האוטוביוגרפיה של שמעון שטרית, "תמיד לראות את האור", מבקשת לשקף מהו השינוי המיוחל לעתידו של האקלים התרבותי, החברתי והפוליטי בארץ, זה שיש לחתור אליו. שכן, ספר זה מייצג אקלים ציבורי ונפשי שפוי להפליא, שהיה פה פעם, ואף חושף את צפונותיו היפות של זה שנדמה כי כבר אבד מן הארץ.

מציאות זו, שהייתה ואיננה עוד, מגולמת בספר – בתיאור מסלול חייו הייחודי של נער מהעלייה הגדולה ומהפריפריה, צעיר שפילס לעצמו נתיב עצמאי, וטיפס במעלה הציבוריות הישראלית עד לשיאה, וזאת עשה לא בכוח נאמנות עיוורת, ולא מתוך פופוליזם וקונספירציה – אלא עם הרבה קושי והקרבה, ועם צימאון לידע, מחויבות לצדק חברתי, לשלום ולעולם מתוקן, והכול תוך שמירת כבוד למסורת.

הספר, אם כן, הוא תיעוד היסטורי ומסמך נוסטלגי על אתוס ישראלי: סיפורה של מדינה שהאמינה פעם בסגולות ראויות: בממלכתיות יציבה, בהטמעת תחושת שליחות בשירות הציבורי, ובתוקף היוקרתי של מוסדותיה; מדינה שהאמינה שהחברה מאורגנת בהסכמה אחידה סביב פרויקט לאומי משותף – שהמנגנון שלו שקוף, אמין וצודק; כזה שמזמן לכל, באופן טבעי ואנושי – קידום, שוויון יחסי והזדמנות.

מציאות זו שהייתה ואיננה עוד, מגולמת בספר – בתיאור מסלול חייו הייחודי של נער מהעלייה הגדולה ומהפריפריה, צעיר שפילס לעצמו נתיב עצמאי, וטיפס במעלה הציבוריות הישראלית עד לשיאה

ובעיקר, הספר מעיד כי לפנים הייתה מדינה שהאמינה שהרוח הנעלה של האדם, האיכויות העמוקות שלו, ערכיו ההומניים העקביים – כולם סגולותיו של שטרית, – הם מבחן להתקדמות במעלה המסלול הציבורי.

עטיפת ספרו של שמעון שטרית "תמיד לראות אור"

לכן, כשהספר מגולל עלילה כזו – על פילוס דרך עם כישרון, מעשה ואמונה תמימה ברעיון – בה בשעה הוא גם קורע מסווה מעל העיוותים והעוולות הנוהגים במציאות חיינו כעת: טשטוש נורמות ציבוריות, התרבות ניגודי העניינים, התרופפות מוסרות החוק והגבולות האתיים והתרופפות תחושת האמון באמינותם ובשקיפותם של המוסדות. כאלה שמובילים למסלולי קידום כוחניים, מעוותים והרסניים בשדה הציבורי, ולבסוף, לניתוק מלא של ההנהגה מהאדם היחיד, "הפשוט".

לספר יש ממד אקטואלי נוסף: שטרית מכהן עד היום כיועץ ומרצה מבוקש מאוד בישראל וברחבי העולם בנושא שהוא כעת נשמת אפו של העולם המשפטי והציבורי. נושא הרצאתו, שהוא גם לב התמחותו המשפטית, הוא: "כיצד נבנתה ההגנה על עצמאות השופטים, מה הסכנות האורבות לה בדמוקרטיה המודרנית וכיצד מקיימים מערכת שפיטה עצמאית".

רעיונות ההגשמה לכל אלו, יש לציין, עוד נמשכים והולכים עימו מאז עבודתו במחיצת ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, ובעת ששיתף פעולה עם מנחם בגין ויצחק שמיר.

לכן, שטרית, בעל דעות מוצקות ולב חם, בצאתו עם האוטוביוגרפיה הזאת כמו מבקש לומר לקוראיו בתימהון ובחרדה: אני אחרון על איזו חומה שנפרצה מזמן; והספר שלי מלמד על התנודות הברומטריות העזות הצפויות לנו בעתיד. ועוד אני אומר לכם – כאחד החוקרים המשפיעים ביותר בעולם על עיצוב תפיסת עצמאותה של הרשות השופטת (בשנת 2025 קיבל את פרס גורני היוקרתי למשפט ציבורי, על תרומתו הגדולה למשפט ולהגנה על שלטון החוק והדמוקרטיה), וכנשיא ארגון בינלאומי לעצמאות שופטים ועצמאות שיפוטית – אני צופה כעת סכנה חמורה ביותר לקיומה של הדמוקרטיה בישראל.

שטרית, בצאתו עם האוטוביוגרפיה הזאת כמו מבקש לומר לקוראיו בתימהון ובחרדה: אני אחרון על איזו חומה שנפרצה מזמן; והספר שלי מלמד על התנודות הברומטריות העזות הצפויות לנו בעתיד

סיפור חייו של שטרית, ייחודי ומרתק: ילד שגדל במרוקו, עלה לישראל, התגורר בשכונת עוני צפופה בטבריה, ופילס את דרכו באמצעות השכלה, התמדה ואומץ עצום אל האקדמיה, הכנסת והממשלה.

בתוך כך הוא כבש לעצמו מעמד בינלאומי של משפטן פורץ דרך שעיצב את הקודקס הבינלאומי של עקרונות העצמאות השיפוטית ועיקרי "הצדק הטבעי".

