אם הייתם מאפשרים לסוכן AI להתמחות בפוליטיקה ישראלית ולתכנן עבורכם את המועמד המושלם של מפלגת שמאל ציונית, הוא היה מעבד את כל הנתונים, דוגם את כל הסקרים, מעכל את כל המשאלים, מחשב את כל החישובים, עושה את כל הדברים המסובכים האלה שסוכני AI עושים ואף אחד לא באמת מבין עד הסוף – ואז הוא היה מציע לכם את אבי דבוש.

הוא מזרחי שגדל בשכונת עוני באשקלון, בן למשפחה דתית אורתודוקסית, היה מדריך בבני עקיבא, בוגר ישיבת אור עציון, איש חינוך שהקים מסגרת לבני נוער על הרצף האוטיסטי, פעיל איכות סביבה שניהל את התחום הסביבתי בארגון "שתיל" והיה ממובילי המאבק נגד התוכנית להקמת יחידת כוח פחמית נוספת באשקלון, פעיל בהקמת ארגוני עובדים.

דבוש היה ממקימי "התנועה לעתיד הנגב המערבי" וממייסדי "מועצת הנגב" שהתגורר שנים בשדרות ואז עבר לקיבוץ נירים – שם התבצר 12 שעות בממ"ד בשבעה באוקטובר וניצל במזל גדול מהגורל האכזר שפקד חברים אחרים בקיבוץ שנרצחו או נחטפו לעזה.

דבוש היה ממייסדי "מועצת הנגב" שהתגורר שנים בשדרות ואז עבר לקיבוץ נירים – שם התבצר 12 שעות בממ"ד בשבעה באוקטובר וניצל במזל גדול מהגורל האכזר שפקד חברים אחרים בקיבוץ שנרצחו או נחטפו לעזה

זאת ועוד: במהלך המלחמה שסופה לא נראה באופק הוא הוסמך לרבנות במסגרת בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון שלום הרטמן, זכה בפרס סמי מיכאל לשוויון וצדק חברתי – ובמקביל הוא מוביל את חברי ארגון "שומרי משפט – קול רבני למען זכויות אדם" שהוא עומד בראשו מאז 2019, הפועל להגן על קהילות פלסטיניות שעוברות התקפות קשות בגדה המערבית. דבוש לא רק צועק שהכיבוש משחית, הוא מסתכן בגופו כדי לבלום אותו.

נראה אתכם מתכננים מועמד שמאל עם ביוגרפיה אטרקטיבית יותר.

אבי דבוש, מרץ 2026 (צילום: אמיר בן-דוד)

דבוש צוחק כשאני מציע לו את התיאוריה הזו. "אני באמת תוצר של AI. לא סיפרתי את זה עד היום. עלית עליי", הוא אומר, "בטח בעוד כמה שנים יהיו לנו באמת פוליטיקאים כאלה שהם תוצר של AI".

בעוד כמה שנים? נראה לי שכבר יש לנו. גם אם לא קוראים לזה ככה.
"כן. זה גם נכון".

ואני מבין שאתה מתכוון למנף את הביוגרפיה הזו ולהתמודד על מקום ריאלי ברשימת הדמוקרטים בבחירות הקרובות.
"עדיין לא הכרזתי על זה באופן רשמי, אז בוא נגיד רק שאני כבר מתכונן לאפשרות הזו".

בזכות המבוכה, בגנות הטיח

דבוש חגג לפני חודש 50. במסגרת ההכנות שלו "לאפשרות הזו", הוא חורש בחודשים האחרונים את הארץ, פעמים רבות בחברת יאיר גולן, שמקדם אותו לחזית הדמוקרטים. דבוש גם חבר לחברת הכנסת נעמה לזימי והקים איתה את מטה הפריפריות של מפלגת הדמוקרטים.

מי כמוהו יודע כמה קשה למפלגת שמאל לדבר אל ליבם של המצביעים בפריפריה. דבוש הרי הגיע לדמוקרטים מהחורבות של מרצ, שם ניסה פעם להתמודד על ראשות המפלגה, אבל עשרה ימים לפני ההתמודדות ויתר והעביר את תמיכתו לתמר זנדברג – צעד שאכזב אז רבים שלא ממהרים לסלוח לו.

"מאז השבעה באוקטובר, בכל פעם שיוצא לי לדבר עם קהל, עם צעירים, עם אחרים, אני משתמש תמיד בציטוט של ברל כצנלסון: 'בזכות המבוכה ובגנות הטיח'"

מה אתה אומר לאנשים שאתה פוגש במסעותיך בארץ?
"מאז השבעה באוקטובר, בכל פעם שיוצא לי לדבר עם קהל, עם צעירים, עם אחרים, אני משתמש תמיד בציטוט של ברל כצנלסון: 'בזכות המבוכה ובגנות הטיח'.

יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן עם אבי דבוש לוחצים את ידו של שוטר מתנדב מהפזורה הבדואית בנגב שבא להתנדב בערד לאחר פגיעת הטיל האיראני שם, 23 במרץ 2026 (צילום: מחשבון הטוויטר של אבי דבוש)

"אני חושב שאנחנו צריכים להיות צנועים ולהגיד לעצמנו שאנחנו במבוכה לנוכח מה שקורה. ושזה בסדר. אני חושב שלנסות עכשיו לייצר מין פתרונות פלא כאלה – אם רק יהיה ככה או אם רק יהיה אחרת הכול יסתדר – זה לא יקרה.

"בוא… אני אחד מהרבה אנשים שעובדים בכל מיני זירות על מהפך פוליטי. ברור לי שמהפך פוליטי זה דבר מאוד נחוץ. אבל זה לא שאם תקום אחרי הבחירות קואליציית חלומותינו אז ברגע אחד כל הבעיות ייפתרו.

"אני אחד מהרבה אנשים שעובדים בכל מיני זירות על מהפך פוליטי. ברור לי שמהפך פוליטי זה דבר מאוד נחוץ. אבל זה לא שאם תקום אחרי הבחירות קואליציית חלומותינו אז ברגע אחד כל הבעיות ייפתרו"

"אתן לך דוגמה מהניסיון שלי: אני גדלתי בתנועה הסביבתית, שם עשיתי את הצעדים הראשונים שלי בחברה האזרחית. התנועה הסביבתית כולה גדלה מסביב למשבר הסביבתי. זו דוגמה טובה איך מייצרים שינוי מתוך משבר. אז ישראל נמצאת עכשיו במשבר. וצריך קודם כל להודות בזה".

אין שאלה שאנחנו במשבר.
"באמת? לא יודע… יש כאלה שמאמינים שזו תקופה של נס".

אה, ברור. התכוונתי שלפחות בריאיון הזה לא נתווכח אם אנחנו במשבר או לא.
"אבל לא רק אנחנו צריכים להסכים על זה. גם אנשי ימין צריכים להבין שאנחנו במשבר. מה שראינו בשבעה באוקטובר, מה שראינו מאז, מה שראינו עוד קודם עם ההפיכה המשטרית – זה רק קצה הקרחון של הריקבון. של הבלבול. של המבוכה. אם רוצים להיות רציניים, צריך לענות על זה בכל מיני היבטים. זה לא רק בזירה אחת. זה לא רק בזירה הפוליטית".

סביב השאלות האלה קמה תנועת המחאה הכי גדולה שראינו פה.
"מחאה זה דבר חשוב – אבל מוגבל. אני ייסדתי את המחאה בבאר שבע בינואר 2023. הובלנו להפגנות הכי גדולות שהיו בדרום. הפגנות שהיו מאוד שונות מההפגנות בקפלן. ראית בדואים בכל במה. בעיר מאוד מאוד ימנית הגענו בשיא להפגנות של 15-20 אלף איש.

הפגנה נגד המהפכה המשפטית בבאר שבע, 29 ביולי 2023 (צילום: יעל רונן)

"אני מאמין במחאה. ואני מאמין בחברה האזרחית. אני איש החברה האזרחית מאז 2002, זה המקום שאני מרגיש בו מאוד בנוח. בשבע השנים האחרונות אני מנהל את 'קול רבני לזכויות אדם'. אני בטוח שהחברה האזרחית משמעותית ויכולה לייצר פתרונות, עבודה ערכית, כיוונים.

"בחברה האזרחית זה גם הרבה יותר קל מאשר בפוליטיקה, כי בחברה האזרחית אתה לוקח משהו שקרוב אליך, אתה נשאר מחויב לערכים שלך ואתה פועל, כשמקסימום אתה מחויב לתורמים שלך או לוועד המנהל. זה מורכב, אבל לא מורכב כמו בפוליטיקה.

"היום כל זה לא מספיק. לכן חזרתי לזירה הפוליטית. המעשה הפוליטי שלי בדמוקרטים הוא רחב, אבל הוא התחיל בזה שהקמתי יחד עם נעמה לזימי את מטה הפריפריות. זה קשור לתפיסה ערכית שאומרת שאם אנחנו נשאיר את מי שלא איתנו מעבר לחומה ולא נראה את מי שבחושך, לא נוביל לשינוי אמיתי. אנחנו חייבים להיפתח, להכיר, לייצר תשתיות, ולחבר אלינו את הפריפריות – בכל המובנים: פריפריות חברתיות, פריפריות גיאוגרפיות, פריפריות פוליטיות".

אלה לא רעיונות חדשים. מפלגת העבודה מדברת על זה כבר עשורים. אהוד ברק ביקש סליחה מעדות המזרח. המפלגה הציבה בראש את עמיר פרץ משדרות. אחר כך את אבי גבאי. והפריפריה נשארה מנוכרת לשמאל הישראלי. למה זה לא עובד?
"אם אתה בן אדם ענייני שרוצה לפעול ולהזיז דברים ביישוב שלך, אתה תעשה כל מה שצריך. באופקים למשל, אני מכיר מישהו – לא משנה מה שמו, אני לא בטוח שהוא ירצה שאזכיר אותו – שהיה פעם חבר מרצ והיום הוא חבר מועצה מטעם הליכוד. והוא אמר לי פעם דבר כזה – זה ממש ציטוט שלו: 'אנחנו הולכים במדבר והליכוד לפחות מציע לנו כוס מים'.

"באופקים למשל, אני מכיר מישהו שהיה פעם חבר מרצ והיום הוא חבר מועצה מטעם הליכוד. והוא אמר לי פעם דבר כזה – זה ממש ציטוט שלו: 'אנחנו הולכים במדבר והליכוד לפחות מציע לנו כוס מים'"

"עכשיו, כוס מים לא פותרת לך את כל הבעיות, אבל כשאתה הולך במדבר ואתה צמא, אתה לא יכול להגיד לא לכוס מים".

אבי גבאי ועמיר פרץ במהלך מערכת הבחירות לכנסת, ינואר 2019 (צילום: פלאש90)

זה בדיוק שלטון הנאמנות שהליכוד הנהיג בפריפריה. אתה רוצה כוס מים? תהיה נאמן לנו.
"לגמרי. חד משמעית. תראה מה הם עושים עכשיו לאביחי שטרן מקריית שמונה. למרות שהוא ליכודניק, הוא לא התחבר עם הביביזם ועם השלטון ותראה מה הם עושים לו. מייבשים אותו.

"שדרות, שגרתי בה מ-2016 עד 2022, קיבלה בשנים האלה המון מתנות: חוג ראשון לילד במאה שקל, הבריכה כמעט בחינם, פארק. זה מה שאנשים רואים. אבל זה לא שינוי לעומק. זה לא שינוי של חינוך, של בריאות, של תעסוקה, של שכר. יש שינויים, אני לא אומר שלא, אבל הם לא רציניים".

החוג לילד והבריכה הם כוס המים במדבר?
"בדיוק. ולכן כל מי שמדבר על לעשות שינוי בפריפריה צריך להבין שאתה חייב להיות שם. לבנות תשתית. לחזק את האנשים שכבר נמצאים שם. אני מאמין בשכל מקומי. אני לא מומחה לדימונה. לא מומחה לטבריה. לא מומחה לקריית שמונה. צריך לעבוד עם האנשים שנמצאים שם.

