הדרג המדיני בזבז את הישגי המלחמה

שלושה חודשים בדיוק לפני הבחירות, שיש המגדירים אותן כגורליות בתולדות המדינה, קשה שלא להביט בדאגה במצבה האסטרטגי של ישראל. קריאתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לערב הסעודית להצטרף ל"הסכמי אברהם" כתנאי לקבלת אישור אמריקאי להעשיר אורניום בשטחה החזירה מעט צבע לפניו של ראש הממשלה. בנימין נתניהו צולע אל הבחירות הקרובות בכל היבט ביטחוני.

ללא התנאי האמריקאי, שהגיע באיחור של יממה לאחר חתימת ההסכם עם ריאד, נתניהו היה ניצב בפני אחד האתגרים המנהיגותיים הקשים ביותר שלו. כמי שהגדיר את עצמו "מר ביטחון" ו"צ'רצ'יל הישראלי", וכמי שהצהיר כי במשמרת שלו "איראן לא תהיה גרעינית", הוא כמעט סיים עם גרעין סעודי שנכפה עליו בידי "החבר הטוב ביותר" של ישראל בבית הלבן.

גם לאחר התיקון המילולי של טראמפ להסכם עם ערב הסעודית, יש להתייחס לדברים בזהירות רבה. טראמפ הוכיח שהוא יכול להתהפך בן לילה.

שיתוף הפעולה הישראלי־אמריקאי במלחמה עם איראן עד כה, ואולי גם זה שיתקיים בעתיד הקרוב, יצר מצב שבו מרחב קבלת ההחלטות של ישראל הצטמצם במידה ניכרת

בחינת זירות המלחמה האחרות של ישראל מציירת תמונה מדאיגה לא פחות. שיתוף הפעולה הישראלי־אמריקאי במלחמה עם איראן עד כה, ואולי גם זה שיתקיים בעתיד הקרוב, יצר מצב שבו מרחב קבלת ההחלטות של ישראל הצטמצם במידה ניכרת.

הפסקת האש בלבנון, שנכפתה על צה"ל ב־16 באפריל השנה בלי לעדכן תחילה את הרמטכ"ל אייל זמיר, היא אולי הביטוי הצורם ביותר למצבה החדש של ישראל.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא לבנון ג'וזף עאון בחדר הסגלגל בבית הלבן בוושינגטון, 21 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

זה קרה אחרי שאיראן לחצה על ארה"ב ואף איימה לפתוח באש, לאחר קריאות המצוקה שקיבלה טהרן מחזבאללה. טראמפ, שרק שבוע קודם לכן הודיע כי הסכם הפסקת האש אינו קשור לזירות האחרות, נאלץ לחזור בו. בצה"ל שמעו על הפסקת האש באמצעות הציוץ שפרסם טראמפ ברשת החברתית שלו.

בהמשך הצליח שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו לחלץ את ישראל מהמצר המדיני הזה באמצעות הכרזת מנאמה, ולאחר מכן באמצעות האצת המגעים וההסכם בין ממשלות ישראל ולבנון. האמירות בשני האירועים האלה היו משמעותיות: פירוק חזבאללה מנשקו ותמיכה אמריקאית בלתי מסויגת בממשלת לבנון ובריבונותה הבלעדית בכל הנוגע להפעלת כוח במדינה.

אלה היו המהלכים שקטעו בפועל את איחוד הזירות. אומנם ישראל שילמה מחיר בריסון תקיפות העומק בביירות ובבקעת הלבנון, ולאחרונה גם בנסיגות הכפויות מאזורים שונים בדרום לבנון, אך עדיין מדובר ברע במיעוטו. במובנים מסוימים, רוביו הציל את ישראל מעצמה.

ישראל הגבירה בשבועות האחרונים את קצב התקיפות ברצועה, או ליתר דיוק את קצב החיסולים במסגרת המצוד אחר כל מי שהשתתף בטבח. אלא שהמצוד אינו אסטרטגיה שתוביל את ישראל למצב אחר בעזה

מהלך הנסיגות הכפויות בלבנון הוא תפוח האדמה הלוהט של התקופה הקרובה. זהו צעד שמביך מאוד את הדרג המדיני. על הנסיגה הראשונה פורסם בתקשורת הלבנונית כבר לפני יותר משבועיים, בעוד שבצד הישראלי נשמרה שתיקה רועמת.

מייד לאחר הפרסום בלבנון השיב דובר צה"ל לפנייתי בנושא במשפט: "אתה יכול לפנות לדרג המדיני בנושא". ההודעה הרשמית של ישראל על הנסיגה פורסמה רק כמה ימים לאחר מכן, ונכרכה בהסברים ובאיומים שלפיהם ישראל לא תיסוג עד לפירוק חזבאללה מנשקו וכו' וכו' וכו'. בחירות ונסיגות הן צירוף מסוכן.

עשן מיתמר במהלך תקיפה ישראלית באזור התעשייה בעיר עזה. 12 ביולי 2026 (צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)

וישנה הזירה העזתית, שנמצאת בתקופה האחרונה מתחת לרדאר התקשורתי. ישראל הגבירה בשבועות האחרונים את קצב התקיפות ברצועה, או ליתר דיוק את קצב החיסולים במסגרת פרויקט ניל"י – המצוד אחר כל מי שהשתתף בטבח 7 באוקטובר. אלא שהמצוד הזה, נכון ומוסרי ככל שיהיה, אינו אסטרטגיה שתוביל את ישראל למצב אחר בעזה.

בעיית היסוד לא השתנתה: חמאס עדיין שם, חמוש. אומנם הוא קצוץ־כנפיים ומוחלש, אך הוא נהנה מרוח גבית חזקה מקטאר ומטורקיה, המאפשרת לו למשוך זמן במגעים. את ארה"ב זה פחות מעניין בשלב הזה.

עזה היא הבטן הרכה של נתניהו בקמפיין הבחירות הזה. חמאס הוא האויב החלש ביותר שמולו ניצבה ישראל, ובכל זאת הוא שגבה ממנה את המחיר הכבד ביותר. בישראל מדברים כבר זמן רב על מהלך מכריע ברצועה, אך גם כאן לא בטוח שיינתן אור ירוק אמריקאי.

הבית הלבן קשוב מאוד לאנקרה ולדוחה, ובמובנים רבים ישראל איבדה גם את האוזן הקשבת שהייתה לה בקהיר. האינטרס המשותף של ארה"ב, קטאר, טורקיה ומצרים הוא שקט בעזה

הבית הלבן קשוב מאוד לאנקרה ולדוחה, ובמובנים רבים ישראל איבדה גם את האוזן הקשבת שהייתה לה בקהיר. האינטרס המשותף של ארה"ב, קטאר, טורקיה ומצרים הוא שקט בעזה. זהו מסר בעייתי מאוד עבור נתניהו בתקופת בחירות, ולכן לא מן הנמנע שנראה אותו מבליט את הטקטיקה – חיסולים – על חשבון האסטרטגיה: פירוק חמאס ויצירת חלופה שלטונית ברצועה.

אישור הקבינט שלשום להכנסת כוח ראשון מחיל השלום לרצועה הוא אירוע לא פשוט מבחינת נתניהו. בכוח הזה יש נציגים פלסטינים, שחלקם אנשי הרשות לשעבר. מה קרה לקיתונות של רותחין ששפך נתניהו על מי שהעז לדבר על הכנסת גורמים פלסטיניים לרצועה כחלק מפתרון עתידי?

שר הפנים של איראן אסכנדר מומני (משמאל), בפגישה עם ראש ממשלת פקיסטן שהבז שריף (מימין), באסלאמאבאד שבפקיסטן, 21 ביולי 2026 (צילום: Pakistan Prime Minister Office via AP)

התשובה נמצאת בבית הלבן. נתניהו הבין בחושיו הפוליטיים שהוא אינו יכול להגיע בידיים ריקות לבית הלבן. ייתכן שבאמצעות הפשרה בעזה הוא מבקש למנוע לחץ פומבי ורשמי מצד טראמפ לסגת מלבנון ומעזה.

ועוד לא נאמרה המילה האחרונה על איראן ועל הגרעין. החזית הזאת עדיין מבעבעת מכדי שיהיה אפשר להגיע למסקנות, לא כל שכן בנוגע למרחב הפעולה של ישראל.

עד כה הנשיא טראמפ הוא שמקבל את ההחלטות עבור ישראל, וכרגע לא נראה שהמצב צפוי להשתנות. הבעיה הבסיסית בחזית האיראנית היא שהאינטרסים של שתי המדינות אינם תמיד זהים, גם בעניין הגרעין. טראמפ כבר קרץ לאיראן בנוגע ליכולות העשרה, וכעת, כשמתגבש תהליך גרעיני עם ערב הסעודית, בהחלט ייתכן פתרון דומה.

טראמפ כבר קרץ לאיראן בנוגע ליכולות העשרה, וכעת, כשמתגבש תהליך גרעיני עם ערב הסעודית, בהחלט ייתכן פתרון דומה

אם ההסכם עם הסעודים יצא אל הפועל, משמעותו תהיה שארה"ב יצרה תקדים מסוכן: מנגנון העוקף את הפיקוח ההדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. בנסיבות מסוימות, איראן עשויה לקפוץ על הצעה כזאת. בלשון המעטה, הדבר לא יהיה לרוחה של ירושלים.

לצד הדברים האלה, יש להביט גם בחצי הכוס המלאה. ישראל הסיגה לאחור במידה ניכרת את פרויקט הגרעין של איראן, ערערה את המשטר באמצעות הפגיעה הכלכלית במגזרים יצרניים רבים ששירתו את משמרות המהפכה, ובפועל הניחה אדנים לשינוי משטר.

מפגין מחופש לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מחזיק בובת תינוק בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך הפגנה נגד הממשלה והמלחמה במזרח התיכון, בכיכר הבימה בתל אביב, 16 במאי 2026 (צילום: Jack GUEZ / AFP)

בלבנון נמצא חזבאללה במצבו הצבאי החלש ביותר זה עשור וחצי, ובסוריה השמידה ישראל את צבאו של אסד כדי שלא ייפול בשלמותו לידי משטר א־שרע.

הבעיה היא שישראל של נתניהו לא תרגמה את ההישגים האלה למהלך מדיני רחב. במקרים רבים הכריעה הפוליטיקה את המדינאות. מאבקו של נתניהו על הישרדותו הפוליטית יצר ריק אסטרטגי, ובמצב הזה ההחלטות אינן מתקבלות בישראל אלא נכפות עליה. כל זה מתרחש בזמן שישראל מנהלת את המלחמה הרב־זירתית הגדולה ביותר בתולדותיה.