תעודות עריק, מעצרים המוניים ועצרות זעקה בכביש גהה הם לא גזרת גורל אלא תוצאה של חלמאות מחשבתית. מדינת ישראל מנסה לקצור פירות משדה שהיא מעולם לא זרעה. כדי לשנות את המשחק, צריך להפסיק לאיים בכלא ולהתחיל לבנות תשתית וערכים מהעריסה.

עצרת הרבבות בבני ברק, הצעקות המרתוניות של מנהיגי הציבור הספרדי, ויוזמות כמו "תעודת עריק" – כל אלו אינן מפתיעות את מי שמכיר את המרקם החרדי מבפנים. הם בעיקר מעוררים תסכול עמוק.

מדינת ישראל, על שלל מקבלי ההחלטות שלה לאורך השנים, ממשיכה להכות את הראש בקיר בציפייה שהקיר יישבר.

עצרת הרבבות בבני ברק, הצעקות המרתוניות של מנהיגי הציבור הספרדי, ויוזמות כמו "תעודת עריק" – כל אלו אינם מפתיעים את מי שמכיר את המרקם החרדי מבפנים. הם בעיקר מעוררים תסכול עמוק

שליחת צווי גיוס המוניים, פשיטות משטרתיות ואיומים במעצרים הם "פול גז בניוטרל". המהלכים הכוחניים הללו לא יביאו חרדים לבקו"ם; הם רק יבטנו את חומות הגטו, ילכדו את השורות, ויהפכו את המעצר לאות גבורה חברתי בתוך הישיבות.

הטעות הפטלית של המערכת היא הניסיון לגייס את החרדי בגיל 18. זו אשליה ופנטזיה. אי אפשר לקחת צעיר שגדל במערכת חינוך מבודדת לחלוטין, ללא שמץ של מושגים אזרחיים משותפים, ולהנחית עליו מדים.

הגיוס של הציבור החרדי לא מתחיל בצו ראשון. הוא חייב להתחיל בגיל שלוש. כמי שצמחה בתוך העולם הזה, ברור לי שהפתרון דורש הנדסה מחדש של התשתית. גיוס אמיתי מתחיל בהקניית ערכים חברתיים ואזרחיים מותאמים כבר מגיל הגן. הוא דורש מהמדינה להפסיק לפחד וליצור, שלב אחר שלב, מסלול חינוכי שמחבר בין שמירה על הזהות הדתית לבין מחויבות לחברה שבה אתה חי.

במקביל לחינוך, צה"ל נדרש לחדול מהצהרות פוליטיות ולבנות תשתית המותאמת לצרכים בפועל. לא עוד "מכבסת מילים" של שילוב, אלא מסגרות קשיחות שמאפשרות לחרדי לשרת מבלי להרגיש שהוא נדרש להתחלן או לאבד את עולמו הרוחני.

אך מהלך כזה לא יכול להתרחש בהנחתה מלמעלה. "גיוס בגיל שלוש" אינו תוכנית כפייה חילונית, אלא תהליך שחייב להתבצע מתוך הידברות עמוקה והסכמות רחבות עם המנהיגות החרדית.

הטעות הפטלית של המערכת היא הניסיון לגייס את החרדי בגיל 18. זו אשליה ופנטזיה. אי אפשר לקחת צעיר שגדל במערכת חינוך מבודדת לחלוטין, ללא גרם של מושגים אזרחיים משותפים, ולהנחית עליו מדים

כדי להחדיר ערכים אזרחיים לגיל הרך מבלי לעורר מגננה אוטומטית, המדינה חייבת לשבת סביב שולחן עגול עם ראשי הקהילה, אנשי החינוך והרבנים. עלינו לייצר עימם ברית אינטרסים, שמבהירה כי המטרה אינה מחיקת הזהות הייחודית או פגיעה בלומדי התורה, אלא יצירת מתווה חברתי מוסכם שבו החרדי מרגיש בטוח לחלוטין בתוך התשתית החינוכית החדשה.

חוק יסוד: לימוד התורה או פלסטרים קואליציוניים אחרים לא יפתרו את הבעיה, אלא רק ימתחו את הקפיץ עד לפיצוץ הבא. אם מדינת ישראל חפצת חיים, עליה להפסיק לחפש פתרונות קלים של זבנג וגמרנו בדמות מעצרים פוטוגניים. הגיע הזמן להניח את התשתית המשפטית והחינוכית לטווח הארוך, ולבנות את השילוב החרדי מהיסוד – מהעריסה ועד הבקו"ם.

חבל שהוויכוח הציבורי והפוליטי שוב מתנהל סביב השאלה מי ניצח ומי התקפל במאבק על חוק הגיוס. בעוד שהקואליציה והאופוזיציה מתכתשות על נוסח כזה או אחר, איש כמעט אינו עוסק בשאלה כיצד תיראה החברה הישראלית בעוד עשר או עשרים שנה. חוק אפשר להעביר ברוב מקרי, אבל שינוי תרבותי לא נולד בהצבעה בכנסת. הוא נבנה בעבודה חינוכית, עקבית ואמיצה, שנמשכת שנים.

אם נמשיך להתייחס לגיוס החרדים כאל עוד משבר קואליציוני, נמשיך לקבל בדיוק את אותן התוצאות: עוד מחאות, עוד מעצרים, עוד קיטוב ועוד דור של צעירים שמרגישים שהמדינה היא גורם מאיים ולא בית משותף.

על ישראל להפסיק לחפש פתרונות קלים של זבנג וגמרנו בדמות מעצרים פוטוגניים. הגיע הזמן להניח את הכלים המשפטיים והחינוכיים לטווח הארוך, ולבנות את השילוב החרדי מהיסוד – מהעריסה ועד הבקו"ם

הגיע הזמן להחליף את שיח הכפייה בשיח של אחריות, לעבור מניהול משברים לגיבוש חזון ארוך טווח, ולהעדיף בניית אמון ותשתיות חינוכיות על פני פתרונות נקודתיים. רק כך נוכל להגיע ליום שבו הגיוס יהיה תוצאה טבעית של תחושת שייכות, ולא של איום בענישה.

חלי הולצמן היא חרדית לשעבר ומומחית למדיניות ציבורית ומשפט, המתמחה בסוגיות ביטחון, שירות לאומי וממשל. היא עוסקת בפיתוח מתווי מדיניות ובקידום פתרונות אסטרטגיים לאתגרים לאומיים.