למה לא צבא מקצועי בישראל?

המכון הישראלי לדמוקרטיה אישר את מה שחיילי החובה תמיד ידעו: קיים אי-שוויון מהותי בנטל הכלכלי של הביטחון הלאומי בישראל.

חיילי החובה המשתכרים 2,500 ש"ח בחודש – פחות משכר המינימום, פחות ממה שמרוויחים עובדים פלסטינים, פחות מהמלגה של תלמיד ישיבה חרדי – מנוצלים באופן שיטתי. המוטיבציה הפנימית הגבוהה שלהם לשרת משמשת נגדם כדי שיסכימו לשכר עוני. מאז ה-7 באוקטובר הם נלחמים במלחמה הארוכה והיקרה ביותר בתולדות המדינה בשכר עוני זה. אין מי שידבר בשמם. מגיע להם יותר.

במרץ 2026 אמר הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, לקבינט הביטחוני: "אני מרים 10 דגלים אדומים לפני שהצבא יקרוס". כיום חסרים בצה"ל 12,000 חיילים – פער שצפוי להגיע ל-17,000 עד סוף השנה. זוהי הנהגת צה"ל עצמה, המדברת בפומבי על מוסד שצועד לקראת קריסה.

חייל חובה משתכר 2,500 ש"ח בחודש – פחות משכר המינימום, פחות ממה שמרוויחים עובדים פלסטינים, פחות מהמלגה של תלמיד ישיבה חרדי. המוטיבציה הפנימית הגבוהה משמשת נגדם, כדי שיסכימו לשכר עוני

ד"ר גלעד מלאך, ממחברי המחקר פורץ הדרך של המכון הישראלי לדמוקרטיה מיוני 2026 על העלות האמיתית של הביטחון הלאומי, אומר כי קיים אי-שוויון מהותי בנטל הכלכלי של הביטחון הלאומי בין אזרחי ישראל.

בהעריכו את "המס הסמוי" המוטל על חיילי החובה ב-18.4 מיליארד שקל בשנה, מחקרו מכיר במרומז בכך שהמשרתים מקבלים שכר נמוך באופן שיטתי – שהפער בין מה שהם מקבלים לבין שווי שירותם הוא אמיתי, מדיד וגדול.

כלכלנים ופרשנים צבאיים ישראלים רציניים מסכימים כי המעבר לצבא מקצועי הוא בלתי נמנע, אך תוהים מתי וכיצד הוא צריך להתרחש. המודלים של טישלר וחדד מראים שצבא מקצועי יגביר את היעילות הצבאית. ה-INSS הודה כי המעבר לצבא מקצועי הוא רצוי ובלתי נמנע, ותיעד ירידה ניכרת במוטיבציה לשירות קרבי.

דוח RAND משנת 2024, שנכתב בשיתוף עם עמוס הראל, הגיע למסקנה כי המודל הנוכחי של גיוס חובה "כבר אינו מתאים למציאות של ימינו". סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2021 מצא כי 54% מהישראלים בגילי 18–44 תומכים בביטול גיוס החובה והחלפתו בצבא מקצועי.

מילטון פרידמן, הכלכלן חתן פרס נובל, ביסס את טיעוניו בעד צבא אמריקאי מקצועי על חמישה נימוקים. הוא ראה בביטול גיוס החובה לצבא האמריקאי את הישגו המדיני הגדול ביותר. לאחר שארצות הברית עברה למודל של צבא מקצועי בשנת 1973, הוכחו כל חמשת הנימוקים כנכונים. כל אחד מהם חל באופן ישיר על ישראל כיום.

טיעון 1: הגיוס כופה מס סמוי

כאשר המדינה מאלצת צעירים לשרת בשכר הנמוך משכר השוק, היא מטילה מס בלתי נראה השווה לפער בין השכר שמשולם לחיילים לבין הערך האמיתי של עבודתם. בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה כימת כעת לראשונה את המס הזה: 18.4 מיליארד שקלים בשנה – 9,073 שקלים לחייל לחודש.

מס זה מוטל כמעט כולו על גברים ונשים יהודים לא-חרדים בגילי 18–21, האזרחים הפגיעים ביותר מבחינה כלכלית בישראל בתחילת חייהם המקצועיים. ד"ר מלאך אומר כי הוא מקווה שהמחקר יהווה נקודת מפנה בדיונים על העלות האמיתית של הביטחון הלאומי ועל סבסוד הביטחון לחרדים. אך המכון אינו מציע פתרון עבור החיילים עצמם. הפער הזה הוא הנושא שבו עוסקת כתבה זו.

טיעון 2: צבא מקצועי הוא למעשה זול יותר

זה נראה פרדוקסלי – הרי תשלום שכר גבוה יותר לחיילים עולה יותר. אך לא כשמביאים בחשבון את המס הסמוי. המכון הישראלי לדמוקרטיה מעריך את העלות השנתית נטו של תשלום שכר הוגן לפי שווי שוק למגויסים ב-18.4 מיליארד שקלים – 1.06% מהתמ"ג ו-15.7% מתקציב הביטחון.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מעריך את העלות השנתית נטו של תשלום שכר הוגן לפי שווי שוק למגויסים ב-18.4 מיליארד שקלים – 1.06% מהתמ"ג ו-15.7% מתקציב הביטחון

אומדן זה שמרני במכוון: הוא אינו לוקח בחשבון את החיסכון התקציבי מביטול הקצבאות לחרדים או את התועלת הכלכלית הרחבה יותר הנובעת משילובם בשוק העבודה.

מחקר של ה-OECD מעלה כי מדינות המבטלות את גיוס החובה מרוויחות כ-0.5% מהתמ"ג מדי שנה – ואפילו מכפיל צנוע על השכר הנוסף יוסיף לפחות עוד 0.5%.

טיעון 3: העלו את השכר ותמצאו את החיילים

כפיית הגיוס כבר נוסתה ונכשלה כישלון חרוץ. 79,836 צווי גיוס הוצאו לגברים חרדים חייבי גיוס. התוצאה: 1,850 מתגייסים – שיעור ציות של 2.7%. כפיית שירות על חרדים לא תצליח, ומחאות חברתיות ותסיסה אזרחית יטרידו כל ממשלה שתנסה זאת. תגובתו של פרידמן מיידית: אתם לא משלמים מספיק.

המחסור הצפוי בצה"ל בסוף השנה, העומד על 17,000 חיילים, מייצג רק 21% מכ-80,000 הגברים החרדים הזכאים שאינם משרתים כרגע. זהו שיעור האיזון: ההשתתפות המינימלית מרצון הדרושה כדי לסגור את הפער לחלוטין, ללא צו בית משפט, הפגנה או מכת"זית.

מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה עצמו מראה ששיעור השתתפותם של גברים חרדים בכוח העבודה מגיב באופן מיידי ומדיד לתמריצים כלכליים. יותר מ-40% מהצעירים החרדים חיים בעוני. שכר בצבא מקצועי הוא התמריץ הכלכלי החזק ביותר שהוצע להם אי פעם. 21% אינם יעד שאפתני. זהו רף מינימום שמרני.

טיעון 4: מיסוי הוא דרך הוגנת יותר לחלוקת הנטל

הגיוס נופל כולו על כתפיהם של הצעירים בגילי 18–21. מס מוטל על כולם. ישנן שתי אפשרויות: היטל ביטחון לאומי ייעודי בסך 548 ש"ח לחודש לכל משלם מס הכנסה נטו, או העלאת מע"מ ב-2% – מ-18% ל-20% – המניבה 20 מיליארד ש"ח בשנה ומכסה את כל העלות.

מע"מ הוא הוגן יותר: אוניברסלי, בלתי נמנע, ומשולם באופן יחסי על ידי כל משק בית, כולל משפחות חרדיות גדולות. ישראל קבעה תקדים זה בינואר 2025, כאשר העלתה את המע"מ בנקודה אחת כדי לממן את עלויות הביטחון. לראשונה, עלות הביטחון הלאומי תתחלק באופן אמיתי ושווה בין כל אזרחי ישראל.

פרידמן זיהה מכשול אחרון: הגנרלים עצמם. מפקדים צבאיים יתנגדו תמיד לצבא מקצועי – לא משום שהם טועים בעניינים צבאיים, אלא משום שיותר מגויסים פירושו יותר כוח אדם, יותר תקציב, יותר יוקרה ויותר השפעה

טיעון 5: לצבא אין תמריץ מוסדי לשינוי

פרידמן זיהה מכשול אחרון: הגנרלים עצמם. מפקדים צבאיים יתנגדו תמיד לצבא מקצועי – לא משום שהם טועים בעניינים צבאיים, אלא משום שיותר מגויסים פירושו יותר כוח אדם, יותר תקציב, יותר יוקרה מוסדית ויותר השפעה פוליטית.

התנגדותם אינה חסרת יושר. היא בלתי נמנעת מבחינה מוסדית. אך בדיון פוליטי דמוקרטי, אין לה משקל רב יותר מאשר לדעתו של כל צד אחר שיש לו אינטרס כספי ישיר בתוצאה. כאשר הרמטכ"ל מתנגד לצבא מקצועי, הוא מדבר כמי שעלול להפסיד מכך – לא כעד ניטרלי.

יש הטוענים כי לאחר ה-7 באוקטובר, ישראל זקוקה לצבא גדול יותר, לא קטן יותר – אך הכפייה נכשלה ותמשיך להיכשל. ישראל זקוקה לוועדה לאומית שתתכנן את המעבר לצבא מקצועי, אך אין בכך כדי לעכב את הצעד הדחוף שניתן לנקוט באופן מיידי: תשלום שכר הוגן לפי שווי השוק לחיילי החובה כבר עכשיו.

כשהציג פרידמן את טיעוניו, אמר הרמטכ"ל האמריקאי דאז שאינו רוצה לפקד על צבא של שכירי חרב. פרידמן השיב: "גנרל, האם היית מעדיף לפקד על צבא של עבדים?" חילופי הדברים הללו סיימו את הוויכוח באמריקה. בישראל עדיין לא התחלנו לדון בנושא זה כלל.

עדיף גזר על פני מקל. למה לא צבא מקצועי בישראל? אין סיבה טובה שלא לנסות.

סיימון פינק, יליד אוסטרליה, מנהל השקעות בישראל, בעל ניסיון אקדמי ומקצועי במשפטים, פוליטיקה וכלכלה. לסיימון עניין רב במדיניות ציבורית ועובד כעת על ספר אודות חופש ודמוקרטיה בישראל.