ברבעון השני של 2026, שבו הר הבית שב ועלה לכותרות, דווקא ירושלים נדחקה לשולי השיח של ההנהגה הפלסטינית,. מי שהרבה לדבר עליה לא היה נשיא הרשות וגם לא הנהגתו המדינית של חמאס, אלא הדובר הצבאי.

במקביל, בכירים בפת"ח וברשות השתמשו בשפת מאבק צפופה יותר מזו של כמה ממנהיגי חמאס, ואילו חמאס ניהל מגעים מדיניים מאחורי הקלעים בעודו משמיע רטוריקה בלתי מתפשרת.

המפה המקובלת, המחלקת את הזירה ל"מתונים" מול "קיצונים", להנהגה מדינית מול צבאית ולרמאללה מול עזה, כבר אינה מסבירה את המציאות.

בכירים בפת"ח וברשות השתמשו בשפת מאבק צפופה מזו של כמה מנהיגי חמאס, ואילו חמאס ניהל מגעים מדיניים לצד רטוריקה בלתי מתפשרת. המפה המקובלת של "מתונים" מול "קיצונים" כבר אינה מסבירה את המציאות.

ניתוח של 1,337 פריטי שיח של 19 מנהיגים פלסטינים ברבעון, במסגרת קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה", חושף תמונה אחרת: הסמלים אינם תמיד בידי מנהלי המשא ומתן; השפה החריפה ביותר אינה מעידה בהכרח על המדיניות הקיצונית ביותר; והמאבק על עתיד הזירה מתנהל לא רק בין חמאס לפת"ח, אלא בתוך פת"ח עצמה.

הרבעון כלל אירועים רגישים בירושלים: שתי כניסות של השר איתמר בן גביר למתחם אל־אקצא, הנפת דגל ישראל בהר הבית ביום ירושלים ופתיחת המסגד מחדש לאחר 40 ימי סגירה. למרות זאת, ירושלים והמקומות הקדושים הופיעו רק בכ־19% מהפריטים. הפער בין עוצמת האירועים בשטח לבין מקומה המצומצם בשיח משמעותי, וכך גם השאלה מי התעקש להציבה במרכז.

ב־73 מתוך 167 הפריטים שיוחסו לדובר הצבאי של חמאס – 44% – הופיעה ירושלים – השיעור הגבוה ביותר שנמדד. לעומתו, ח'ליל אל־חיה, ראש צוות המשא ומתן של חמאס, הזכיר אותה רק ב־13 מתוך 281 פריטים, פחות מ־5%.

בעוד שההנהגה המדינית מתמקדת בהישרדות, במגעים ובהסדרים, הזרוע הצבאית משתמשת באל־אקצא כסמל מגייס וכקריאה לפעולה. לכן שוליותה של ירושלים אינה סיבה לשאננות. נושא שאינו במרכז המשא ומתן עלול להתפרץ דווקא משום שהוא מופקד בידי מי שאינו כפוף להגיונו.

גם ההבחנה בין שפת הרשות לשפת חמאס מתערערת. המאבק וההתנגדות היו הנושא הדומיננטי אצל 14 מתוך 19 המנהיגים הפלסטינים בחמאס ובפת"ח והופיעו בכשלושה רבעים מהפריטים. לאחר נרמול האזכורים להיקף השיח של כל מנהיג התברר כי השפה הצפופה ביותר בתחום אינה שייכת בהכרח לחמאס. רווחי פתוח וג'יבריל רג'וב השתמשו בה יותר מן הדובר הצבאי של חמאס, ובוודאי יותר מח'ליל אל־חיה.

בעוד שההנהגה המדינית של חמאס מתמקדת בהישרדות, במגעים ובהסדרים, הזרוע הצבאית משתמשת באל־אקצא כסמל מגייס וכקריאה לפעולה. לכן שוליותה של ירושלים אינה סיבה לשאננות

אין פירוש הדבר שהרשות הפכה לחמאס. שני המחנות פועלים בתוך אוצר מילים לאומי משותף – כיבוש, זכויות, מאבק והתנגדות – אך ההבדל הוא בתכליתו. אצל הרשות, שפת המאבק עוטפת מהלך מוסדי, משפטי ודיפלומטי; אצל חמאס, המאבק הוא יסוד זהותי ואסטרטגי. מי שמפרש מדיניות לפי עוצמת הרטוריקה בלבד עלול לטעות: נאום לוחמני אינו בהכרח עדות לכוונה צבאית, ושפה מדודה אינה מעידה בהכרח על גמישות פוליטית.

הפער בולט במיוחד בהתנהלות חמאס. בכירי התנועה ממשיכים להשמיע עמדות מקסימליסטיות. מוסא אבו מרזוק פרסם באפריל כי "רק פחדן מנהל משא ומתן עם ישראל ורק נקלה מכיר בה". אך באותו רבעון התקיימו מגעים בין נציגים אמריקאים למשלחת בראשות ח'ליל אל־חיה, וביוני נפגש אבו מרזוק עם סגן שר החוץ הרוסי וקרא לדיאלוג במוסקבה.

זו חלוקת עבודה: הרטוריקה משמרת את הזהות האידיאולוגית ואת בסיס התמיכה, והערוצים המדיניים בוחנים מרחבי תמרון. את חמאס יש לקרוא בשני הערוצים. הגמישות שלו נחשפת לעיתים בזהות בני שיחו ובחדרים שבהם הוא מסכים לשבת.

השינוי הפוליטי הבולט ביותר ברבעון התרחש אצל מחמוד עבאס. אזכורי הבחירות בשיחו זינקו מ־52 ברבעון הקודם ל־231, עלייה גדולה מהתרחבות מאגר הפריטים. במקביל הצטמצמו האזכורים של פתרון שתי המדינות ושל יוזמת השלום הערבית.

עבאס לא זנח את המסלול המדיני, אך שינה את מרכז הכובד: מתהליך שלום עם ישראל לשאלת הלגיטימציה והירושה. הכרזתו על בחירות לנשיאות ב־2027 ועל הקמת מועצה מחוקקת חדשה משתלבת במאבק על עיצוב היום שאחריו.

אין פירוש הדבר שהרשות הפכה לחמאס. מי שמפרש מדיניות לפי עוצמת הרטוריקה בלבד עלול לטעות: נאום לוחמני אינו בהכרח עדות לכוונה צבאית, ושפה מדודה אינה מעידה בהכרח על גמישות פוליטית

הוועידה השמינית של פת"ח המחישה את המאבק. עבאס נבחר מחדש פה אחד, אך הבחירות לוועד המרכזי חשפו טלטלה פנימית. בנו יאסר וראש המודיעין מאג'ד פרג' נכנסו לוועד, אנשי המשמרת הוותיקה נותרו בחוץ, וחוסיין א־שייח' התבסס כסגן יו"ר וכמועמד מרכזי לירושה. מרואן ברגותי, הכלוא בישראל, קיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר. נאצר אל־קודווה החרים את הוועידה והאשים את עבאס בחבלה בתנועה.

הביקורת החריפה על נשיא הרשות הגיעה מתוך ביתו הפוליטי. לכן הזירה עשויה להתעצב פחות סביב רמאללה מול עזה ויותר סביב מוקדי הכוח בתוך רמאללה: א־שייח', פרג', יאסר עבאס והסמל רב־העוצמה של ברגותי.

הנתונים מחייבים צניעות פרשנית. רק 17% מהפריטים פורסמו ישירות בחשבונות מאומתים של המנהיגים; 83% הגיעו בתיווך תקשורתי. אצל בכירי חמאס והג'יהאד האסלאמי הדבר נובע לעיתים מתנאי המחתרת, ואצל בכירי הרשות הוא עשוי להיות בחירה תקשורתית. כך או כך, "שיח ההנהגה" הוא גם תוצר של עורכים, כתבים ואלגוריתמים.

ח'ליל אל־חיה היה המנהיג הנוכח ביותר במאגר, אך אף אחד מ־281 הפריטים שיוחסו לו לא פורסם בחשבונותיו האישיים. מנגד, חוסיין א־שייח' פרסם ישירות רבים מדבריו. האחד נוכח אך מתווך; האחר בונה בעצמו את דמותו הציבורית. לקראת מאבק ירושה, זהו הבדל משמעותי.

הרבעון השני מלמד שהשיח הפלסטיני אינו נשמע כמצופה. ירושלים בשוליים, אך עלולה להפוך למכנה משותף נפיץ; אנשי הרשות מדברים בשפת מאבק ומפנים אותה לזירה המוסדית והבינלאומית; חמאס משמיע רטוריקה נוקשה ובה בעת בוחן ערוצים פרגמטיים; והאיום המרכזי על עבאס אינו מגיע כרגע מעזה, אלא מתוך פת"ח.

השיח הפלסטיני לא נשמע כמצופה. ירושלים בשוליים, אך עלולה להפוך למכנה משותף נפיץ; ברשות מדברים בשפת מאבק, וחמאס משמיע רטוריקה נוקשה ובה בעת בוחן ערוצים פרגמטיים

מי שימשיך לפרש את הזירה באמצעות התוויות הישנות יחמיץ את המתרחש. כדי להבין לאן הולכת הפוליטיקה הפלסטינית, צריך להקשיב לא רק למי שמדבר בקול הרם ביותר, אלא גם למי שמדבר בשני קולות, למי שמכין את היום שאחרי – ולמי שבוחר לשתוק.

סיגלית מאור-הירש היא חוקרת ומומחית בכירה בתחומי המודיעין, הביטחון והטרור, ומרצה באוניברסיטת רייכמן. חוקרת בקבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה"