הדבר הראשון כמעט שמבחינים בו הוא השקט.
נכנסנו עם אוטו־פילים אימתני – מיניוואן שחור של חברה קדישא, עם אקסטרה מקום לגופה – אל מרכז העיר השוקקת בודווה, בסוף שבוע של חג. סוג של יום העצמאות, הזהירו אותנו, בתוספת: "אל תחפשו סופרמרקט פתוח".
אין חניה, אין עצירה, אין מקום לדחוף דיבל. וגם חם נבלות, כמו שאומרת הבת שלי. בניסיון להיחלץ מהכיכר שלכדה אותי בתוכה, ביצעתי לפחות ארבע עבירות תנועה בזמן שתרתי אחר סמטה שאוכל להידחק לתוכה. ובכל זאת – שקט מופתי.
לא ברור לי איך זה אפשרי. חתכתי אחד, עקפתי שני, ואת השלישי פשוט לא ראיתי – הוא היה בשטח המת של המראה, במקום שבו דוחפים את הגופה. ובכל זאת, המונטנגרים לא צפרו.
ברוכים הבאים למונטנגרו, או צְרְנָה גוֹרָה בעגה המקומית. "ההר השחור" בשבילכם, ואף אחד לא יטרח להסביר לכם למה. התשובה: בגלל האפקט האפלולי שיוצרים האורנים בצמרות ההרים המדהימים המשקיפים אל הים
בהתחלה אתה חושב: פחחח, הם לא מכירים את האוטו שלהם, לא יודעים עדיין איפה הביפ־ביפ. אולי במשטר הקומוניסטי היה אסור לצפור, ומי שצפר נשלח לסיביר. אבל אחרי התעשתות קלה חודרת התובנה: אין שום סיבה לצפור, ואין לאן למהר. זה ייקח עוד דקה – לא קרה כלום. נדמה לי ששמעתי שלוש צפירות בעשרה ימים, אבל כנראה הן היו שלי, מתוך חרדה.
ברוכים הבאים למונטנגרו, או צְרְנָה גוֹרָה בעגה המקומית. "ההר השחור" בשבילכם, ואף אחד לא יטרח להסביר לכם למה. התשובה: בגלל האפקט האפלולי שיוצרים האורנים בצמרות ההרים המדהימים המשקיפים אל הים – אף שלא התרשמתי שהם שחורים במיוחד.
דומה ששכיית החמדה הזו – המעורסלת בניחותא בין הים האדריאטי, אלבניה ושיירי יוגוסלביה לשעבר, כמו סרביה וקרואטיה – היא היעד המועדף על הישראלים בעידן שאחרי הקורונה, בין 2022 ל־2027, עד שתוחלף בטריטוריה אחרת שנגלה באירוויזיון.
זו מדינה קטנה המונה 626 אלף תושבים, ובאתרים מסוימים נדמה לי שיש בה מספר כפול מזה של נציגי בני עמנו, הפושטים על האומגות כדי לצעוק "וייי!" כל הדרך עד לגדה השנייה של הנהר.
חפש אותי בנקיקים, בנקניקים ובהזמנות
שדה התעופה בטיווט זעיר אפילו משדה התעופה הישן באילת. לא זה שברמון – ההוא של פעם, במרכז העיר, שכילדים פחדנו שהמטוסים יפספסו את המסלול וינחתו בטעות על גג המלון.
ושקט. אלוהים, איזה שקט. ונופים – אח, איזה נופים. בשבילם מגיעים למונטנגרו. האוכל בסדר, לפעמים אפילו טעים. האנשים נחמדים, אבל די מבוישים. התשתיות – אההה, התרבות – בההה, אבל הנוף, הו! הנוף
כל הדרכים מנוקדות בכיכרות, וכל הכיכרות חפורות. הנתיב בודד, ותמיד יחכה מישהו מעבר לעיקול שיחייב אותך לרדת לשוליים – אלא שהשוליים יתגלו כתעלה עמוקה לאיסוף מי גשמים.
