מערכת הבחירות נמצאת אמנם רק בראשית דרכה, אבל למרות השבר הגדול שעברנו בארבע השנים האחרונות הבחירה, כך נראה, תמשיך להיות בעיקר בין מנהיגי המפלגות.

מפלגה – כמו שלימד נפתלי בנט, מי שהביא לפוליטיקה הישראלית דמויות מופת כמו עידית סילמן, אביר קארה ועמיחי שיקלי – אינה רק המנהיג. מי שמצביע עבור גדי איזנקוט, בנט, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן או יאיר גולן, צריך לזכור שהקול שלו לא יכניס לכנסת את המנהיג שמקומו שם מובטח ממילא בקולות אחרים, אלא את חבר או חברת הכנסת האחרונים ברשימה שהוא מצביע לה, שעל פי רוב אין לו מושג מי הוא ומה היא.

לא כך הדבר במפלגת "הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן. הפריימריז המתקרבים חושפים שם רשימת מועמדים מרשימה שהיא בסיס לתקווה. לא כולם ידועים ולא כולם ייבחרו, אבל על פניו הם נראים ראויים והלוואי שנמצא בכנסת הבאה את אלה שייצגו בצורה המיטבית ישראל ליברלית, שוויונית ומשוחררת מעול הכיבוש.

הפריימריז במפלגת "הדמוקרטים" חושפים רשימת מועמדים מרשימה שהיא בסיס לתקווה. הלוואי שנמצא בכנסת הבאה את אלה שייצגו בצורה המיטבית ישראל ליברלית, שוויונית ומשוחררת מעול הכיבוש

ריבוי המועמדים והמועמדות המצוינים מעלה דילמה קשה: במי לבחור? בהתחשב במאפייני ציבור המתפקדים המתקרב כבר למאה אלף, סביר להניח שלא נראה כאן תופעות ידועות מפריימריז אחרים דוגמת דילים מסריחים, קבלני קולות, קמפיינים שליליים ושוחד פוליטי. פרדוקסלית, דווקא בגלל היעדרם של אלה, הבחירה יותר קשה.

מערכת השיקולים של כל בוחר בפריימריז היא עצמאית, אבל ראוי לזכור דבר אחד חשוב: אם "הדמוקרטים" רוצים לפרוץ את המסגרת המזדקנת של מצביעי השמאל ממרכז הארץ, הם חייבים ללכת בדרכו של הליכוד של מנחם בגין, לפנות לפריפריה ולטפח את התמיכה במפלגה בקרב חוגי מצביעים חדשים.

נכון, כולנו יודעים שהעתקת מגוריו של יוסי שריד לקריית שמונה בתקופתה הקשה ביותר לא תרמה אלקטורלית לשמאל וכך גם כהונתו כשר החינוך שעשה יותר מכול שר אחר לקידום החינוך בפריפריה.

וכולנו זוכרים את עמיר פרץ ואבי גבאי ואת בקשת הסליחה של אהוד ברק, שגם הם לא הצליחו לשבור את המחסום בין מפלגות השמאל למצביעי הפריפריה. אבל הפעם ישראל במשבר שכמוהו לא חוותה מעולם ומשבר, כמאמר הקלישאה, הוא גם הזדמנות לשינוי או לפחות לתחילתו.

אם "הדמוקרטים" רוצים לפרוץ את המסגרת המזדקנת של מצביעי השמאל ממרכז הארץ, הם חייבים ללכת בדרכו של הליכוד של מנחם בגין, לפנות לפריפריה ולטפח את התמיכה במפלגה בקרב חוגי מצביעים חדשים

אם יש מי שיכולים להתחיל שינוי כזה אלה הם אנשי הפריפריה עצמם, מועמדים דוגמת נעמה לזימי ואבי דבוש. אין צורך להסביר מדוע בכנסת הבאה מקומה של לזימי, ילידת מגדל העמק, מובטח, ובצדק. אבל ראוי לתאר קצת את ייחודו של דבוש ומדוע, אם השמאל הליברלי הישראלי אכן חפץ חיים, הוא חייב להכניסו לכנסת הבאה.

בניגוד ללזימי, שאביה היה פעיל פוליטי מרכזי במפלגת העבודה במגדל העמק, דבוש, בן למשפחה ממוצא לובי וסורי, עשה דרך ארוכה יותר. הוא גדל בשכונת עוני באשקלון במשפחה מסורתית של מצביעי ש"ס והמפד"ל והיה חניך בני עקיבא.