"נגיד בדימונה, אנשים שאנחנו מדברים איתם אומרים לנו שהם עצמם או קרוביהם עובדים בעירייה. והם מפחדים. בצדק הם מפחדים. אנחנו לא יכולים לקחת אחריות על הפרנסה שלהם".

מה שאתה מתאר אלה בדיוק הטענות ששמעת פעם מהליכוד על הפנקס האדום של מפא"י. אותן שיטות.
"לגמרי. ופי אלף".

"נגיד בדימונה, אנשים אומרים לנו שהם עצמם או קרוביהם עובדים בעירייה. והם מפחדים. בצדק הם מפחדים. אנחנו לא יכולים לקחת אחריות על הפרנסה שלהם"

כשאתה מדבר עם אנשים, הם רואים את זה? הם משתפים פעולה כי אין ברירה אבל מבינים שזה דפוק, או שהם לא רואים את זה ככה?
"חלק כן. אני לא יכול להגיד שהרוב. הרוב מתמסרים לזה. בשדרות זה 80% מצביעי ימין. בדימונה כנ"ל".

אבי דבוש במפגש עם תלמידי המכינה הירושלמית בשדרות, דצמבר 2025 (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של אבי דבוש)

מה שמוליד טענות שגם אותם אני בטוח שאתה שומע, בעיקר מהשמאל הבורגני במרכז: אם אחרי כל מה שעברנו הם ממשיכים לתמוך בנתניהו, אז שיאכלו את מה שהם בישלו.
"ברור. אני זוכר היטב את הפוסטים מ-2019, על זה שבפעם הבאה שיירו רקטות על שדרות, זה מגיע להם. אנשים כתבו ואמרו שבפעם הבאה שיירו רקטות עליי ועל ילדיי הם ישמחו. או שאנשים אומרים 'נפסיק לתת להם', כאילו ששדרות מוחזקת על ידי הפילנתרופים מתל אביב.

"הייתה פעם איזו תנועה, כשהתחילו הקסאמים על שדרות ב-2001, לבוא לקנות בעיר וכו'. אבל כשהתברר במי הם בוחרים זה הפסיק. חשבתי תמיד שזה מעיד על חוסר הבנה עמוק.

"ברור שיש חיבור עמוק בין הליכוד לבין הפריפריה המזרחית. אני גדלתי על הסיפורים האלה. 'אחינו בני עדות המזרח' של מנחם בגין. במשפחה שלי אמנם הצביעו למפד"ל ולש"ס, כי זו משפחה דתית, אבל העריצו את דוד לוי ובגין. אמא שלי גדלה בשכונת התקווה ואבא שלי בשיכונים באשקלון. והם היו מספרים לנו על בגין שהיה מגיע ועומד על הארגז והילדים רצים אחריו. זה דבר מאוד מאוד עמוק.

"המשפחה של אבי הצביעה מפד"ל. המשפחה של אמא שלי היא ש"סניקית עוד לפני ש"ס. הרב עובדיה היה האורים והתומים אצלנו בבית עוד לפני שהוא הקים את ש"ס".

"המשפחה של אבי הצביעה מפד"ל. המשפחה של אמא שלי היא ש"סניקית עוד לפני ש"ס. הרב עובדיה היה האורים והתומים אצלנו בבית עוד לפני שהוא הקים את ש"ס"

קצת קשה לזכור את זה היום, אבל ש"ס של שנות השמונים והתשעים הייתה באמת מפלגה שונה.
"הם היו מפלגת שמאל! בעיניי הם היו מפלגת שמאל. הפסיקה של הרב עובדיה הייתה מדהימה: אנחנו אוהבים את ארץ ישראל אבל כדי להציל חיי אדם אנחנו מוכנים למסור שטחים.

חברי כנסת מש"ס מבקרים את הרב עובדיה יוסף כשבוע אחרי הבחירות לכנסת. 2 ביוני 1996 (צילום: גדעון מרקוביץ', אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"מה שקרה זה שבשביל הרבה אנשים משפט דרעי היה הוכחה שירדפו אותם תמיד, בלי קשר למה שהם יעשו. ואז הגיעו הצעקות 'רק לא ש"ס' בכיכר בלילה ב-1999 כשאהוד ברק נבחר. זו הייתה בעיני טיפשות. קודם כל טיפשות פוליטית, אבל גם ערכית".

בוא נעשה צדק עם התקופה: הרקע היה המיאוס מהשחיתות אז. נכון שהיא נראית תמימה לעומת מה שאנחנו רואים היום.
"אני יכול להבין הכול. אבל זו הייתה נקודת שבר, שאחריה הפסדנו את ש"ס. היום דרעי מתנער ממורשת הרב עובדיה. תדבר עם עדינה בר שלום (הבת של הרב עובדיה יוסף, אב"ד) שהיא חברה טובה שלנו".

זה גם הקהל של ש"ס שמושך אותה לשם, כדי לא לאבד אותו לאיתמר בן גביר.
"זה גם נכון. ועדיין בפרויקטים של צדק חברתי, חברי הכנסת של ש"ס הם מטובי בעלי הברית שלנו".

מה היה רגע השינוי מבחינתך?
"המאבק בהסכמי אוסלו. הדרכתי בבני עקיבא והפגנתי נגד אוסלו. התנדבתי במטה של 'העם עם הגולן'. המשכתי להגיע להפגנות אבל הרגשתי שאני כבר לא מתחבר לזה. הייתי בן 17-18.

"אין 'רגע של מהפך'. זה תהליך. כל מי שהייתי איתו אז היה ימני. גדלתי במקום מסוים. ככה זה היה. מבחינתי זה היה שקוף. וברצח רבין זה הגיע להבשלה. היה ברור לי שאני לא חלק מהמחנה הזה יותר.

"אין 'רגע של מהפך'. זה תהליך. כל מי שהייתי איתו אז היה ימני. גדלתי במקום מסוים. ככה זה היה. מבחינתי זה היה שקוף. וברצח רבין זה הגיע להבשלה. היה ברור לי שאני לא חלק מהמחנה הזה יותר"

"הרגשתי אז ואני מרגיש עד היום, שלא זזתי מהערכים שאיתם גדלתי בבית: כבוד לכל אדם – יהודי, ערבי, אשכנזי, מזרחי, דתי, חילוני. לא קראו לזה בבית 'אחוות עמים' או 'שוויון זכויות' או 'זכויות אדם'. אבל היה כבוד בסיסי לכל בני האדם. זה מה שקלטתי וזה מה שחלחל אצלי. במובן הזה, אני לא מרגיש שעשיתי תפנית ערכית. עשיתי תפנית פוליטית".

קטונתי מלהמליץ לחבריי בשמאל על מנהיגים.ות. אבל אם יורשה לי: אבי דבוש איש ה"אני מאמין"????????מנהיג! מחבר החיבורים, רואה במחלוקות הזדמנויות. מלבד לקילומטרצ' הציבורי אמא שלו מבשלת הכי טעים בארץ! שמתי תמונה שהכי מעבירה מסר- ימין שמאל, כולנו שותפים, לסטאראטאפ שנקרא מדינת ישראל???????? pic.twitter.com/ZzSOhE6t9h

— ????????יפה טבג'ה – yaffa tebeje (@TebejeYaffa) March 30, 2023

מעגלי הזהות של אבי דבוש

סיפרתי לדבוש על ריאיון שערכתי פעם עם אחמד אבו עמאד מחאמיד, מורה לאזרחות ומנהל בית ספר מאום אל-פחם, שסיפר לי שבכל תחילת שנה הוא מבקש מתלמידיו לדרג את עצמם לפי ארבעה מעגלי זהות: עד כמה הם מרגישים ישראלים (המעגל האזרחי), ערבים (המעגל הלאומי), מוסלמים (המעגל הדתי) ופלסטינים (המעגל הפטריוטי). "התשובות", הוא אמר לי ב-2022, "משתנות משנה לשנה". נסיבות החיים הן אלה שמעצבות את התשובות.

ברוח הזו אני מבקש מדבוש לדרג לי את ארבעת מעגלי הזהות שלו – יהודי, ישראלי, מזרחי ושמאלני. דבוש עונה בלי להסס. "יהדות במקום גבוה", הוא אומר, "תמיד הייתה. זו השפה שלי, זו התרבות שלי, זה המקום שגדלתי ממנו. גדלתי ביהדות הלכתית, אורתודוקסית, והיום אני לא נמצא שם.

"אבל מבחינתי תמיד יש עליי גם את המשקפיים האלה. זה לא רק הומניזם. מבחינתי, מה שאנחנו עושים היום בגדה עם 'נוכחות מגינה' זה לא רק הומניזם, זה גם תמיד בגלל המוסר היהודי. היהדות שלי לצורך העניין היא מזרחית והמזרחיות שלי היא יהודית".

מה זה אומר?
"שבכל דור ודור אני זוכר מאיפה המשפחות שלי הגיעו – מסוריה ומלוב. ואיזה יחס הן קיבלו. ומזה אני לומד שאני לא רוצה לחזור על הדבר הזה ואני רוצה לתקן את יחסי הכוח כמה שרק אפשר. בהרבה מובנים, בזה מתבטאת המזרחיות שלי.

"בכל דור ודור אני זוכר מאיפה המשפחות שלי הגיעו – מסוריה ומלוב. ואיזה יחס הן קיבלו. ומזה אני לומד שאני לא רוצה לחזור על הדבר הזה ואני רוצה לתקן את יחסי הכוח. בהרבה מובנים, בזה מתבטאת המזרחיות שלי"

"הרי 'מזרחיות' בכלל היא המצאה ישראלית. המשפחה הסורית שלי הייתה מאוד שונה מהמשפחה הלובית, הצפון אפריקאית. פה בישראל אמרו להם: אתם כולכם אותו דבר. 'המזרחיות' כוננה בישראל כמעין קטגוריה – וברור שמדובר בקטגוריה נחותה. ובעייתית. וטעונה טיפוח.

אבי דבוש בליל הפריימריז של מרצ בתל אביב, 14 בפברואר 2019 (צילום: פלאש90)

"ולכן המזרחיות שלי היא קודם כל להיות גאה בשורשים שלי ומחובר אליהם, ולהגיד: הייתי חלק ממי שסבלו לרעה מיחסי כוח, ואני לא רוצה לחזור על הדבר הזה. ולכן אני רואה ככל האפשר את הפלסטינים. וגם את החרדים שחיים בעוני. בעיני זו היהדות. נביאי ישראל שרואים את הגר, היתום והאלמנה.

"אצלי זה מתחבר לא רק למקום של כאן ועכשיו, לזה שהמזרחים צריכים לקבל יותר כי הם נדפקו, או כי הם הופלו לרעה. זה קצת כמו שעושה היהדות בקריאה שלי בליל הסדר. 'כי גרים הייתם'… 'כי עבדים הייתם'… במקום לקחת את זה ולהפעיל כוח בחזרה – אנחנו נתקן. נשבור את המעגל הזה. המעגל של הדיכוי.

"דרך המזרחיות שלי למדתי על בשרי ועל בשר משפחתי מה קורה כשרומסים אותך, כשדוחקים אותך, כשמפלים אותך. ואני רוצה לתקן את זה. אני לא רוצה עכשיו לפגוע באשכנזים. לא רק כי הם אחיי וכי אני נשוי להם וכי אני גר עכשיו בקיבוץ. אני רוצה דרך מה שאני עברתי להבין יותר את האנשים שחיים עכשיו בעוני, שמדוכאים עכשיו. גם אם הם פלסטינים.

"מה שקורה זה שאנשים שהרגישו דחוקים בפינה, בחושך, חוגגים את זה שעכשיו הם יכולים לנקום. חלקם לצערי בעלי הרבה כוח. חלקם שרים. אבל אני שואל מה מעניין בנקמה הזאת? מה מעניין בלהרוס את הכול, העיקר שגם הצד השני ייהרס?"