זהו ספר מרתק על צעיר מחונן שעשה בהגינות וביושר, ובמאמץ עליון, את כל המסלול שהיה פעם כמעט מובן מאליו – ממוסדות המדינה, אל השירות הציבורי ואל המרחב הפוליטי, ואחר כך הבינלאומי.

אדם שהצלחתו לא הייתה כרוכה בוויתור על שורשיו וזהותו:

"וזאת גם הוכחתי כי בני דורי המזרחיים לא נושאים עוד על גבם את תחושת ההדרה המעיקה והבושה החונקת. וכי אפשר להרגיש בנוח בזהות המורכבת, לשאת אותה בגאווה אמיתית, ולדעת כי תרומתם הייחודית למדינה מוכרת, מוערכת ומחוברת באופן אורגני אל כלל הפסיפס הישראלי".

שטרית נולד בשנת 1946 בארפוד שבמרוקו, באזור הסהרה והרי האטלס, בן ליחיא, איש עמל אך גם תלמיד חכם גדול, ולעישה, חסרת השכלה אך חכמה וחמה מאין כמוה, שגידלה לתפארת אחד עשר ילדים באהבה אינסופית, ושממנה התייתם בגיל צעיר. הוא למד בבית ספר ממלכתי חילוני, ואחר הצוהריים למד בישיבת רבי מאיר בעל הנס, מתוך שאיפה – כזו שליוותה אותו גם כאיש ציבור – לגשר בין שני העולמות: לשמור על המסורת בלי לוותר על הקידמה.

סיפור חייו של שטרית, ייחודי ומרתק: ילד שגדל במרוקו, עלה לישראל, התגורר בשכונת עוני צפופה בטבריה, ופילס את דרכו באמצעות השכלה, התמדה ואומץ עצום אל האקדמיה, הכנסת והממשלה

בשנת 1959 הוכתר שטרית כחתן התנ"ך לנוער. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שבא לבית המשפחה לברכו על הזכייה, כתב ביומנו:

"פשטות כלכלית הייתה במשפחה, אך איזו גדולה מוסרית וערכית!"

את לימודיו עשה שטרית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, בחסות מורים כמו השופטים אהרן ברק ואלפרד ויתקון ופרופסור יצחק הנס קלינגהופר, ובשנת 2001 התמנה לפרופסור מן המניין. על מוריו כתב: 

"היו אלה מורים לזכויות אדם ולאומץ אזרחי. הם לימדוני כי חוק אינו דבר יבש אלא כלי שמיועד בראש ובראשונה להיטיב עם החברה, לתקן עוולות, להביא צדק לעולם… אבל יותר מכול הבנתי שאם אתה לא נלחם על הצדק, אף אחד לא יילחם בשבילך".

ואומנם, הוא הצטרף למפלגת העבודה ובשנת 1988 נבחר לכנסת ה-12 מטעם המערך, שם היה פעיל מאוד בנושא קידום שלטון החוק ועצמאות מערכת המשפט. ארבע שנים לאחר מכן הוא נבחר שוב והתמנה לשר הכלכלה ושר המדע והטכנולוגיה ואחר כך לשר הדתות והשר הממונה על הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בממשלת יצחק רבין.

מאוחר יותר כיהן כממלא מקום ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט וכתב:

"בכל הקריירה הציבורית שלי העדפתי ערכים ויושרה, מנהל תקין וטוהר מידות על פני משחקים של פוליטיקה קטנה… ותמיד האזרח 'הפשוט', אך ורק הוא, היה לנגד עיניי".

מרבית מאבקיו הציבוריים, ובהם קשים מאוד, היו בסימן חקיקה משפטית, חברתית וחינוכית, החל ב"מחשב לכל ילד" ותמיכה באינטגרציה בחינוך, ובהמשך עם חוק הערבות (לעזרת הערב שנלכד בחוב), תמיכה בחסרי הדיור, ובאזרחים ותיקים בבתי אבות, ועד לפעילות ענפה נגד כפייה דתית "עם חתירה לשלב בין אמונה לחיים מודרניים, בלי לראות בכך סתירה".

כמו כן ניהל מאבקים ציבוריים לקידום המגזר הערבי והדרוזי, לקידום נשים, וליצירת רב-תרבותיות, עם ריבוי דעות ועם ערכי יסוד אוניברסליים של חירות אישית וקדושת החיים. "ומבחינה מדינית הייתי פרגמטיסט", כתב.

מרבית מאבקיו הציבוריים, ובהם קשים מאוד, היו בסימן חקיקה משפטית, חברתית וחינוכית, החל ב"מחשב לכל ילד" ותמיכה באינטגרציה בחינוך, ובהמשך עם חוק הערבות, תמיכה בחסרי הדיור, פעילות נגד כפייה דתית ועוד

במהלך הספר הוא, כאמור, מבטא חרדה לעתיד הדמוקרטיה בישראל. אך בסופו הוא נוקט עמדה אופטימית משהו:

"אפשר לתקן מערכת שיפוטית וציבורית שנפגעה. ואומנם, שלושה גורמים – המחאה האזרחית, פסקי הדין של בית המשפט העליון וההבנה הציבורית הגוברת – הם בעיניי התקווה לכך שהמערכת המשפטית והציבורית בכל זאת עוד תוכל בעתיד לשוב ולהתרומם".

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.