ושקט. אלוהים, איזה שקט. ונופים – אח, איזה נופים. בשבילם מגיעים למונטנגרו. האוכל בסדר, לפעמים אפילו טעים. האנשים נחמדים, אבל די מבוישים. התשתיות – אההה, התרבות – בההה, אבל הנוף, הו! הנוף.
משדה התעופה הספרטני בטיווט העפלנו היישר ללובצ'ן, ההר השחור המקורי וערש ההיסטוריה של חבל הארץ הזה מאז ימי הביניים. כיום זהו פארק לאומי במרומי דרך הנחש המתפתלת, המכונה גם הסרפנטינות. קשה להחליט היכן לעצור לתצפית. מראה המפרצים ניבט מכל פינה ונקיק, אבל בעצם אלה פיורדים לכל דבר – כמו בנורווגיה, רק במונטנגרית – המשתרגים מתוך הים האדריאטי.
במרומי ההר אפשר להצטייד במרבצי פטל בבית הקפה המקומי – פטל הוא פטיש רציני אצלנו – ולטפס 460 מדרגות אל המאוזוליאום המרשים, שממנו נשקפת פנורמה של 360 מעלות. בשווייץ תענוג כזה היה עולה לכם כמה מאות פרנקים ברכבל, פה לקח השומר המקומי שלושה אירו בכניסה.
את הבת שלי הלהיב בעיקר הגילוי שהאתר הזה שימש נקודה קריטית כלשהי – האם יש בתוכנית הזאת נקודה שאינה "קריטית"? – ב"המירוץ למיליון". היא דילגה מאבן לאבן ומפסל לפסל במאוזוליאום, אולי בתקווה שיהודה לוי מסתתר שם איפשהו. אבל מאחורינו אף זוג לא דילג. זה יהיה האתר הראשון והאחרון שבו לא ניתקל כלל בישראלים, הישג מרשים כשלעצמו.
טחנו את הפרושוטו במשך ימים בארוחות הבוקר, עד שלבסוף מאסנו בו. הבייקון, התלוננו הבריות, היה קצת "מלוח מדי". ככה זה עם יהודים: הם תמיד ימצאו סיבה להתלונן שהפסטו יצא ירוק
בדרך למטה סיפרו לנו על כפר שמוכרים בו פרושוטו מפורסם מתוצרת מקומית. כחובבי אוינק וכחוטאים מלידה, כמובן שביצענו עיקוף כדי להגיע אליו.
כמו בסיפורים רבים ברחבי העולם, גם כאן הצ'יזבט הקולינרי היה מופרז. אחרי כמה שיטוטים מצאנו כמה חושות עם שלטים המבטיחים תוצרת חזרזירית אותנטית. נדחקנו בהיסוס אל חצרו של אחד הבתים, כמו ג'ודי פוסטר ב"שתיקת הכבשים", ואיש מזוקן הוביל אותנו בתנועות ידיים אל המחסן שלו. שם אכן היה מונח על השיש נתח שוק מעושן, ולצידו מאכלת. הטעם היה אלוהי־מלוח.
פראייר הוא לא. אחרי שביקשנו שתי ערכות של פרושוטו, פרוס דק־דק ומנוילן היטב, הוא התחיל לדחוף לידינו, בשפת הסימנים, עוד ועוד מוצרים: סוג של בייקון, משהו שנראה כמו הכלאה בין נקניק לנקניקייה, יין פטל מקומי – נדמה לי שהוא סימן שזה יהיה "גראטיס" ("בחינם") – ועוד כמה מוצרים בלתי מזוהים.
אבא שלי – שממנו ירשתי בגאווה את תכונת ה"אין דבר כזה באמת להיות שבע" – המשיך לגלות עניין באספקה. הקשיש לא חדל להוציא עוד ועוד מהמקרר, שהיה תקוע בפינה ליד מכונית וינטג' כתומה. לרגע חששתי שאם נשאל מה הדגם, הוא ימכור לנו גם אותה. לבסוף הכניס הכול לשקית ונקב במחיר המתוחכם של 50 אירו, או לפחות זה מה שהבנו כשלקח את השטר והחווה תודה בידיו.
טחנו את הפרושוטו במשך ימים בארוחות הבוקר, עד שלבסוף מאסנו בו. הבייקון, התלוננו הבריות, היה קצת "מלוח מדי". ככה זה עם יהודים: הם תמיד ימצאו סיבה להתלונן שהפסטו יצא ירוק.
בכל המסעדות הזמנו מקומות מראש. לא מדובר רק בייקיות פדנטית: כשמטיילים עם משפחה גדולה בת שלושה דורות, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לדדות בין בתי אוכל מלאים עד אפס מקום
כבר בערב הראשון התוודענו לעוד מאפיין מקומי שילווה אותנו לאורך כל הטיול. אני מזכיר אותו כי אני מוצא בו חן רב, אף שבארץ הוא כנראה היה מעצבן אותי.
בכל המסעדות הזמנו מקומות מראש. לא מדובר רק בייקיות פדנטית: כשמטיילים עם משפחה גדולה בת שלושה דורות, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לדדות בין בתי אוכל מלאים עד אפס מקום. התבונה הזאת הוכיחה את עצמה, משום שבסופו של דבר תמיד היה עבורנו מקום, גם באתרים העמוסים ביותר.
אבל בדרך אל השולחן תמיד התעורר ספק. "מתי עשיתם את ההזמנה?" שאל המארח במסעדת Jadran המצוינת. הלב שלי צנח. אחרי שהצלחנו למצוא חניה בסמטה אפלולית בלי לחסום את הדרך, הבטן של כולם כבר קרקרה, והחג מילא את העיר ברבבות מקומיים, מטף ועד זקן. בחיים לא נצליח למצוא אפילו דוכן המבורגר אם לא יושיבו אותנו כאן ועכשיו.
אני מציג אימייל ידידותי המאשר את הגעתנו, ובמסעדה מחפשים את השם המוזר "Anver" – אך לא מוצאים. אל דאגה: בתוך יום או יומיים נבין שבמונטנגרו מקבלים הזמנות במייל בכל המסעדות במדינה, משיבים עליהן במהירות, בחיוב ואף באנגלית צחה – ואז איכשהו מאבדים את התיעוד האלקטרוני לנצח.
כמובן, מצאו לנו שולחן. השולחן הטוב ביותר בבית, ממש על המים, מוקפים משלושה כיוונים בסירות, בברווזים ובהרכב הזמרים המקומי. איפה ישנם עוד מקומות כאלה? לרגע התחשק לנו לקפוץ פנימה לטבילה. בשולחן שלידנו ישבה, כמובן, חבורת ישראלים. "תזמינו את 'הדג של היום'. הכי טעים", הם דחקו בנו. איזה דג יש היום? איש לא ידע לומר בדיוק. אבל הוא באמת היה טעים.
בשולחן שלידנו ישבה, כמובן, חבורת ישראלים. "תזמינו את 'הדג של היום'. הכי טעים", הם דחקו בנו. איזה דג יש היום? איש לא ידע לומר בדיוק. אבל הוא באמת היה טעים
מגיע מלצר, בן 60 לפחות. זה בערך הגיל הממוצע של המלצרים כאן, ואל תצפו למשפיעניות טיקטוק במכנסיים קצרצרים או לשחקני תאטרון בהתהוות המחפשים השלמת הכנסה. הוא עושה את זה כבר הרבה זמן, והוא מכיר את המלאכה, וכמה סבלנות יש לו.
קודם כול, ולפני הכול, הוא מביע את אהבתו הכנה לישראל, בתוספת כמה מילים בעברית. אחר כך מתחיל תהליך ההסבר של התפריט, שהוא למעשה המלצה בלבד, משום שאת כל אחת מהמנות מבטיח המלצר להתאים "בדיוק בשבילך" – פעם עם תפוח אדמה ופעם בלי שעועית, פעם "כמו שאת אוהבת" ופעם כמו שאני יודע שאת אוהבת ותאמיני לי שאני יודע.
ההסברים הנדיבים עושים את העבודה. מ"אולי ניקח שתי מנות ראשונות לחלוק" עברנו לגישת טומי לפיד: כל המנות הראשונות מילאו את השולחן, ובהן מיני־בצקים, גבינות, רביכות ומרקחות. כשהגיעו השרימפס, כבר בקושי נותר מקום.
לכנות את ג'דראן מסעדה יהיה אנדרסטייטמנט. מדובר כנראה באימפריה, החולשת על מה שנראה כמו שליש מהטיילת, נוסף על מתחם פנימי עצום ובר רחב ידיים. האווירה עליזה, המשקאות זורמים כמים באגם – סליחה, בפיורד – ורק שלושת הזמרים נראים מדוכאים, מהמהמים זמירות נוגות בקצב אחיד שלעולם אינו מתחלף.
"מדוע הם נשמעים כמו מקוננות?" אנחנו שואלים את המלצר הצברי שלנו. "הם שרים על אהבה אבודה", הוא מטעים. שלוש שעות של אהבה אבודה. אכן טרגי.
כשהחשבון מגיע, המלצר שלנו מוכיח שבקיאותו במנהגי העדה אינה מקרית. "זה החשבון שלכם, אני יודע שבישראל מקובל להשאיר 15%", הוא אומר. השארנו יותר, הגיע לו
כשהחשבון מגיע, המלצר שלנו מוכיח שבקיאותו במנהגי העדה אינה מקרית. "זה החשבון שלכם, אני יודע שבישראל מקובל להשאיר 15%", הוא אומר. השארנו יותר, הגיע לו.
אלקטרז פרטי לעשירים
האי הזעיר סווטי סטפן הוא הגלויה הרשמית של מונטנגרו – התצלום שמופיע כמעט תמיד בכרזות המשווקות אותה. הגשר המוביל אל האי אכן יוצר בשעת השקיעה מראה מדהים ביופיו. חבל רק שהרשויות לא השכילו להלאים את האי עצמו – שנראה כמו מבצר אלקטרז מהמם המוקף בחומות עתיקות – ולהפוך אותו לפארק לאומי.
בכניסה עומד שומר ומבהיר: זה פרטי, אין מעבר. כל האי פרטי. הוא שייך למלון "אמן" היוקרתי, שנועד לשרת את היפים והעשירים בלבד. המלון נפתח מחדש לפני כחודש, אחרי חמש שנים שבהן עמד שומם, ולפי האינטרנט אפשר להשתכן בו וליהנות מהאי כולו, לרבות חופים פרטיים מופלגים ביופיים, במחיר הצנוע של 8,900 שקל ללילה לזוג.
רק כדי להבין את הפער: דירת ארבעה חדרים למשפחה בת שש נפשות בעיר הסמוכה תעלה לכם פחות מ־600 שקל ללילה, לכולם. נשאיר לכם לנחש במה בחרנו. במקום זאת הסתפקנו בנוף – כמה פעמים כבר כתבתי "מדהים" עד כה? – הנשקף ממרומי המלון המקומי בעיירה. חבל רק שהסטייק היה לעיס בחלקו. זאת העסקה: נוף או עוף.
למוחרת התחלנו לטפס לעבר ההרים. את הדרך ליוותה ההבטחה "למעלה קריר יותר", המבוססת על שנים של מחקרים וסקרים מהסוג שגרם לפרס להיבחר לראשות הממשלה לפחות שלוש פעמים. האגדה שלפיה גבוה מעל הרי הגלבוע, מעל המגדלים, השמש צולפת בך פחות – היא רק אגדה.
האי הזעיר סווטי סטפן הוא הגלויה הרשמית של מונטנגרו – התצלום שמופיע כמעט תמיד בכרזות המשווקות אותה. בכניסה עומד שומר ומבהיר: זה פרטי, אין מעבר. כל האי פרטי
בדרך עצרנו להתרעננות ביקב פלאנטז'ה, הגדול שביקבי המדינה, המשווק מיליוני בקבוקים בשנה – ואם להאמין לבעליו, שוכן בלב רצף הכרמים הגדול ביותר באירופה המאוגד בתא שטח אחד.
היקב הזה שווה ביקור ולו רק בזכות החלל העצום ששימש בונקר צבאי בתקופה היוגוסלבית עד לפני כמה עשרות שנים, וכעת כולו אפוף ריח טאנינים משכר. הטמפרטורה בפנים קרירה מאוד, כך שזו גם הזדמנות להימלט מחום הקיץ.
בכניסה פוגשת אותנו מדריכה זהובת שיער, המתהדרת במראה סלאבי ובמכנסיים גבוהים, הקשורים בחגורה כפי שנהג משה דיין. עמידתה לוחמנית וזקופה, והיא כמעט שאינה מחייכת עד סוף הסיור. כשהיא בכל זאת כאילו מחייכת, עולים בי זיכרונות לא נעימים מהפעם ההיא שאיחרתי למסדר ונתקלתי ברס"ר.
ואז מתחיל הריטואל.
"עשינו הזמנה":
"מתי?"
אני מציג אימייל, היא גוללת בו הלוך ושוב, הלוך ושוב, באצבע זריזה ובמבט מפקפק – ואז נעלמת. כעבור כמה דקות היא מופיעה ומפטירה: "הייתם צריכים לאשר את ההזמנה".
מתחשק לי לפתוח ברסיטל מ"סיינפלד": "You know how to take the reservation, you just don't know how to hold the reservation". אבל אין צורך, משום שמייד מתברר שעברנו את הקלירנס מכוח האינרציה, ונזכה בסיור, בטעימות ואפילו במפל מלאכותי שיופעל לכבודנו בכניסה.
בדרך עצרנו להתרעננות ביקב פלאנטז'ה, הגדול שביקבי המדינה – ואם להאמין לבעליו, שוכן בלב רצף הכרמים הגדול ביותר באירופה המאוגד בתא שטח אחד
החנות של היקב היא דרך יעילה להצטייד במתנות במדינה שבה קניות אינן הצד החזק. הקאווה שלהם מעולה וזולה, והיין האדום עתיר אלכוהול, אך בכל זאת חלק ונעים לשתייה.
20 דקות משם שוכנים "מפלי הניאגרה" של מונטנגרו, אבל כדאי להנמיך ציפיות. אין מפל, וגם אין ניאגרה בשירותים, לפחות לא בקיץ. מה שכן יש הוא בית קפה מקסים על שפת הנהר, ולצידו בריכות שמזכירות בגוונן את מימיו הכחולים של נחל האסי, פתוחות לשחייה לכל דכפין ובטמפרטורה מושלמת.
וכך אנחנו מעבירים חצי יום: קופצים למים, אוכלים צ'יפס. חוזרים למים, דופקים אפרול. בפעם השלישית – גלידה, וכן הלאה. זה קצת מזכיר את הבילויים של שנות ה־80: פשוט, חסר יומרות ונטול דאגות. מים הם מים, חול הוא חול, צ'יפס הוא צ'יפס. גם המחירים תקועים בעבר. לא נכחיש: נחמד לצאת ממסעדה אחרי ארבע שעות ו־20 מנות ולגלות שהשארת בקושי 500 שקל על החשבון.
בקולאשין, אי שם בפאתי הפארק הלאומי ביוגרדסקה גורה, היה אמור להיות פחות חם. שוין. האמת היא שביחס לשאר אירופה ביולי, מזג האוויר לגמרי סביר, ומהארץ קיבלנו דיווח על גל חום "חסר תקדים" – לפחות מאז הגל הקודם. אין מה להתלונן, אבל נמצא על מה.
אגם ביוגרדסקו מציע שלל מסלולים סביבו, מעליו ומצדדיו. שימור הטבע כאן פשוט ומרשים, ללא מאמץ מיותר או עודף תשתיות גרנדיוזיות. המשמעות היא שחונים היכן שמוצאים מקום, לפעמים בצדי הדרך ובמרחק מה מהאטרקציות. אבל הניקיון פנטסטי. לא ראיתי אפילו שקית חטיף מיותרת באף אחד מהאתרים. אולי זו משמעת, אולי גישה מיושנת. תהיה הסיבה אשר תהיה – אני מאמץ.
וכך אנחנו מעבירים חצי יום: קופצים למים, אוכלים צ'יפס. חוזרים למים, דופקים אפרול. בפעם השלישית – גלידה, וכן הלאה. זה קצת מזכיר את הבילויים של שנות ה־80: פשוט, חסר יומרות ונטול דאגות
בערב אנחנו חוזרים על הריטואל המשעשע במסעדה מקומית פופולרית: מתי הזמנתם? איפה עשיתם את ההזמנה? תראו לי אישור במייל, אנחנו לא מוצאים את ההזמנה שלכם… טוב, בואו אחריי לשולחן.
המלצה חמה למבקרים במונטנגרו: הביאו שוקולד מהבית או ותרו מראש על הקיבה הנפרדת השמורה למתוקים. מה לעשות, הם לא מצטיינים בתחום. פעם אחר פעם נתנו הזדמנות לקונדיטוריות שבהן נצצו מאחורי הזכוכית מאפים יפהפיים, כמו תכשיטים יוקרתיים, ופעם אחר פעם התאכזבנו.
זה פשוט לא זה. הקצפת בטעם של חתונות, השוקולד מזכיר צימקאו והמרקם אינו אחיד. היצמדו לדגים הטריים מן החוף הקרוב.
מצד שני, הכנסת האורחים של המקומיים מלבבת. בבקתה החמודה שלנו בקולאשין חיכו לנו שתי דודות־בבושקות חמודות, שקיבלו אותנו במאור פנים עם שוקולדים, ופלים ומשקאות.
במקרר היה הכול: חלב, ביצים ובירות. שמונים פעם ישאלו אתכם אם הכול בסדר, ולא ישקטו עד שיוודאו שאתם מרוצים. את הכסף? השאירו בקופסה לפני שאתם עוזבים.
המלצה חמה למבקרים במונטנגרו: ותרו מראש על הקיבה הנפרדת השמורה למתוקים. זה פשוט לא זה. הקצפת בטעם של חתונות, השוקולד מזכיר צימקאו והמרקם אינו אחיד. היצמדו לדגים הטריים מן החוף הקרוב
"מרבו" מעשיך
את כל הטוב שהמדינה הזאת יכולה להציע תקבלו במנה ישירה לווריד בז'בליאק, העיירה הנטועה בלב ההרים: אגמים מכושפים, שמורות טבע, כפרים קטנים ומתוקים, יערות ונהרות. להרפתקנים מוצעים אומגות, רפטינג ואופנועי ים; למשפחות – שיט מהפנט, מערות נחושת מסתוריות, פטל ותותי בר – כן, אני סאקר של האדומים האלה – ואפילו אוכל טוב.
וסוף־סוף התממשה ההבטחה לירידה בטמפרטורות, והעפלנו אל הסתיו המונטנגרי: חשרת עבים, טיפות גשם ספורדיות ומים קפואים למגע.
אגם פיבה, בצפון־מערב המדינה, סמוך לגבול עם בוסניה והרצגובינה, הוא היהלום שבכתר. זהו פארק טבע אזורי שהוכרז בסך הכול לפני כעשור. למעשה, אין מדובר באגם טבעי, אלא במערכת של קניונים מרהיבים ומתפתלים בגווני טורקיז, שנוצרה בעקבות הקמת סכר שנועד לרסן נהר שעלה על גדותיו וגרם להצפות מסוכנות. כיום משמש הסכר גם להפקת חשמל עבור חלקים נרחבים מהמדינה.
הדרך מז'בליאק לפיבה, בסך הכול כמה עשרות קילומטרים בכביש הנושא את השם הגנרי P14, מתפתלת לאיטה בין הרים וגאיות מהאגדות, שכמותם אפשר רק לדמיין.
לאורך הכביש – כביש, נו, בואו נקרא לו שביל – נתקלים בפרות המשתרכות לאיטן ובעיזים היורדות מן הגבעה בטקס רב־רושם. המכוניות עומדות בשיירה ומעניקות להן את הכבוד הראוי, כמו לשחקנים הוליוודיים על השטיח האדום.