את דרכו לשמאל הוא עשה עם עצמו ובכוחות עצמו, מתמודד עם דילמות בשנות הנעורים המאוחרות בתהליך שהבשיל לאחר רצח יצחק רבין. כאשר הודיע לאימו שהוא מצטרף למרצ, היא אמרה לו שתעלה לקברו של הרב עובדיה יוסף לבקש סליחה. בקיצור, אפשר להאשים אותו בהרבה דברים. פריבילגי הוא לא.

דבוש לא נטש כל חייו את הפריפריה וגם היום הוא מהבודדים בין מועמדי הדמוקרטים שחי מדרום לראשון לציון והיחיד שגר בעוטף עזה. ב-2021 הוציא את ספרו "מרד הפריפריות", המנתח את יחסי המרכז-פריפריה בדגש על פערי החינוך הנובעים בראש ובראשונה מכך שלשדרות, אופקים ודימונה אין לובי אשר יילחם עבורן.

מאז לא חל שינוי במצב. הילדים בפריפריה מקבלים משלטון הימין "סוכריות" כמו חוגים או בריכה, אבל לא את החינוך האיכותי שיאפשר להם להתמודד על מקום בבית ספר לרפואה מול הילד מרמת השרון. הפתרון, על פי דבוש, הוא שינוי רדיקלי בסדר העדיפויות של ההקצאות לחינוך ומתן עדיפות למגזרים החלשים ביותר ולא לאלה שיושבים על הברז.

את דרכו לשמאל עשה דבוש, יליד שכונת עוני באשקלון, בעצמו, מתמודד עם דילמות בתהליך שהבשיל לאחר רצח רבין. כשהודיע לאימו שהוא מצטרף למרצ, היא אמרה לו שתעלה לקברו של הרב עובדיה לבקש סליחה

כאשר החלה המחאה נגד "המהפכה המשטרית" דבוש לא התייצב בקפלן אלא ארגן והוביל את המחאה בבאר שבע ובעוטף, והצליח להביא למעוזי ימין מובהקים בדרום אלפי מפגינים נגד הממשלה.

מאמציו לקדם פעילות פוליטית בשדרות ובסביבתה נתקלו בקשיי תקציב, ועל הרקע הזה הכרנו וניסיתי לסייע לו. ואז, כאשר הסיוע החל להגיע והפעילות התחילה להנביט תוצאות, באה מתקפת ה-7 באוקטובר ודבוש מצא עצמו עם אשתו אוחז בידית דלת הממ"ד בקיבוץ נירים במשך 12 שעות ארוכות.

גם בתחום סולם הערכים דבוש אינו המועמד הטיפוסי של השמאל. היהדות שעליה גדל עומדת שם במקום הראשון. זו לא היהדות הרפורמית, המבורכת בפני עצמה, של גלעד קריב, אלא היהדות המסורתית של רבים מיושבי הפריפריה.

אבל הכיפה לראשו של דבוש והעובדה שסיים לימודי רבנות מייצגים את האנטיתזה ליהדות החרד"לית. מאז 2019 הוא מוביל את חברי ארגון "שומרי משפט – קול רבני למען זכויות אדם", המתייצב להגן פיזית על קהילות פלסטיניות שעוברות התקפות קשות בגדה המערבית. יום או יומיים בשבוע הוא לא רק צועק נגד הכיבוש אלא גם מסתכן בגופו כדי לבלום אותו. היהדות שלו היא בראש ובראשונה יהדות של מוסר אוניברסלי וצדק לכל.

כאמור, יש הרבה מועמדים מצוינים בפריימריז של "הדמוקרטים", ובחירתם של מנהיגים ראויים דוגמת אבי דבוש ונעמה לזימי לכנסת לא תהפוך את השמאל בן לילה לפופולרי בפריפריה. אבל היא יכולה לתרום לתחילת תהליך איטי, דומה לזה שהוביל הליכוד תחת מנחם בגין עד שהבשיל למהפך של 1977. בלעדיהם ספק אם זה יזוז.

בחירת מנהיגים ראויים דוגמת דבוש ולזימי לכנסת לא תהפוך את השמאל בן לילה לפופולרי בפריפריה, אך היא יכולה לתרום לתחילת תהליך איטי, דומה לזה שהוביל הליכוד תחת בגין עד שהבשיל למהפך של 1977

צריך לקחת גם את זה בחשבון כאשר מסמנים מי הם המועמדים הראויים ביותר בפריימריז המתקרבים במפלגת "הדמוקרטים".

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).