בעידן שבו השיח הציבורי נצבע יותר ויותר בגוונים משיחיים-דתיים – מוחלטים, ודאיים, כוחניים, אכזריים – מתחדדת ההבחנה הנחוצה בין משיחיות לבין מה שאכנה כאן "חזון אנושי" או "אופק מוסרי". הבחנה זו אינה רק עיונית; היא נושאת משמעות עמוקה לעיצוב התודעה האזרחית והחינוכית.

המשיחיות מבטאת תפיסה של גאולה הכרחית, אמת אלוהית מוחלטת, תכלית מוגדרת שאין לערער עליה.

מטבעה היא מצמצמת את המורכבות האנושית, דוחה כל ספק, מצדיקה הבדלה בין בני אדם, כמו "עליונות יהודית", מפתחת גזענות והוקעת האחר ונוקטת, בשם המטרה המוחלטת, בשיטות אלימות וקיצוניות.

מטבעה, המשיחיות מצמצמת את המורכבות האנושית, דוחה כל ספק, מצדיקה הבדלה בין בני אדם, כמו "עליונות יהודית", מפתחת גזענות והוקעת האחר ונוקטת, בשם המטרה המוחלטת, בשיטות אלימות וקיצוניות

לעומתה, החזון האנושי, המוסרי, מבטא כמיהה מתמדת אל הטוב, הצדק והאמת. הוא רואה באדם ערך אוניברסלי, זאת גם מתוך זהות לאומית וייחודית, ומאמין שטובת החברה איננה יכולה להתממש מתוך הפחתת הערך של הסובייקטים. החזון האנושי מבטא נחישות בכך שאסור שמטרה צודקת תתממש באמצעים שאינם צודקים.

ניתן להיעזר בדימוי הפילוסופי של האידאות אצל אפלטון. האידאות – האמת, הטוב והיפה – נתפסות כנוסחאות מופשטות של המהויות השונות, "צורות", בלשונו. בהיותן כאלה, מלכתחילה הן בלתי מושגות, אבל משמשות כמצפן, ככיוון וכקנה מידה לאדם להערכת המציאות ולמאמציו לממש כל אחת מהן.

המסורת הציונית, על גווניה השונים, מספקת דוגמאות מובהקות לחזון אנושי שאינו משיחי. מנהיגים מרכזיים – בהם אישי הציונות הסוציאליסטית כדוד בן-גוריון או יצחק טבנקין, ודמויות "רוויזיוניסטיות" כזאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין – הציבו חזונות עמוקים, תובעניים, אך לא טענו למימוש טוטלי ומוחלט. הם ראו בבניין החברה והמדינה תהליך מתמשך, הכרוך בלמידה, בהתנסות, באחריות ובפשרות.

הרעיונות על ריבונות, שוויון, חירות ודמוקרטיה לא הוצגו במונחים של הגשמה סופית של אידיאל מושלם, אלא כיעדים בעלי היתכנות שיש לשאוף אליהם. יעדים אשר חובה לבחון אותם תמידית ולהידבר בהם ללא הרף לאור המציאות המשתנה. ועוד: השיח וההנמקה העוסקים בחזון הם שכלתניים בעיקרם.

לעומתה, החזון האנושי, המוסרי, מבטא כמיהה מתמדת אל הטוב, הצדק והאמת. הוא רואה באדם ערך אוניברסלי, גם מתוך זהות לאומית וייחודית, ומאמין שטובת החברה אינה יכולה להתממש תוך הפחתת ערך הסובייקטים

הכרחי לומר: בחזון עצמו יש אלמנטים מטאפיזיים – זיקה למוחלט, לנשגב, לנעלה – ודימויים מיתיים. כך גם בחזונות של המנהיגים שציינתי. אבל ההגשמה הפוליטית המעשית שלהם מותנית בכללי המוסר.

המוסר מהווה אבן בוחן וגבול למה שמותר לנו כבני אנוש ועד כמה מותר לנו לממש במציאות חיים מתוך עולם האידאות, החלומות והמאוויים. ההומניות והמוסר הם שמציבים את הבקרה כלפי מה שראוי ומותר שיעצב את החזון מכלל ההשתוקקויות.

חזון אנושי כזה משלב מחויבות עמוקה עם ענווה אינטלקטואלית; מחזק אמונה, אך תוך ביקורת תמידית. הוא תובע מן האדם פעולה והתקדמות בהגשמת האידאה, אך בד בבד התלבטות, בחינה, הטלת ספק וקיום שיח מתמיד עם עצמו ועם אחרים בשאלת ההצדקה של המטרות, על פי מהותן ועל פי הדרכים הננקטות להשגתן.

חזון אנושי כזה תובע צמידות לערכים, אך גם בחינה מתמדת של דרכי יישומם, של טיב הרלוונטיות שלהם ושל מחיריהם. חזון אנושי דורש דבקות במטרה ונחישות, ועם זאת גם הכרה במגבלות הכוח והידע.

לנושא הנדון חשיבות מיוחדת בשדה החינוך. תפקידו של החינוך איננו לספק לתלמידות ולתלמידים דוגמות נחרצות של אידאולוגיה מכול סוג שהוא, ודאי לא משיחית. אדרבה, עליו להזהיר מפניהן ומפני כל אמירה מוחלטת.

עליו לעורר בקרב בנות ובני הנוער בנייה של מצפן ערכי שיכוונם לבחור לעצמם את האופק האישי שלהם, המוסרי והאזרחי. זאת תוך טיפוח יכולת ביקורתית, נכונות להקשיב לאחר, והכרה בלגיטימיות של ריבוי נקודות מבט.

לנושא המשיחיות מול החזון האנושי חשיבות מיוחדת בשדה החינוך. תפקיד החינוך אינו לספק לתלמידים דוגמות נחרצות של אידאולוגיה כלשהי, ודאי לא משיחית, אלא להזהיר מפניהן ומפני כל אמירה מוחלטת

חינוך כזה איננו מוותר על אידאלים ושאיפות גדולות, גם לא על הצגת חזון – פוליטי, חברתי, תרבותי או אקולוגי. הוא מחזק אותם ועם זאת, הוא מצביע על הגבולות האנושיים בהם הוא מגן עליהם מפני התעוותות והסתאבות מסוכנות הקיימות במשיחיות.

ישעיהו תדמור הוא מחנך, פרופ' לחינוך. בעבר: מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך. פרסם 10 ספרים ומאמרים רבים. פעיל ומעורב למען חינוך נאור, הומניסטי, ליברלי ודמוקרטי, מכוון למדעים, למקצועות הרוח ולאמנויות.