מה השמאל הציוני לא מבין ביחס למה שתיארת עכשיו?
"מפספסים את החוויה הזאת, של להיות בצד. ובישראל, לצערי, הרבה מאוד קהילות מרגישות ככה. בעיניים מזרחיות, אתה מסתכל על בית המשפט העליון, על האקדמיה, על חלוקת העושר בישראל, על מי מקבל פרסי ישראל, ואתה מרגיש מנוכר וכועס.

"בישראל, לצערי, הרבה מאוד קהילות מרגישות ככה. בעיניים מזרחיות, אתה מסתכל על בית המשפט העליון, על האקדמיה, על חלוקת העושר בישראל, על מי מקבל פרסי ישראל, ואתה מרגיש מנוכר וכועס"

"ולכן, למרות שהפערים הצטמצמו, ולמרות שיש מעמד ביניים מזרחי חדש, אנחנו גם רואים יותר ויותר רמיסה של אשכנזים, של קיבוצניקים, של שמאלנים".

אבי דבוש, דני אלגרט, נמרוד שפר, מזכיר סניף באר שבע סם עובדיה, יאיר דודק ודמוקרטית צעירה pic.twitter.com/ykEdX89C3D

— Edo Steinberg (@EdoSteinberg) December 14, 2025

זה הוויכוח הוותיק על ההגמונים והפריבילגים, או על הניידים והנייחים, שממשיך להתקיים גם אחרי שהליכוד, עם השותפים שלו החרדים וש"ס והמתנחלים, שולטים בישראל כמעט ברציפות כבר 17 שנים.
"זה לא מדויק. החרדים מרגישים הגמוניים? ברור שלא. הפריפריה מרגישה הגמונית? הערבים הגמוניים? ברור שלא. יוצאי אתיופיה מרגישים הגמוניים? ברור שלא. זה עובד כשיש לך סיפור שמסביר את העולם ומפומפם גם מהפוליטיקאים, גם מערוץ 14 וכו', שמספקים הסבר מאוד פשוט. קצת כמו התיאוריה של אבישי בן-חיים (על ישראל הראשונה וישראל השנייה, אב"ד), שאפשר להחיל אותה על כל דבר. או קצת כמו המרקסיזם – לא משנה מה אנחנו רואים, ההסבר שלנו חל עליו. זו כבר דת, במובן הזה.

"התפקיד שלנו לייצר נרטיב אחר ולהחליף את הנרטיב הזה. והנרטיב חייב להיות כזה שיגרום ליותר אנשים וליותר קהילות להרגיש בבית. אנחנו בבעיה קשה בהיבט הזה. כי אם כולם לא מרגישים בבית ואם כולם מרגישים שמישהו דופק אותם – אנחנו בבעיה רצינית. ושם השינוי שאותו אנחנו חייבים להביא. לא רק מה לא, שזה מאוד חשוב – המאבק, הבלימה, נגד הכהניזם, נגד פאשיזם וכו'. אלא גם מה כן – ושם אנחנו כנראה לא מספיק ברורים ומשוכללים".

מה כן?
"מה כן? לשכנע מספיק אנשים שגם אנחנו רוצים מדינה חזקה. רק שמבחינתנו מדינה חזקה זה הסכמים מדיניים, מדינה חזקה זו כלכלה שנוגעת בכולם ומערבת את כולם, מדינה חזקה היא מדינה שנותנת הזדמנות אמיתית לילדים שלנו. אם בשדרות, באופקים, ברהט, רק אחוז אחד זוכה לתעודת בגרות בהצטיינות כשבמרכז זה 40-50% – אנחנו בבעיה ואנחנו חייבים לשנות את זה".

מחר אתה מתמנה לשר החינוך, מה הדבר הראשון שאתה עושה?
"תקצוב דיפרנציאלי בחינוך. תקצוב שנותן הרבה יותר למקומות האלה. היום תלמיד במערכת החינוך בחברה הבדואית, שהיא החברה הכי ענייה, מתוקצב על ידי הרשות בין עשרות למאות שקלים בשנה. במרכז זה בין 12-15 אלף שקל בשנה. תמקם באמצע את ערי הפיתוח. כמה אלפי שקלים לתלמיד.

"היום תלמיד במערכת החינוך בחברה הבדואית, שהיא החברה הכי ענייה, מתוקצב על ידי הרשות בין עשרות למאות שקלים בשנה. במרכז זה בין 12-15 אלף שקל בשנה. תמקם באמצע את ערי הפיתוח"

"בסוף פוליטיקה היא עולם של שכנוע. אנחנו צריכים לשכנע את האנשים שאנחנו נביא יותר ביטחון. שבדרך שלנו המדינה תהיה יותר חזקה. ושמדינה חזקה חייבת להיות מבוססת על שלום, על פיוס – דברים שאגב קיימים ביהדות. אנחנו חייבים לשכנע אנשים שהדמוקרטיה שאנחנו מדברים עליה תעבוד בשביל כולם".

מאחורי הבמה, לקראת ההופעה של אחינועם ניני, מובילי המחאה בבאר שבע אבי דבוש ועידו אטיאס ???????? pic.twitter.com/arlc2u85Bf

— ilana curiel (@ilanacuriel) September 9, 2023

טרור יהודי בשטחים

במסגרת הפעילות שלו בחברה האזרחית דבוש עושה מדי שבוע את מה שמעט מאוד שמאלנים מוכנים לעשות: הוא לא רק כותב פוסטים ומאמרים זועמים, אלא נוסע לשטחים ומתייצב לצד הפלסטינים מול הפורעים היהודים, אלה שבחסות הממשלה הנוכחית נהפכו לאלימים יותר ויותר. כל כך אלימים, עד שאפילו בני משפחת סגל מעופרה כבר מסכימים שהם מפעילים "טרור יהודי".

ולהתייצב לצד הפלסטינים בגדה המערבית היום זו פעולה שכרוכה לא פעם בסכנת חיים של ממש.

"האינטראקציה כולה היא אלימה", דבוש מספר, "זו יכולה להיות אלימות יומיומית ממש, של רועים, של מתנחלים. במסיק האחרון בנובמבר עמדתי עם קבוצה של רבנים עשרה מטרים מול מתנחלים אלימים שכיוונו אליי רובים טעונים. וירו מעל לראשנו.

"הם נכנסים לכפרים. נכנסים למכלאות צאן. נכנסים לבתים. זו אלימות יומיומית מגעילה. בושה וחרפה. אלימות בריונית. אלימות בשם זה ש'אנחנו בעלי הבית'. ואין להם בעיה להגיד את זה. אנחנו כאן בשביל נקמה. כל מה שכאן יהיה בסוף של יהודים. ואז עומד חבר כנסת מעוצמה יהודית כמו (יצחק) קרויזר ואומר אחרי הרצח של משפחת בני-עודה שאין חפים מפשע בג'נין".

איך שוברים את מעגל האלימות הזה?
"מה שיעשה שינוי זה שאלפי ישראלים יגיעו לשטח. רק זה מה שיכריח את המדינה והצבא להתחיל לפעול. כי לצערי צה"ל עכשיו לא עושה שם את עבודתו, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הוא ממש מצטרף. אנחנו צריכים עוד ישראלים איתנו. כל אחד כפי יכולתו".

"מה שיעשה שינוי זה שאלפי ישראלים יגיעו לשטח. רק זה מה שיכריח את המדינה והצבא להתחיל לפעול. כי לצערי צה"ל עכשיו לא עושה שם את עבודתו, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הוא ממש מצטרף"

איך נראה יום ממוצע של נוכחות מגינה?
"אנחנו עושים את זה היום בעיקר בצפון הבקעה ובחאן אל-אחמר. זה להגיע לקהילה. להיות שם. כדי שכשיגיע הרועה שיתחיל להתנכל נהיה שם כדי להזמין משטרה. ויש גם אירועים יותר מורכבים. אנחנו לא אלימים, אבל לפעמים אנחנו נאלצים לנסות ולעצור את ההשתוללות בגופנו".

אבי דבוש בגדה המערבית בעת מסיק הזיתים, נובמבר 2025 (צילום: קול רבני למען זכויות אדם)

כמה פעמים בשבוע אתה בשטחים?
"אני בגופי פעם-פעמיים בשבוע אבל אנחנו כארגון כל הזמן שם. לאורך השנה מגיעים אלפים. בפעילות שלנו במסיק הגיעו 1,300 איש בחודש. במהלך השנה יש כמה עשרות בשבוע. משהו כזה. אנחנו צריכים יותר".

הרעיון העקרוני הבסיסי של השמאל הישראלי, שחייבים ליצור שיתוף פעולה יהודי-ערבי עם אזרחי ישראל הערבים והפלסטינים בשטחים – הרעיון הזה חטף מכה קשה בשבעה באוקטובר.
"נכון. זה תסכול מאוד גדול. אני עובד הרבה עם הבדואים בנגב והם מאוד מתוסכלים מזה. הם עזרו, הם חילצו, הם נהרגו, הם נחטפו. והם מול ממשלה שמתגאה שהיא העלתה ב-400% את הריסות הבתים אצלם. אלה מראות נוראים שם. אתה רואה מאות בתים שנהרסו. זה מטורף.

"אני עובד הרבה עם הבדואים בנגב והם מאוד מתוסכלים מזה. הם עזרו, הם חילצו, הם נהרגו, הם נחטפו. והם מול ממשלה שמתגאה שהיא העלתה ב-400% את הריסות הבתים אצלם"

"הרעיון הזה קיבל מכה, כמו שאתה אומר, אבל בעיני גם נולדה הזדמנות חדשה. כי אני מאמין שלאנשים, באיזשהו שלב, יימאס מעוד ניצחון ועוד ניצחון ועוד מלחמה, וטובי בנינו, וזה נפלא ונהדר ועוד ניצחון ואבדנו. אני לא רואה מצב אחר. עוד ניצחון ועוד ניצחון ואנחנו שוב במקלטים והכלכלה שלנו נהרסת והילדים שלנו נהרגים.

"זה יישמע קצת בנאלי, אבל מה שאני מנסה לשים במרכז זה את ההומניות. את מה שפעם היה מובן מאליו – שיש בינינו אחווה אנושית. זה נעלם. אם הוא פלסטיני אז הוא בהכרח ככה וככה. אם אני יהודי אני חייב להיות ככה וככה. וחרדי. ואשכנזי. וקיבוצניק. ומזרחי. ובדואי. וכו' וכו'.

"אני חוזר בהקשר הזה לרב קוק האבא, שבעיני עיוותו את תורתו. בנו – הרב צבי יהודה קוק – לקח את היהדות למקום מאוד וולגרי ואלים שבו הכול כפוף לארץ ישראל. לאדמה. לפני האדם. לפני הרבה דברים אחרים.

אבי דבוש בגדה המערבית בעת מסיק הזיתים, נובמבר 2025 (צילום: קול רבני למען זכויות אדם)

"שאלת אותי קודם על ארבעת מעגלי הזהות: לרב קוק האב יש טקסט מאוד יפה, שמדבר על ארבע השירות שיש באדם. יש את 'שירת האני', השירה הפרטית שלי ושל משפחתי. יש את 'השירה הלאומית', אני חלק מלאום. יש את 'השירה האנושית', את האחווה האנושית. ויש את 'השירה הגלובלית' שלפיה אנחנו חלק מהבריאה. אנחנו גם חלק מעולם שיש בו בעלי חיים, צמחים, טבע. והרב קוק אומר שצריך כל הזמן לטפח את כל השירות האלו.

"ברגע בזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ברור שהשירה הלאומית גוברת. אבל היא גוברת בצורה שהיא מאפילה על כל השאר, כי היא צועקת ומשתיקה כל קול אחר. וזו בעיה. אתה מוזיקאי, אז אתה יודע: אם יש ערוץ אחד שמשתלט על הפסקול, אתה נכנס לחוסר איזון גדול".

ולדיסטורשן.
"ומה שקרה זה שהתשתית ההומאנית נעלמה לגמרי מחיינו. נמחקה מהחינוך הממלכתי, ובוודאי שמהחינוך הממלכתי-דתי ומהחינוך החרדי. בגלל זה חייבים לעשות את תנועת הג'ודו הזאת. להבין שהמרחב שלנו בין הים לנהר הוא מרחב מאוד מסורתי – גם יהדות מסורתית וגם אסלאם מסורתי. 80%-85% מהאנשים במרחב הזה הם לא באמת חילונים. הם לא אתאיסטים. צריך לעבוד עם המסורת שלנו ולהראות שגם אם אנחנו ב'קול רבני למען זכויות אדם' לא נמצאים היום במיינסטרים של החברה הישראלית, היהדות שלנו היא מיינסטרים לגמרי.

"אנחנו מחוברים לאברהם אבינו ולמאבקו בעונש קולקטיבי בסדום ועמורה. אנחנו מחוברים ליעקב ולתפילתו לא להיהרג אבל גם לא להרוג. אנחנו מחוברים לנביאי ישראל. אני לא מגיע לוויכוח הזה ואומר 'אני אוניברסלי'. יש לנו את הכול במסורת שלנו.

"אנחנו מחוברים לאברהם אבינו ולמאבקו בעונש קולקטיבי בסדום ועמורה. אנחנו מחוברים ליעקב ולתפילתו לא להיהרג אבל גם לא להרוג. אני לא מגיע לוויכוח הזה ואומר 'אני אוניברסלי'. יש לנו את הכול במסורת שלנו"

"בא הרמב"ם ואומר שחוקי התורה אינם נקמה בעולם אלא שלום וצדק. כשהם באים ומחוקקים עונש מוות, הם הרפורמים, במובן הרע של המילה רפורמה. הם הולכים נגד כל הפסיקה. התלמוד נגד עונש מוות. הרמב"ם נגד עונש מוות. הרבנים הראשיים הראשונים היו נגד עונש מוות.

מפגינים מחוץ לכנסת בירושלים נגד חוק עונש מוות למחבלים, 31 במרץ 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"לא צריך להיבהל כשהם מנפנפים בלאום ובמסורת. אנחנו לא פחות מחוברים ללאום ולא פחות מחוברים למסורת מהם. אני פשוט לא מקבל את הדיכוטומיה הזאת. יש מספיק הומניזם ואוניברסליזם ביהדות – בלב ליבה של היהדות, לא באיזה רעיונות שוליים".

עד כמה זה הוקצן אחרי השבעה באוקטובר, כשאי אפשר בכלל לדבר על חינוך הומאני אלא רק על זה שאנחנו עומדים מול מפלצות נאציות שצמאות לדם יהודי?
"אני מדבר המון עם צעירים, בעיקר מכיניסטים (מהמכינות הקדם צבאיות). וזו בדרך כלל השאלה הקבועה שלהם: איך אתה, שהיית שם בשבעה באוקטובר, יכול בכלל לדבר עכשיו על שלום?"

"אני מדבר המון עם צעירים, בעיקר מהמכינות הקדם צבאיות. וזו בדרך כלל השאלה הקבועה שלהם: איך אתה, שהיית שם בשבעה באוקטובר, יכול בכלל לדבר עכשיו על שלום?"

ומה אתה עונה להם?
"אני אומר להם שמתקיימים בתוכי כל הקולות הישראליים: יש בי את הקול של הנקמה, ויש את הקול של העצב, ושל הפחד, ושל הייאוש. אבל הערכים שלי לא השתנו. תמיד הייתי מחויב לערכים, שבלעדיהם אין משמעות לחיינו. אתה לא משנה את הערכים שלך כי קרה אסון".

לפעמים חייבים לבחון מחדש את הערכים כי המציאות השתנתה. היו לא מעט שמאלנים שהעידו על עצמם שהם "התפכחו" אחרי שבעה באוקטובר. אתה יכול להבין אותם?
"בעבר, כשאנשים שאלו אותי אם אהיה מוכן לדבר עם חמאס, הייתי עונה 'כן, מה לעשות? חמאס נמצא שם, צריך לדבר עם חמאס'. היום ברור לי שחמאס הוא מכשול שחייבים למצוא את הדרך להסיר אותו. בעיניי הדרך להסיר אותו היא מדינית. אבל זה טקטיקה. מבחינת הערכים לא השתניתי.

"אבל גם ברמה של האינטרסים: חווינו דבר כל כך איום, איבדנו מאות חברות וחברים שאנחנו מכירים אישית, הילדים שלנו עברו דברים איומים".

מה עברת עם הילדים שלך?
"אני זוכר את התחושות כלפיהם בימים הראשונים: אשמה ואפילו סוג של בושה כלפי הילדים, שהיו צריכים לעבור את הדבר הזה".

אבי דבוש מול הבית האחרון שנהרס בנירים, אוגוסט 2024 (צילום: שלום ירושלמי)

התבצרת בממ"ד בנירים עם הילדים שלך?
"הייתי עם הילדים של אשתי, ענת, בנירים. הבנים שלי היו בברור חיל עם אמא שלהם. אחת התמונות שהכי נחרטו לי היו ביום ראשון אחר הצהריים, בשמונה באוקטובר. פונינו לאילת. נסעתי לברור חיל לילדים שלי. לא ירדתי לאילת (עם כל ניצולי נירים שפונו לאילת). ירדתי לאילת רק יום אחרי.

"תוך כדי נסיעה לאילת, דניאל הבכור שלנו, שהיום הוא בצבא בגבול לבנון, כל כמה דקות היה אומר משהו כמו 'אגם מהכיתה שלי נרצחה עם כל המשפחה שלה'. בסוף התברר שהיא נחטפה, ורק אבא שלה ואחותה נרצחו. 'משפחת קוץ מכפר עזה שאני משחק עם הילדים כדורגל, נרצחו כולם'… 'המורה שלי לתנ"ך מבארי נעדרת'. אחר כך הבנו שהיא נרצחה.

"זה היה נורא. אנחנו נוסעים והוא מעדכן. אמרתי לו, 'דניאל איך אתה מרגיש עם זה?' הוא בן כזה, הוא היה אז בי"ב, הוא ענה 'אההה…. אני בסדר'. זה היה פשוט נורא. התחושה הזו שאנחנו לא הצלחנו לשמור על הילדים. זה תפקיד מאוד בסיסי של הורים בעולם".

איך זה עונה על שאלת ההתפכחות?
"גם מהבחינה הזו, של האינטרס, כשאני מחזיר עכשיו את הילדים שלי לגבול עזה ועדיין חמאס נמצא שם, ועדיין יש מי שאומרים שנצא לעוד מלחמה ועוד מבצע והפעם באמת נרסק אותם, והפעם נלך עד הסוף, עד לניצחון המוחלט. ואני אומר: זה נגד האינטרסים שלי ושל ילדיי.

"האינטרס שלנו הוא לייצר יציבות. להגיע להסדר מדיני. למצוא דרך לחיות יחד בין הים לנהר. מעבר לערכים ולאמונות – זה האינטרס שלנו. אני לא פציפיסט; אני בעד שנשמור על עצמנו ונגן על עצמנו. אבל לא בטירוף כזה".

"האינטרס שלנו הוא לייצר יציבות. להגיע להסדר מדיני. למצוא דרך לחיות יחד בין הים לנהר. מעבר לערכים ולאמונות – זה האינטרס שלנו. אני לא פציפיסט; אני בעד שנשמור על עצמנו ונגן על עצמנו. אבל לא בטירוף כזה"

כשאתה רואה מה עשינו בעזה אחרי השבעה באוקטובר, מה אתה מרגיש ביחס לזה?
"טירוף. נקמה. 20 אלף ילדים מתים… ברור שהיו מעורבבים שם הרבה דברים מעבר להגנה".

הריסות בעיר עזה לאחר הפסקת האש, 23 באוקטובר 2025 (צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)

מה שעשינו שם מגיע לכדי רצח עם, לתפיסתך?
"אני לא משתמש במושגים כאלה. אלה מושגים היסטוריים, טעונים, עם משמעות משפטית. גם בעזה וגם באיראן עכשיו, הכול מתערבב.

"מצד אחד יש לנו הצדקה לפעול בכוח, ומצד שני יש אינטרסים פוליטיים, החנינה, היועמ"שית, החוקים שהם מעבירים, וכמובן גם הנקמה, שאותה אנחנו רואים גם בעזה וגם בגדה ועכשיו גם בלבנון. כולל חלומות של סיפוח, עם תנועה שקוראת להתיישב בלבנון, ברצועת עזה וכו'. זה אולי נראה עכשיו אזוטרי לגמרי, אבל גם בן גביר היה פעם אזוטרי. גם דניאלה וייס הייתה פעם אזוטרית.

"אם נמשיך לבודד את הערבים ולשים אותם מאחורי הגדר ונמשיך להפלות – גם את הערבים בישראל וגם את כל האזור – אנחנו אלה שנפסיד. אנחנו במזרח התיכון. אנחנו צריכים למצוא דרך להשתלב במזרח התיכון. אלה הם שכנינו. כל הפנטזיות האלה, להיות חלק מאירופה באירוויזיון, או שיגיע מין דונלד טראמפ כזה ויציל אותנו…

"אם נמשיך לבודד את הערבים ולשים אותם מאחורי הגדר ונמשיך להפלות – גם את הערבים בישראל וגם את כל האזור – אנחנו אלה שנפסיד. אנחנו במזרח התיכון. אנחנו צריכים למצוא דרך להשתלב במזרח התיכון"

"המזרח התיכון הוא המקום שלנו. וזה היה החזון שלנו בהכרזת העצמאות – ליטול את חלקנו בבניין המזרח התיכון ובשגשוג שלו. היום זה נשמע אולי הזוי, אבל אנחנו יכולים.

"שלא כמו חלק מחבריי בשמאל אני חשבתי שהסכמי אברהם הם התחלה של תהליך חיובי. ברור שהבעיה הגדולה היא עם הפלסטינים, והיא לא נפתרה, אבל בהסכמי אברהם ישראלים קיבלו איזו הצצה איך זה ייראה להשתלב במזרח התיכון. אני משוכנע שזה אפשרי".

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ (במרכז), עם שר החוץ הבחרייני עבד אל-לטיף אל-זיאני (משמאל), ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ של איחוד האמירויות הערביות עבדאללה בן זאיד אל-נהיאן, בטקס החתימה על הסכמי אברהם במדשאה הדרומית בבית הלבן בוושינגטון, 15 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

אתה אופטימי?
"כן".

תשכנע אותי להיות גם.
"אני חושב שבסופו של דבר בהיסטוריה האנושית בני אדם לומדים לחיות ביחד. גם אנחנו בין הים לנהר נלמד בסוף לחיות ביחד. אנחנו נעשה את זה. השאלה כמה זמן זה ייקח וכמה דם יישפך בדרך.

"אני חושב שבסופו של דבר בהיסטוריה האנושית בני אדם לומדים לחיות ביחד. גם אנחנו בין הים לנהר נלמד בסוף לחיות ביחד. אנחנו נעשה את זה. השאלה כמה זמן זה ייקח וכמה דם יישפך בדרך"

"אחרי שבעה באוקטובר, במקום להתפכח ולהבין שזה מה שהחיים על החרב הביאו לנו, אנחנו חושבים שצריך עוד חרב כדי להכריע. אנחנו לא נכריע. זו המציאות. אנחנו נמשיך להיתקע בקיר הזה. השאלה כמה ניתקע.

"אני מקווה שבממשלה הבאה, בלי הימין המטורף, נתחיל ללכת לכיוון אחר. שהוא המיינסטרים של היהדות ושל הציונות. אנחנו לא מציעים איזה המצאות חדשות: לחפש הסכמים מדיניים. להיות פרגמטיים. להיות בני אדם".