אם הייתם מסכנים את בריאותכם הנפשית וקופצים לביקור בתיבת התהודה האינטרנטית שלי הידועה בכינוי "הפיד", הייתם נרמסים תוך דקות על ידי עדרי טהרנים.

שמאלנים זועפים היו דוחקים אתכם לפינה ודורשים מכם להסביר האם ומה צריכים יאיר גולן, נעמה לזימי וגלעד קריב לעשות ו/או להגיד, על מנת לא לאבד סופית את קולו של מאן דהוא – אחד שלא מן הנמנע שבכלל מתגורר כבר תקופה בליסבון או באתונה או בברלין וממילא לא מתכוון להגיע ב-27 באוקטובר להצביע בבחירות בארץ, כי מי עוד לא הבין שלנחות בנתב"ג זה לשתף פעולה עם הג'נוסייד?

מוזיקאים היו דוחקים בכם לבדוק את מרכולתם החדשה – סינגל שיצא השבוע מתוך אלבום קונספט שהם עובדים עליו מאז השבעה באוקטובר וכולל אלמנטים מוזיקליים תרפויטיים, שמקלים על התמודדות עם פוסט טראומה ו/או עם פשיזם ו/או עם אייל גולן.

משוררים היו מיידים בכם משפטים מחולקים לשורות ומנוקדים על ידי תוכנות ניקוד מפוקפקות. וקולנוענים ואנשי טלוויזיה היו מושכים בדש בגדכם הווירטואלי ומשדלים אתכם לתמוך בפרויקט האחרון ויוצא הדופן שלהם בהצבעות הקרובות לטקס פרסי האקדמיה.

פיד של עיתונאים תל אביביים. אילוסטרציה (צילום: יצירת AI)

מעניין בתיבת התהודה שלי. בחיי שמעניין. וכדי שלא יתקבל חלילה הרושם שאני מתנשא על מי מחבריי – התנשאות היא הרי הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שאדם יכול לחולל בימים אלה, אולי חוץ מג'נוסייד – אוסיף ואומר שלא מן הנמנע שזה אני שאוכל לכם את הראש על דקויות בעולם השמאל הישראלי או מציק לכם שתגיעו להופעה הבאה או להקרנה הבאה או תקראו את הטור הבא. אולי אפילו את הטור הזה. בתיבת התהודה שלי איש אינו חסין מפני שלל המצוקות הפריווילגיות אך המעניינות הללו.

בכל פעם שיוצא לי לבקר בתיבות תהודה אחרות – אני עושה את זה מדי פעם כתייר מזדמן, שלא לומר כאיש ביון, בעיקר בגיחות מוגבלות בזמן לטריטוריות העולצות של ערוץ 14 ושל חסידיו, ובטיול לאורך שרשורים שקשורים בתכנים הללו – אני נתקף תוך דקות געגועים עזים לתיבת התהודה שלי.

אין טעם להצטנע פה על מנת להימנע מהתנשאות: תיבת התהודה שלי עמוסה באנשים חכמים בהרבה, מנוסים בהרבה, שראו עולם, זכו להישגים ובדרך כלל גם יודעים להתנסח קצת יותר טוב מזמרי או ברדוגו או מי שלא יהיו. ועם הרבה יותר הומור.

אין טעם להצטנע פה על מנת להימנע מהתנשאות: תיבת התהודה שלי עמוסה באנשים חכמים בהרבה, מנוסים בהרבה, שראו עולם, זכו להישגים ובדרך כלל גם יודעים להתנסח קצת יותר טוב מזמרי או ברדוגו

מוני מושונוב הרי יכול לאכול בלי מלח את אלירן סימן-טוב – האידיוט ההוא שנטפל אליו ברחוב. זה רק עלול להיגמר בקלקול קיבה לא נעים.

מוני מושונוב הוטרד לפני יומיים על ידי פעיל הימין אלירן סימן טוב בזמן שהלך בתל אביב. "איך זה שרק בברנז'ה שלכם אתם חיים כל כך הרבה? אתם מסרבים למות!", אמר לו סימן טוב. את התיעוד העלה לרשתות החברתיות@dorm1212 pic.twitter.com/A216s0VlKX

— כאן חדשות (@kann_news) July 29, 2026

אבל בשבועיים האחרונים נפל דבר בתיבת התהודה שלי.

הוויכוחים הפוליטיים הסוערים והקידומים האישיים הנמרצים נזנחו לשעה קלה והוחלפו מצד אחד בוויכוחים על מידת האותנטיות, הכנות והדיוק ההיסטורי בסרט הקולנוע "האודיסיאה" של כריסטופר נולן (השפה שם לא מדויקת! אפילו המתרגמת אמרה! נולן ויתר על הלב של הסיפור לטובת עוד דרמה אמריקאית מהוקצעת!);

הוויכוחים הפוליטיים הסוערים והקידומים האישיים הנמרצים נזנחו לשעה קלה והוחלפו בוויכוחים על מידת האותנטיות, הכנות והדיוק ההיסטורי בסרט הקולנוע "האודיסיאה" של כריסטופר נולן

ומהצד השני בוויכוחים על מידת הדיוק ההיסטורי, היסודיות וההגינות בסדרת הדוקו המצוינת "זהב שחור" (זה לא הוגן מה שעשו לקוטנר! ניפחו מדי את החלק של האשם תמיד! ולמה הם העלימו את הראפר איזי?)

הזהרתי שמעניין אצלי.

שני הפרקים הראשונים (מתוך שבעה) בסדרה התיעודית על תולדות ההיפ הופ הישראלי של רום אטיק ואמרי דקל קדוש כבר שודרו ב"כאן 11" והפכו במהירות לשיחת היום והלילה, שלא הייתה כמוה כבר איזה חצי שנה, מאז שידור הסדרה של דורון צברי על אביתר בנאי. לפחות בפיד התרבות הפרטי שלי.

במבט מרפרף נדמה שאין כל קשר בין האפוס ההוליוודי הנוצץ שעלה 250 מיליון דולר ועוקב אחרי המסע של אודיסיאוס מטרויה לאיתקה לבין האפוס הישראלי המיוזע שעוקב אחרי המסע של טונה ורביד פלוטניק מפתח תקווה לאמפי-פארק ראשון.

אבל זו טעות, וכריסטופר נולן יהיה הראשון להודות בכך. לכן הוא ליהק את טראוויס סקוט לתפקיד המשורר – זה שהוטל עליו לספר בפתח הסרט את עלילות מלחמת טרויה.

זו גם הסיבה שהוויכוחים שניטשים כעת בפיד שלי (ובחלקים נכבדים של העולם המערבי) על מידת האותנטיות של מהדורת נולן לאודיסיאה – ויכוחים שלפעמים גולשים לאגרסיביות מילולית של ממש, כי אנשים נוטים לקחת את המיתולוגיה שלהם ברצינות תהומית – נראים לי טפלים למדי.

האפוסים ההומריים הם הרי לא שיעור היסטוריה אלא מיתולוגיה שהועברה מפה לאוזן במשך מאות שנים עד שהועלתה על הכתב על ידי מישהו שאולי קראו לו הומרוס ואולי היה בכלל קולקטיב כתיבה

האפוסים ההומריים – "האיליאדה" ו"האודיסיאה" – הם הרי לא שיעור היסטוריה אלא מיתולוגיה שהועברה מפה לאוזן במשך מאות שנים עד שהועלתה על הכתב, איפשהו במאה השביעית–השמינית לפנה"ס על ידי מישהו שאולי קראו לו הומרוס ואולי היה בכלל קולקטיב כתיבה. אנחנו לא באמת יודעים.

טראוויס סקוט מצטלם על השטיח האדום בהקרנת הבכורה של הסרט "האודיסאה" בלונדון. 6 ביולי 2026 (צילום: Scott A Garfitt/Invision/AP)

לפני שאחפור לעצמי בור ואז אצנח לתוכו ואבזה את עצמי, אני מצהיר מראש שאני רחוק מלהיות מומחה למיתולוגיה יוונית ואין לי כל יומרה להכריע בשאלה אם הומרוס – יהיה אשר יהיה – היה כועס לו היה יודע שנולן הפיל על הגיבור שלו PTSD ברבע מיליארד דולר וליהק את זנדאיה לתפקיד אתנה.

כמו רבים וטובים בהרבה ממני למדתי פעם קורס על המיתולוגיה באוניברסיטה, קראתי את אדית המילטון, דגמתי חלק מהתרגום של טשרניחובסקי, ואני יכול לעשות פרצוף רציני ולמלמל משהו שיישמע נבון למדי על הקסמטר דקטילי, ועל חריזה כאמצעי יעיל להעברת מסורות מוזיקליות מדור לדור, בימים שבהם עוד לא ידעו לכתוב, שלא לדבר על להקליט. אבל אני לא יורם ברונובסקי ואפילו לא בני ציפר.

כמו רבים וטובים בהרבה ממני למדתי פעם קורס על המיתולוגיה באוניברסיטה, דגמתי חלק מהתרגום של טשרניחובסקי, ואני יכול לעשות פרצוף רציני ולמלמל משהו שיישמע נבון למדי על הקסמטר דקטילי

אחרי שדילגנו על המשוכה הזאת אפשר להסכים שזו לכל הפחות הבחנה מעניינת של נולן, ואז גם בחירה אומנותית נועזת שלו, לטעון שאם המיתולוגיה נולדה כהעברת סיפורים מורכבים על גיבורים שנאבקים בגורלם באמצעות דקלום קצבי על ביט מהפנט ובעזרת משקלים שמקלים על הזיכרון, הרי היא מיוצגת כיום להפליא בתרבות ההיפ הופ.

טראוויס סקוט סיפר שהוא היה המום כשנולן פנה אליו והציע לו את התפקיד של המשורר, ולקח לו קצת זמן להבין את גודלו וחשיבותו של התפקיד בסרט. אבל לנולן העניינים היו ברורים מהרגע הראשון: "ליהקתי אותו מכיוון שרציתי להדהד את הרעיון שהסיפור הזה (האודיסיאה) הועבר כמסורת של שירה בעל פה, שהיא המקבילה לראפ".

גם פס הקול המסעיר של הסרט שיצר המלחין לודוויג גורנסון בהנחיית נולן נשען על ביטים דרמטיים שקרובים לעולם ההיפ הופ המודרני, ומתבסס בכבדות על כלים ריתמיים במקום על תזמורת קלאסית ועל מלודיות והרמוניות מרגשות, כמקובל באפוסים קולנועיים גדולים כאלה.

תרבות הראפ עוסקת לא מעט בתיאור המאבק הקשוח של אינדיבידואלים נועזים, שמתמודדים מול לחצי המערכת, האלימות ברחוב וחיצי הגורל, ומצליחים להגיע אחרי שלל הרפתקאות אל היעד הנכסף, אל איתקה שלהם: זיונים, תהילה וסמים.

תרבות הראפ עוסקת לא מעט בתיאור המאבק הקשוח של אינדיבידואלים נועזים, שמתמודדים מול לחצי המערכת וחיצי הגורל, ומצליחים להגיע אחרי שלל הרפתקאות אל איתקה שלהם: זיונים, תהילה וסמים

נכון שהמסע של שב"ק ס' משכונת צבא הקבע ביבנה עד לצמרת המצעד השנתי של גלגלצ לא עונה בדיוק על התיאור הזה. לירון תאני הוא לא קיקלופ וקוואמי הוא לא אתנה.

ובכל זאת, גם ההיפ הופ הישראלי עבר אודיסאה משלו, שתוארה השבוע להפליא בפרק 2 של "זהב שחור" בעזרת האפוס היבנאי "נופל וקם" – שיר שבקלות היה יכול להשתלב בפרשנות של נולן, כשיר המסע של אודיסאוס:

הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם
אף פעם לא אפסיק ללכת
אני נופל וקם, נופל וקם

עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם