לכבוד צום תשעה באב שחל בחודש שעבר, פרסם ראש העיר ירושלים משה ליאון מאמר שכותרתו "ירושלים המסולאת בפז". הכותרת מתייחסת לפסוק במגילת איכה:

"בני ציון היקרים המסלאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר" (איכה ד:2).

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

במאמר הוא כתב, כיאה לערב תשעה באב, על חשיבות אהבת חינם ועל הצורך להיאבק בשנאת חינם, ובסיפא של דבריו התפייט:

"אבל אל מול כל המנופים, הבטון והתשתיות, אני מזכיר לעצמי ולצוות שלי כל יום: החזון האמיתי הוא האנשים, לא האבן" ("מקור ראשון" 17.7).

הבעיה היא שבאופן טרגי – למשה ליאון, ממש כמו במקרה של גיבורת הסרט "50 דייטים ראשונים", יש כנראה זיכרון לטווח קצר מאוד. לכן הוא צריך להזכיר לצוותו ולעצמו יום יום את חשיבות תושבי העיר, אבל מעשה שטן – יום יום, כשהשחר עולה, הוא שוכח את זה.

למשה ליאון, כמו לגיבורת הסרט "50 דייטים ראשונים", יש כנראה זיכרון לטווח קצר מאוד. לכן הוא צריך להזכיר לצוותו ולעצמו יום יום את חשיבות תושבי העיר. אך מעשה שטן, יום יום, כשהשחר עולה, הוא שוכח זאת

במהלך השנה פורסם כי ירושלים, בהנהגתו של משה ליאון, היא העיר הגדולה הגרועה ביותר בישראל. בעיצומו של תשעה באב התפרסמו שני נתונים נוספים שבהם דווקא ירושלים מובילה: ההגירה השלילית של יהודים מירושלים היא הגבוהה ביותר מבין כל ערי ישראל. כמו כן, הארנונה שמשלמים תושבי העיר (אלה שמשלמים, כמובן) היא הגבוהה ביותר בארץ. בשני הנתונים ההובלה היא בפער ניכר ביחס לערים אחרות.

מתברר שזה לא עובד: אנשים אינם רוצים לשלם מיסי עירייה גבוהים ולקבל שירותים ברמה שמעניקה עיריית חאן יונס. תושבי ירושלים אולי מסולאים בפז, אבל רבים מהם מבינים היטב היכן הם רצויים והיכן יקבלו תמורה טובה יותר לכספם בעבור המיסים שאותם הם משלמים. כנראה זה לא בירושלים.

במידה מסוימת ירושלים מזכירה לי את בסיס האימונים בצאלים: רעש של כלים כבדים מוקדם בבוקר ואבק, הרבה מאוד אבק. כדי שהתמונה תושלם, יד ענקים זדונה ובוטחת טורחת לכרות עצים בוגרים ויפים לכל אורך ורוחב העיר, כך שאין כמעט מסתור מהשמש היוקדת.

וכמובן, כל זה נעשה לא רק על מנת לעודד תושבים להישאר בעיר, אלא בעיקר כדי לגרום להגירה חיובית אליה של רבבות אלפי ישראלים משכילים שמשתכרים היטב למחייתם.

למרבה הצער, עיני תושבי העיר ושאר תושבי ישראל טחו מראות את האור. לכן, על אף שיש בירושלים מלאי דירות בלתי מכורות שיספיק לשנים ארוכות נוספות, בונים ומתכננים בעיר עוד אלפי יחידות דיור.

יש להניח שנסיעתם של ראשי העיר וקבלנים לניו יורק כדי לשכנע יהודים טובים שחיים בעיר היהודית הגדולה בעולם לרכוש גם דירה בירושלים, לא נבעה מהביקוש העצום שיש לדירות אלה בשוק המקומי. הסיסמה לא הייתה "מהרו לפני שלא יישארו דירות", אלא:

"Every Jew in the world has two homes: the home they live in and Jerusalem". 

מתברר שזה לא עובד: אנשים לא רוצים לשלם מיסי עירייה גבוהים ולקבל שירותים ברמת עיריית חאן יונס. תושבי ירושלים אולי מסולאים בפז, אך רבים מהם מבינים היכן יקבלו תמורה טובה יותר למיסיהם

בקיצור, תקנו דירה ליתר ביטחון, או לפחות, אם וכאשר תרצו לעלות לישראל, תמתין לכם דירה בעיר הקודש. עד אז תוכלו כמובן להגיע לבלות בירושלים כמה שבועות בשנה.

