אחת ההבטחות המרכזיות של המפלגות המכנות עצמן "גוש השינוי" היא חקיקת "חוק גיוס לכול". על רקע הפטור הגורף ושורת ההטבות האינסופית שמעניקה ממשלת בנימין נתניהו לציבור החרדי, נשמעת בשורת השוויון כמשב רוח רענן לחברה שסועה ומקוטבת.
מי יתנגד לשוויון? אלא שמאחורי הסיסמה היפה מסתתרת אמת פשוטה: "חוק גיוס לכול" איננו מציע שוויון אזרחי אמיתי, לכל היותר הוא מציע שוויון חלקי בחובות.
הוא איננו מבקש לבטל את אי-השוויון המובנה בחברה הישראלית אלא להכשיר אותו. במילים אחרות, הוא מבקש להגדיל את מספר המשרתים מבלי להגדיל את מספר השווים.
מאחורי הסיסמה היפה מסתתרת אמת פשוטה: "חוק גיוס לכול" לא מציע שוויון אזרחי אמיתי, אלא לכל היותר שוויון חלקי בחובות. הוא לא מבקש לבטל את אי-השוויון המובנה בחברה הישראלית אלא להכשירו
במדינה דמוקרטית, השוויון איננו מתחיל בחובות אלא בזכויות. רק מדינה הרואה בכל אזרחיה שווי זכויות רשאית לדרוש מהם למלא חובות משותפות. משום כך ראוי לשים לב לנוסח שבו מתנסחים מנהיגי "גוש השינוי". לא במקרה נבחרו המילים "גיוס לכול" או "שוויון בנטל", אך הס מלהזכיר על שוויון אזרחי.
מאז הקמת המדינה נמנעה הכנסת מלעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד. לכן, כאשר עקרון השוויון עצמו נעדר מהמסגרת החוקתית, יש להתייחס להכרזות של מנהיגי "גוש השינוי" ביותר מקורטוב של חשדנות.
סוד גלוי הוא שבישראל לא מתקיים שוויון אזרחי אלא היררכיה אזרחית; בראש הפירמידה ניצבת החברה החרדית. היא נהנית מהטבות כלכליות נרחבות, מאוטונומיה כמעט מלאה בתחומים רבים של החיים ומפטור גורף משירות צבאי, המלווה בתקציבים ובהקצבות נדיבות. חלקים גדולים ממנה אינם מסתפקים בדחיית ערכי המדינה, שמיטיבה עימם, אלא מביעים בוז גלוי לחוקיה ולמוסדותיה.
במרכז הפירמידה ניצב הציבור החילוני, שנושא בעיקר הנטל הביטחוני והכלכלי, מממן את המערכת כולה, ובמעשה ובמחדל משלים עם המבנה החברתי שהופך אותו למשרת ולמממן הקבוע של הסדר הקיים.
בתחתית הפירמידה מצויים המיעוטים השונים, שגם ביניהם מתקיימת היררכיה ברורה. בקצה התחתון ניצב הציבור הערבי, הסובל במשך עשרות שנים ממדיניות מפלה: החל מהפקעת קרקעות, דרך פערי תקצוב ותשתיות, ועד להרחקה שיטתית ממוקדי קבלת ההחלטות, כשלכל אלה נוספה לאחרונה התנערות, כמעט בוטה, של המדינה מחובתה להבטיח את ביטחונו האישי וביטחון רכושו.
מאז הקמת המדינה נמנעה הכנסת מלעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד. לכן, כאשר עקרון השוויון עצמו נעדר מהמסגרת החוקתית, יש להתייחס להכרזות של מנהיגי "גוש השינוי" ביותר מקורטוב של חשדנות
ממשלת נתניהו לא יצרה את המבנה הזה. היא רק הסירה מעליו את המסכה וביקשה להעניק לו הכשר חוקתי. חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, וחוק יסוד: לימוד תורה, אינם חריגה מן השיטה, אלא ביטוי מזוקק שלה.
הם נועדו להעניק למדיניות הבלתי שוויונית נוסח חוקתי, ולהכשיר את התפיסה שלפיה יש אזרחים הזכאים ליותר, עד כדי הפקעה מכפיפות לחוק; יש אזרחים הנדרשים לשלם את המחיר, ויש אחרים שמעמדם האזרחי מוטל בספק.
משום כך נשמעות הבטחות "גוש השינוי" מפתות כל כך. אלא שכאן טמונה הסכנה האמיתית. לא משום שהן דומות למדיניות הממשלה הנוכחית, אלא משום שהן מעניקות לאותה תפיסה עצמה שפה חדשה ומטעה.
למשל, עצם הדיון בגיוס חרדים נפתח בהנחה שהצבא מחויב להתאים את עצמו לדרישותיהם. הדרישה שלא תיפגע אמונתו של החייל החרדי, היא תנאי בל יעבור. אליה מצטרפות דרישות להפרדה מגדרית, להרחבת מנגנוני הכשרות וליצירת מרחבים סטריליים, נקיים מכול מגע עם אורח החיים החילוני.
אל כל אלה מצטרפת ההצעה להעניק פטור קבוע לשלושה אחוזים מכול מחזור גיוס בטענה שמדובר ב"עילויים". עצם ההצעה מעוררת תמיהה: מי קבע שמספר העילויים התורניים עומד תמיד על שלושה אחוזים? מדוע לא אחוז אחד? מדוע לא חצי אחוז?
חוקי ממשלת נתניהו נועדו להעניק למדיניות הבלתי שוויונית נוסח חוקתי, ולהכשיר את התפיסה שלפיה יש אזרחים הזכאים ליותר, יש אזרחים הנדרשים לשלם את המחיר, ויש אחרים שמעמדם האזרחי מוטל בספק
ואולי הגיע הזמן לשאול, לאחר השקעה של עשרות מיליארדי שקלים בעולם הישיבות, מה הניבה ההשקעה הזאת? האם צמח מתוכו רמב"ם חדש? רש"ר הירש חדש? גאון מווילנה חדש? או שמא תוצאתה הבולטת ביותר היא דווקא העמקת ההסתגרות, הקנאות הדתית והניכור כלפי החברה הכללית?
אבל גם אם נניח לשאלה הזאת, הרי שעצם ההסכמה לפטורים קבועים, לקטגוריות מיוחדות ולהתאמות מפליגות מעידה על אותה גישה הרואה קבוצה אחת כמי שזכאית לזכויות יתר, להקלות מיוחדות וליחס מועדף ומיטיב.
לעומת היחס המוצע לציבור החרדי, לא מוצע יחס דומה כלפי הציבור החילוני. איש אינו מציע לכבד את אורח חייו של החייל החילוני. איש אינו מבטיח שלא ייחשף לתעמולה דתית. איש אינו מציע לפטור משירות עילויים אקדמיים, מדעיים או תרבותיים. להפך. צעיר חילוני שבוחר ללמוד באוניברסיטה נדרש לאחר מכן להקדיש את מיטב שנותיו לשירות צבאי.
אולם מעל לכול, עצם הדרישה לגייס את הציבור הערבי היא כבר שיא חדש של צביעות מוסרית ופוליטית. כיצד יכולה מדינה המסרבת לעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד לדרוש גיוס מן הציבור הערבי? כיצד מערכת פוליטית הרואה בשותפות עם מפלגות ערביות מעשה בלתי לגיטימי יכולה לדרוש נאמנות אזרחית מלאה? וכיצד יכולה חברה המתקשה לראות באזרח הערבי שווה זכויות לתבוע ממנו השתתפות בנשיאה בנטל?
כיצד מערכת פוליטית הרואה בשותפות עם מפלגות ערביות מעשה לא לגיטימי יכולה לדרוש נאמנות אזרחית מלאה? כיצד חברה המתקשה לראות באזרח הערבי שווה זכויות – תובעת ממנו השתתפות בנשיאה בנטל?
מפתיע לגלות, אבל תשובה לשאלות הללו נמצאה כבר לפני יותר ממאתיים שנה; בשנת 1788 דרש הקיסר יוזף השני מיהודי האימפריה האוסטרית להתגייס לצבאו. רבים ראו בכך אות ראשון לשוויון אזרחי.
מי שסירב להתרשם היה ההוגה היהודי הצעיר שאול אשר. בהסתמך על עקרונות האמנה החברתית, טען אשר כי לקיסר אין כל זכות לדרוש מהיהודים למלא את חובותיהם האזרחיות כל עוד הוא מסרב להעניק להם שוויון זכויות מלא. לדבריו, דרישת הגיוס לא נבעה ממחויבות של הקיסר לשוויון אזרחי אלא מצורכי המלחמה שניהלה אוסטריה נגד האימפריה העות'מאנית.
יותר ממאתיים שנה חלפו מאז. נדמה שהלקח לא נשכח – הוא פשוט נלמד בכיוון ההפוך: קודם דורשים חובות, והס מלדבר על זכויות.
לפני שמדברים על גיוס לכול, יש לדבר על שוויון לכול; לפני שמדברים על "שוויון בנטל", יש לעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד; לפני שדורשים מהציבור הערבי להתגייס, יש להכיר בו כשותף מלא ושווה זכויות.
העיקרון פשוט: מי שמסרב להעניק שוויון זכויות אינו רשאי לדבר על שוויון בחובות; כל עוד מדינת ישראל מסרבת לעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד, כל עוד עצם הרעיון של שותפות פוליטית מלאה עם קבוצות המיעוט נתפס כמעשה בלתי לגיטימי – יש לראות ב"חוק גיוס לכול" את מה שהוא באמת – ניסיון מתוחכם, ובמידה רבה גם ציני, להכשיר את המצב הקיים.
כל עוד ישראל מסרבת לעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד, ועצם הרעיון של שותפות פוליטית מלאה עם קבוצות המיעוט נתפס כלא לגיטימי – יש לראות ב"חוק גיוס לכול" ניסיון מתוחכם וציני להכשיר את המצב הקיים
החוק איננו מבטל את ההיררכיה האזרחית הקיימת; הוא איננו הופך את המודרים לשווים, הוא רק מרחיב את מעגל החייבים; הוא לא נועד לתקן עוול אלא דווקא להכשיר אותו; אין לראות בו תיקון ערכי ומוסרי אלא ניסיון להעניק לאי-השוויון, המובנה בחברה הישראלית, שפה חדשה ונקייה יותר; לא שינוי של הסדר הקיים, אלא דווקא שימורו.
ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו