לפני זמן מה נתנה לי בתי מתנה – מסאז' במועדון המסאז' היפני בהרצליה פיתוח.

מסאז' יפני, אם לא ידעתם, כשמו כן הוא – מסאז' שמבוצע בידי נשים בעלות מבטא רוסי או רומני, ובמקרה שלנו גם בידי גבר אחד, ישראלי למשעי.

אציין כאן שבשנות השבעים נהגתי ללכת עם חבריי אל מועדון "ברברים", מועדון הג'אז הראשון בארץ והיחיד אז, באזור התעשייה שמאחורי בניין הסינרמה, ברחוב בן אביגדור. רחוב בן אביגדור היה מפורסם בזכות מכוני המסאז' בו, שבכולם היו שלטים מוארים באורות צבעוניים, ובהם נאמר: "עד הרפיה מלאה".

על כן שאלתי את בתי היקרה לי מאוד בחשש גדול: "זה מסאז' עד הרפיה מלאה?"

"כן", היא אמרה, "אבל לא כמו שאתה חושב".

קיבלתי מבתי מתנה מסאז' במועדון המסאז' היפני. מסאז' יפני, אם לא ידעתם, כשמו כן הוא – מסאז' שמבוצע בידי נשים בעלות מבטא רוסי או רומני, ובמקרה שלנו גם בידי גבר אחד, ישראלי למשעי

נכנסתי למכון והופתעתי מהחן והעדינות שבעיצובו – סגנון יפני נקי וישר קווים, עם נגיעות מערביות שאינן צורמות לעין, ותאורה נעימה. אישה צעירה לבושה שחור הובילה אותי אל חדר עמום אורות, אפלולי קמעה, שמוזיקה מרגיעה מתנגנת בו.

כאן המקום לציין שמעט דברים בעולם מכניסים אותי לקריזה של עצבים ואי-שקט כמו מוזיקה מרגיעה. במיוחד כך הדבר אם המוזיקה המרגיעה מלווה בציוצי ציפורים בחורש ופכפוך של נחל זורם או של מפל קטן.

האפקט היחיד שיש לפכפוך נחל מרגיע כזה על מערכת העצבים שלי הוא שמייד אני צריך לעשות פיפי.

ביני לביניכם, אישית אני מעדיף קולות מרגיעים של מערבל בטון בעבודת יציקה, אבל הרגשתי שאני חייב לבתי התאפקות מלאה, וכך עשיתי.

העלמה בשחור – שעקב לבושה חשבתי שהתאלמנה לאחרונה, המסכנה, וכאב לי הלב על שהתאלמנה בגיל צעיר כל כך – אמרה לי להתפשט ולשכב על בטני על מיטת הטיפולים שבאמצע החדר, ולהכניס את פניי לחור מיוחד שבראש המיטה, כדי שלא אצטרך להעמיד את הראש על קצה אפי הבולט.

ברגע שאמרה זאת הבנתי שהעלמה לא שמה לב שיש לי איבר בולט נוסף בגוף, בולט אפילו יותר מהאף. כל מי שמכיר אותי כבר העיר לי לא פעם על האיבר הזה, שבולט למרחוק.

על כן שאלתי: "ואיפה החור בשביל הבטן שלי?"

מעט דברים בעולם מכניסים אותי לקריזה של עצבים ואי-שקט כמו מוזיקה מרגיעה. במיוחד כך הדבר אם המוזיקה המרגיעה מלווה בציוצי ציפורים בחורש ופכפוך של נחל זורם או של מפל קטן

מי שמכיר אותי, כאמור, יודע כבר שאם אשכב על הבטן ובמיטה לא יהיה חור עבורה, הגב והישבן שלי עלולים לגעת בתקרה, אבל העלמה בשחור התייחסה לבעיה בביטול, ועל כן התפשטתי עד התחתונים ונשכבתי על הבטן תוך כדי אנחות ואנקות כמי שהולך לטיפול שורש ללא הרדמה. משנשכבתי סוף-סוף, העלמה בשחור מרחה עליי סוג כלשהו של שמן חם.

ואז החל המסאז'.

אני חייב לציין שמה שעברתי במסאז' היפני הזה היה מוכר לי עד מאוד. המתיחות והמשיכות והמעיכות והצביטות – כל אלו מוכרות וידועות בהיסטוריה היהודית בשם "אינקוויזיציה", ואת כל מה שעברתי שם בחדר עמום האורות כבר ראיתי בעבר בתחריטים ובהדפסי עץ מהמאה ה-15, שבהם יהודים וסתם כופרים נמתחו באכזריות, ונמעכו, ונצבטו – כל מה שהעלמה בשחור עשתה לי.

אמנם שם, במרתפי האינקוויזיציה, הכול נעשה בעזרת מכשירים, ואילו העלמה בשחור עשתה זאת בעזרת שריריה בלבד, אבל העיקרון היה אותו עיקרון. על כן חשבתי שהעלמה בשחור מצפה ממני שבשלב כלשהו של המסאז' אקבל עליי את מלכות שמיים ואכיר בשילוש הקדוש של האב, הבן ורוח הקודש, וכך אולי אצא מזה איכשהו ואגמור במוות קל על המוקד, אז אמרתי לעלמה בשחור שאני מוכן להטבלה בידי הכומר, ולהתוודות על חטאיי.

זה הביא את העלמה בשחור לשאול אם המסאז' רך לי מדי, כי היא עובדת כרגע רק על שישים אחוז מהיכולת שלה, ואם אני רוצה היא תעשה ותעסה קצת יותר חזק, ואני קראתי: "אמנו הבתולה הקדושה, אבינו הצלוב שבשמיים, כן! כן! תעשי מאה אחוז ממה שאת יכולה". 

ומרגע זה והלאה אני לא זוכר כלום.

הסיבה שאינני זוכר כלום מכאן והלאה היא שברגע מסוים השרירים שלי נכנעו למסאז' וכל המתח העצום שאני נושא בשרירים שלי מדי יום ביומו התפוגג, ומבן אדם מתוח כמו מיתר של גיטרה נעשיתי לגוש של צמר גפן אוורירי, ותודעתי נעשתה מעורפלת והחלה לרחף בחדר ולחפש חלון לצאת ממנו ולעוף הלאה למרחבי החלל, ואז, ברגע הזה שבו הפכתי לאדים, העלמה בשחור שאלה:

"לעזור לך להתלבש?"

ואני נחתתי חזרה אל מיטת הטיפולים ולא הבנתי מה היא רוצה ממני – להתלבש? את לא רואה שאני עשוי מצמר גפן עכשיו? איך בדיוק את חושבת להלביש את מכנסי הג'ינס הקשים האלה על הגוש האוורירי שנהיה ממני?

אני חייב לציין שמה שעברתי במסאז' היפני הזה היה מוכר לי עד מאוד. המתיחות והמשיכות והמעיכות והצביטות – כל אלו מוכרים וידועים בהיסטוריה היהודית בשם "אינקוויזיציה"

אבל העלמה בשחור כבר גרבה לי את הגרביים בעודני שוכב, ואחר כך קשרה לי חוט של בלון יום הולדת לרגל, ובעוד אני מרחף באוויר היא הוציאה אותי החוצה כמו בלון וקשרה אותי למראה של המכונית כדי שלא ארחף הלאה משם, וכך חיכיתי עד שבתי סיימה את המסאז' שלה.

ואז נסענו הביתה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.