העירייה דוגלת במדיניות שלפיה טוב יהיה אם תושבים יוכלו לספק את צרכיהם קרוב ובהישג יד לבתיהם. כדי להשיג יעד זה היא מחייבת בניית חזית מסחרית בבניינים חדשים וכאלה שנבנים באמצעות פינוי-בינוי.

הרעיון עצמו אינו רע, אבל בפועל, ספק אם הוא עובד. כך למשל פנתה לאחרונה חברה שבנתה בניין יוקרתי עם חזית מסחרית אל פארק המסילה, באחד האזורים הטובים והמבוקשים בעיר, בבקשה לשינוי ייעוד של כמה מהחנויות שבחזית הבניין לטובת הקמת בית כנסת.

לי אין שום בעיה בכך שמוקמים בתי כנסת בירושלים, להפך, אבל עצם הבקשה מצביעה על קשיים במימוש הרעיון של החזית המסחרית. כמה מספרות, מכוני לק-ג'ל, פיצריות, מרכולים, בתי קפה ומסעדות צריך?

לפני כיובל התנבא לי איאקוקה כי בסופו של תהליך האוטומציה בתעשייה (בינה מלאכותית הייתה בזמנו מדע בדיוני), נמכור זה לזה המבורגרים. ההבחנה הזאת (יש מי שיראה בכך אזהרה) שנכתבה לפני כיובל שנים לא איבדה רלוונטיות, להפך, ולכן הרעיון של החזית המסחרית, שלפני עשרות שנים יכול היה לעבוד, מחייב חישוב מסלול מחדש.

דוגמה זו, כמו אחרות (הרכבת הקלה למשל), מצביעה על תופעה מדאיגה, שלפיה מי שיושבים כעת בעירייה ובמוסדות התכנון למדו מספרי הלימוד של הדורות הקודמים ולא טרחו להתעדכן ולהתאים תוכניות שהצליחו ומצליחות במקומות אחרים לתנאים הייחודיים של ירושלים.

ואסיים בסיפור: לפני כשנה, בשעת בוקר מוקדמת, הלכתי עם חבר בעיר ולפתע עצרו לידינו שני גברים: האחד צעיר והשני פחות. המבוגר שביניהם בירך את חברי לשלום, הם שוחחו שיחת חולין קצרה ואז האיש פנה לדרכו. "לא זיהית?" שאל אותי חברי, "זה היה משה ליאון". האמת היא שלא עלה על דעתי שהאיש החביב במכנסי טייץ הוא ראש העיר. אלה השעות שבהן הוא מסתובב ברחובות העיר.

לאור העובדה שהאיש מכהן כבר כמעט עשור כראש העיר, נראה לי מוזר שכתושב שאינו מתנזר מפעילות ציבורית, לא אצליח לזהות אותו ברחוב. לנוכח זאת נדמה שבמשך היום הוא מעדיף לגזור סרטים בעת חנוכת פרויקטים שרבים מהם תוכננו עוד טרם זמנו, להיפגש עם אורחים רמי מעלה מחו"ל ולהופיע בפורומים של מתכננים, קבלנים ויזמים שבהם הוא כוכב עליון – מאשר להיפגש עם תושבי העיר.

תופעה מדאיגה: מי שיושבים כעת בעירייה ובמוסדות התכנון למדו מספרי הלימוד של הדורות הקודמים ולא טרחו להתעדכן ולהתאים תוכניות שהצליחו במקומות אחרים לתנאים הייחודיים של ירושלים

וכי מה יכולים תושבי העיר ללמד אותו? הוא הרי יודע טוב מכולם מה טוב בשבילם: לשלם ארנונה מופקעת, לחיות בתוך אתרי בנייה ולהיתקע בפקקים אינסופיים. מזל שהוא זוכר שתושבי ירושלים הם חשובים יותר מהאבנים, המנופים והתשתיות. הנתונים ממש מוכיחים זאת מדי יום.

פרופ' מיכאל (מיקי) ארליך נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים, יליד צ'ילה. מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בגיאוגרפיה היסטורית של המזרח התיכון בימי הביניים, תוך התמקדות בתחומים: אסלום ושיערוב, עיור, הגירות, עליות לרגל, צלבנים ועוד. פעיל בתחומי חברה, סביבה והסברה. אוהב לטייל בארץ ובחו"ל, מוסיקה וקולנוע.