה לממלכתיות ושוויון בנטל

החברה הישראלית אינה יכולה להמשיך לשאת את חוסר הפרופורציה הזה. השכבה המשרתת בצבא והנושאת בנטל המיסים מרגישה כי הקונצנזוס נשבר. הפתרון אינו ייאוש או נטישת הרעיון הציוני, אלא דרישה נחרצת לתיקון:

1. שירות לכול: החלת חוק שירות חובה – צבאי או אזרחי-קהילתי – לכל צעיר וצעירה בני 18 בישראל, ללא הבדל דת, מגזר או קהילה.
2. חיזוק מוסדות המדינה והמשפט: חזרה לתפיסה הממלכתית המכבדת את החוק, את בתי המשפט ואת מוסדות המדינה, תוך שמירה על זכויות הפרט ומעמד הנשים.
3. שילוב וחינוך לליבה: מתן כלים בסיסיים של מתמטיקה, אנגלית וטכנולוגיה לכל ילדי ישראל, כדי להבטיח את עתידה הכלכלי והמדעי של המדינה.
4. פירוק המונופול הפוליטי על הדת: הפרדת העסקנות הפוליטית מנושאי הדת, ומתן אפשרות לכל אזרח לחיות את יהדותו מתוך בחירה ולא מתוך כפייה.

הכפייה הממסדית – ממונופול הרבנות על הנישואים והגירושים, דרך ביטול רפורמות לתחרות בכשרות, ועד להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים – לא מקרבת את הציבור ליהדות, אלא מייצרת תרעומת, שנאה וריחוק

לסיכום, עו"ד כהנא דרור סבורה שהציבור הציוני-דתי הנורמלי – שרבים מבניו ומבנותיו נמצאים בחזית, באקדמיה, במערכת המשפט ובמשק – אינו מיוצג עוד על ידי קולות הקיצון והעסקנות הפוליטית. הגיעה השעה להחזיר את הגלגל לאחור: לשוב אל משנת האיזון, אל הערבות ההדדית ואל הממלכתיות שהקימה את מדינת ישראל.

הקישור אל השיחה שקיימתי עם עו"ד בתיה כהנא דרור:

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.