הדרך מז'בליאק לפיבה, בסך הכול כמה עשרות קילומטרים בכביש הנושא את השם הגנרי P14, מתפתלת לאיטה בין הרים וגאיות מהאגדות, שכמותם אפשר רק לדמיין
יש נקודות שבהן שני כלי רכב אינם יכולים לחלוף זה מול זה, ואחד הנהגים נדרש לנסוע לאחור, באופן מפחיד למדי, עד לנקודה רחבה דיה. משום מה, האצילות המקומית חייבה כמעט תמיד את מי שהגיע מולי למהר ולפנות את הדרך, עוד לפני שהספקתי למצמץ.
ניקולה ושותפו על ההגה בסירה – ילד חמוד עם גשר בשיניים, שהתברר שהוא כבר בן 25 – מציעים בירות ושיכר שזיפים תוצרת בית, עם אחוזי אלכוהול של אצטון, בשנייה שבה מפליגים. מי שמסרב זוכה לסדרה מסחררת של מחמאות בעברית, מ"ילד טוב ירושלים" ועד "אתה סחי בלטה".
כשהערנו על היופי המסנוור שמסביב, הוא הפטיר: "מרבו". מרבו, מרבו. מה זה מרבו? לבסוף הבנו: "מה רבו מעשיך" וכו'. אין ספק, האיש תלמיד חכם.
השליטה המרשימה בעברית, תוצאה של מסעות רבים עם ישראלים המפרנסים לא רע את החבל כולו, מתרחבת גם לתרבות כחול־לבן – ובעיקר לאייל גולן, שניקולה בקיא גם בהרפתקאותיו הפליליות. הסירה עמוסה בחטיפים, ויש אפילו במבה מקומית, מלוחה מזו שלנו ולטעמי גם טעימה יותר. סליחה, אסם.
בתוך עשר דקות הטפטוף נפסק, השמיים נפתחים והאלים מחייכים אלינו בשמש מלטפת ובאדוות מרגיעות. בתחנה הראשונה אנחנו מטפסים אל מערת נחושת טבעית, שקירותיה צבועים בגווני פטינה. אחר כך מוליך אותנו השיט אל רפסודה בלב האגם. טבילה במים הקרים וקצת שיכר שזיפים אחריה – ואנחנו כמו חדשים.
השליטה המרשימה בעברית, תוצאה של מסעות רבים עם ישראלים המפרנסים לא רע את החבל כולו, מתרחבת גם לתרבות כחול־לבן – ובעיקר לאייל גולן, שניקולה בקיא גם בהרפתקאותיו הפליליות
המים בברזים במונטנגרו נקיים ובטוחים לשתייה, אבל אליה וקוץ בה: בערב האחרון שלנו במדינה חדלו המים בברזים לפתע לזרום. פעורים שכמונו, "התקשרנו לבעלים", רק כדי לגלות שכמו בהפסקות החשמל המפורסמות של מזכרת בתיה, "זה בכל השכונה!"
מתברר שהפסקות מים זמניות הן תופעה החוזרת מעת לעת בעונת התיירות בהרים, בשל התיישנות התשתיות ודליפות קשות הגורמות לאובדן כמויות עצומות של מים. גם העומס התיירותי הכבד תורם את חלקו, ובסך הכול היה האזור כולו נטול מים בברזים במשך כמעט עשר שעות.
בזו אחר זו שלחו אותנו המסעדות בצער הביתה. לא נותרו כלים נקיים, אי אפשר לשטוף, ולכן סוגרים מוקדם. בצר לנו, התיישבנו בפיצרייה ואכלנו מקופסאות קרטון. והינה הפתעה: פיצה פשוטה, עמוסה בשלל תוספות ואחת הטובות שאכלנו, נטרפה בשקיקה. כך הסתיימה לה חופשה בעולם אחר – פשוט וטבעי, ובכל זאת מסודר וקומוניקטיבי להפליא.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו