סוף יוני-תחילת יולי הוא מועד של סיומי דרך במדינת ישראל. כך במערכת החינוך: החל בפעוטונים, בגני הילדים, בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים, בתיכונים, במכינות הקדם-צבאיות, עבור במוסדות האקדמיים, ואפילו בצה"ל, שחלק מקורסיו הבכירים – כמו המכללה לביטחון לאומי, בית הספר לפיקוד ומטה, או קורס הטיס – מסונכרנים למועד זה, במקרה או במכוון.
כמעט בכל מקום זו חגיגה משותפת של ה"תלמידים", של מוריהם ומדריכיהם, וכמובן – של ההורים ובני המשפחות. כולם מתכנסים בעיניים בורקות לחגוג את האירוע – ציון דרך חשוב בחיי ה"בוגר", כל אחד בתחומו.
הזדמן לי השנה לחוות זאת פעמיים: האחת, ב-22 ביוני, בסיום שנת מכינת "עין פרת" הסמוכה לכפר אדומים, שנה אותה עשה נכדי הבכור הנכנס כעת לשירות קרבי ארוך בצה"ל; והשנייה, שהכתה יותר בתודעה, התרחשה ב-8 ביולי, באירוע סיום מסלול של מחזור גיוס נובמבר 2025 של חטיבת "גבעתי".
מועדי סיום הדרך הם לרוב חגיגה משותפת של ה"תלמידים", של מוריהם ומדריכיהם, וכמובן – של ההורים ובני המשפחות. כולם מתכנסים בורקי עיניים לחגוג את האירוע – ציון דרך חשוב בחיי ה"בוגר", כל אחד בתחומו
מסע הכומתה בן ארבעים הקילומטרים, וקבלתה בטקס חגיגי ומרגש ברחבת האמפיתיאטרון של "מצודת יואב", אתר ההנצחה וה"בית" של החטיבה, הפכו מאות חיילים שעברו מסלול הכשרה ארוך וקשה בן כשמונה חודשים, ללוחמים מן המניין, שישוגרו מיידית לשדות הקרב של גדודיהם, בצפון ובדרום. והפעם, לא רק לתפארת המליצה, אלא הלכה למלחמה.
לאורך שנות חיי הארוכות תמיד "לקחתי צד" באחת משלוש צלעות המשולש של אירועי סיום כאלה – כתלמיד/חניך, כמורה/מרצה/מדריך, או כהורה/בן-משפחה. לראשונה הפעם, בצל משטרת עיראק סוידאן, הגעתי רק כמלווה של זוגתי, שנשאה באירוע דברים בשם המשפחות השכולות של החטיבה.
זאת, כ"קינוח" של יוזמה מיוחדת – "סגולת הנצח" – במסגרתה 14 משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, אימצו כל אחת מחלקת מסלול, פגשו את מפקדה ואירחו את חייליה, כדי לפרוס בפניהם את סיפורו של החלל, להכירו מקרוב ולשאת את מסרי משפחות השכול ללוחמים שבדרך, טרם יציאתם לראשונה לקווי העימות.
המבט מהצד איפשר לי לראות מה שאתה סומא לו בדרך כלל בעת מעורבות רגשית. הבטתי בחיילים המיוזעים והמאובקים, ובעיקר באלפי בני משפחותיהם שהשכימו קום ו"סתמו" במכוניותיהם את צירי הגישה למצודה כבר לפני שש בבוקר. כל זאת – כדי לאפשר לאחים, לאבות, ואפילו לסבים ולסבתות, לבושים בחולצות אישיות שהוכנו מראש, לצעוד את מאות המטרים האחרונים צמוד ליקירם החייל, ובהרבה מקרים – להיכנס תחת אלונקת שקי החול לצידו, או במקומו. היו אלה תמונות חדות ובהירות של סלט אנושי רוטט, בכל צבעי הדמוגרפיה הישראלית, אולי הביטוי האולטימטיבי של ה"ביחדנס" שלנו.
הבטתי בחיילים המיוזעים והמאובקים, ובעיקר באלפי בני משפחותיהם. היו אלה תמונות חדות ובהירות של סלט אנושי רוטט, בכל צבעי הדמוגרפיה הישראלית, אולי הביטוי האולטימטיבי של ה"ביחדנס" שלנו
היה גם מרגש לצפות בקהל העצום שמילא בסדר מופתי כל מושב ביציעים, אך לעיתים נדחק קדימה לראות, לצלם ולגעת, כל אחד בחייל שלו על מגרש המסדרים. אך יותר מכך, עם סיום החלק הטקסי, מרנין לב היה לצפות ב"מולקולות המשפחתיות" של כל חייל. הם התאחדו בכל פינה פנויה אפשרית כדי לחבק, לשמוע, וכמובן לאפשר לאימא הישראלית להאכיל באהבה את ה"ילד", מתוך תיקים וצידניות ענק שהובאו מהבית (והיו אפילו מנגלים).
המעגלים הקטנים הללו, תחת כל עץ זית, בכל נקודה פנויה במגרשי החנייה המאולתרים, על כבישי הגישה לאתר וסתם, בשדה תחת השמש הקופחת, המחישו לי את סוד כוחה של הישראליות, מה שכלל לא השתנה בכמעט שישים שנות ההתנסות האישית שלי באירועים דומים.
כך בביקורי הוריי ואחי בשבתות שסגרתי בקורסים השונים, בין אם בשדות מיכה, בשבטה ובמצפה רמון, או בטקסים בסיומם. כך בדור הילדים: בסיום קורס מדריכות "מורן" של בתנו הבכורה ליד קבר דוד בן גוריון בשדה בוקר, בחודשים הארוכים של קורס הטיס של בננו בחצרים, ושל ילדינו הצעירים בבסיס "עובדה" שבדרום. וממש תכף, גם נכדינו.
מרגשת במיוחד בסיום האירוע במצודה הייתה פנייה של שני גברים לא מוכרים בגיל העמידה לזוגתי, ששכלה את בעלה, מג"ד "צבר" ב"גבעתי", במרדף אחר חוליית מחבלים שהתנהל בהר דב לפני 38 שנים.
מרגשת במיוחד בסיום האירוע במצודה הייתה פנייה של שני גברים לא מוכרים בגיל העמידה לזוגתי, ששכלה את בעלה, מג"ד "צבר" ב"גבעתי", במרדף אחר חוליית מחבלים שהתנהל בהר דב לפני 38 שנים
האחד, תושב הדרום, סיפר כי היה חייל צעיר שלקח חלק באותו אירוע אשר חרט בו את רישומו, והנה הוא הגיע לטקס הענקת הכומתה לבנו המצטרף לגדס"ר החטיבתי. והשני, תושב הצפון, היה חייל בגדוד שנקלע לתקרית שעה שירד ממוצב "גלדיולה" שבפסגת אותו הר. הוא הגיע לכאן כדי להעניק את כומתתו הסגולה שאותה שמר לבנו, שמצטרף כלוחם לגדוד "רותם" ("התנצל" על כך שהבן לא הצליח "להתברג" ל"צבר"). מדהים עד כמה, לפחות בכל הקשור לשירות בצה"ל, מעשי אבות הם עדיין סימן מובהק לבנים.
ולשם מה דברים אלה מסופרים? ובכן, אין ספק ש"ארוחות שישי" הן יסוד מוסד במשפחתיות הישראלית, אך כל מפגש של "משרת בחאקי" עם ה"חמולה" שלו, ודאי במקום שירותו, הוא "גרעין האטום" של מולקולה זו.
אם הלוחמים הם "מגש הכסף" שעליו ניתנה מדינת היהודים, אזי ההורים והמשפחה של כל לוחם הם "מגש הזהב" שעליו היא שורדת ומתקיימת. כימית, הזהב חזק מהכסף רק במעט יחסית: יש כמאה מעלות צלזיוס פער בין נקודת ההתכה של הכסף (962) ובין הזהב הטהור (1064), אך מעשית, ללא ההורים והמשפחה, "מגש הכסף" לא היה מחזיק מעמד, ומתפורר.
כל משפחת לוחם מעמידה באהבה וברצון לרשות צה"ל "קפסולה של מכונת מלחמה", אך עושה זאת בידיעה לא רק "שתדע כל אם עברייה שהפקידה את בניה בידי מפקדים הראויים לכך", אלא גם בידי מדינאים שיעשו בהם – בתלכיד של צה"ל – שימוש מושכל, רק כנדרש, באופן המקפיד על חוקי המלחמה, שומר על הערכים לאורם התחנכו, ומחזיר אותם הביתה בשלום.
האם עיקרון זה נשמר בצד מקבלי ההחלטות במציאות השנים האחרונות, באופן קבוע? מסופקני מאוד. ראוי לכן שמציאות "הפסקות האש" שנכפתה עלינו בעת האחרונה בצפון ובדרום, תהיה זמן ל"חישוב מחדש" של ההליכה ההרפתקנית על הסף, בלשכות הבכירות בירושלים ובתל אביב, כדי ששני ה"מגשים", זה מהכסף וזה מהזהב, ישרדו.
אם הלוחמים הם "מגש הכסף" עליו ניתנה מדינת היהודים – משפחתם היא "מגש הזהב" שעליו היא שורדת ומתקיימת. כימית, הזהב חזק מהכסף רק במעט, אך מעשית, ללא ההורים והמשפחה, "מגש הכסף" היה מתפורר
נכון, הלוחמים ומשפחותיהם מוכנים להקריב כמעט הכול, אך אל תיקחו אותם כמובנים מאליהם. כי אם חלילה הם יימסו, לא רק "הלך עלינו", אלא שכווייתם אתכם תהיה פטאלית. הישמרו והיזהרו.
ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו