אנחנו זוכרים ודאי את שביעות הרצון הרבה שהייתה לתלמידים ולמורים מה"קפסולות" בבתי הספר בתקופת הקורונה. אין קושי להבין – לא רק במחקרים אלא גם באינטואיציה – עד כמה מהנה, יעיל וחברתי ללמוד בכיתות של 15 עד 20 תלמידים במקום 30 או 40.

הוויכוח בין חוקרי החינוך, שמתקיים לאחרונה ומתמקד בגודל הכיתה, משמיט מהדיון שורה של נושאים אחרים בעלי חשיבות מרכזית לחינוך בן זמננו. מטעמים טכניים כתבתי בלשון זכר.

השאלה הראשונה שבה יש לפתוח היא – מה חשוב ללמד וללמוד בזמן הזה בישראל? במה חשוב לעסוק בבית הספר ומדוע?

הוויכוח בין חוקרי החינוך מתמקד בגודל הכיתה ומשמיט מהדיון שורת נושאים חשובים לחינוך בן-זמננו. השאלה שבה יש לפתוח היא – מה חשוב ללמד וללמוד בזמן הזה בישראל? במה חשוב לעסוק בבית הספר ומדוע?

קיימת זה שנים תכנית יסוד (ליבה) של משרד החינוך, שהיא אחת לבית הספר היסודי ואחת לעל-יסודי. לפני שנים אחדות נוספה רפורמת "גפן", שהושקה על ידי משרד החינוך בשנת 2022.

תכנית זו מסמנת, לדעת משרד החינוך, "נקודת מפנה משמעותית במערכת החינוך הישראלית. בליבה של הרפורמה עומד רעיון מהפכני: העברת הכוח וחופש הבחירה לידי מנהלי בתי הספר והצוותים החינוכיים. זוהי לא רק רפורמה מבנית, אלא שינוי תפיסתי עמוק המשקף את הצורך בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21".

רפורמת גפן מציעה היום לבתי הספר אלפי נושאים ללימוד מטעמם של ספקים מורשים. אך הנהלות בתי הספר צריכות להיזהר מ"לדוג" נושאים בעלי פוטנציאל להחלשת הנאורות.

רפורמת גפן מחזקת את הגישה העקרונית האומרת שאין חשיבות יתר דווקא לתחום דעת כלשהו לעומת תחומי דעת אחרים, מלבד שפת האם: קריאה, כושר ניסוח והבנת הנקרא. אלו מהווים בסיס לכל המקצועות, ולכן צריך לראות בהם "כלי עבודה" לצורך למידה. שאלת סדרי העדיפויות מעבר לכך היא בלתי פתירה.

גדעון סער בתפקידו כשר החינוך ראה במדידת ההישגים עיקר; נפתלי בנט בהיותו שר החינוך סבר שהמתמטיקה היא הדבר החשוב ביותר; היום נוטים לראות בבינה המלאכותית תחום חשוב במיוחד, בשל היותו מוכוון עתיד, וכך הלאה.

סער בתפקידו כשר החינוך ראה במדידת ההישגים עיקר; בנט בהיותו שר החינוך סבר שהמתמטיקה היא הדבר החשוב ביותר; היום נוטים לראות בבינה המלאכותית תחום חשוב במיוחד, בשל היותו מוכוון עתיד, וכך הלאה

אבל אין באפשרותנו לחמוק מן המציאות הפוליטית-חברתית שנוצרה אצלנו, שמוסיפה היבט חדש לדיוננו על מה שחשוב לחינוך. ישראל נקלעה מאז 2023 למצב המסכן את קיומה, לא פחות. מערכת החינוך ובתי הספר לא יצילו אותה, אבל אם לא נפעל כלפי התלמידים בכל הגילים – עתידנו כמדינה מוטל בספק.

בזמן הקרוב עלינו להעמיד את החינוך הערכי במקום הראשון ולהקדיש לו משאבים רבים, ונכון לעשות זאת באמצעות תחומי לימוד שונים, כולל מדעים. כדוגמה יכולים לשמש ספרי הנביאים השוכנים אחר כבוד בספר הספרים; או שאלות חשובות על טכנולוגיה מסוכנת; ומאידך גיסא גם שאלות בסיסיות על הדמוקרטיה.

בניגוד לכל אלה, אם לחזור למציאות הקשה, משרד החינוך מכוון את תלמידיו להשלים עם דמותה המכוערת עד מאוד של מדינתם, ואף להזדהות עימה במצבה זה. הפרופסור לחינוך נמרוד אלוני רואה את הכיעור (שכבר נוכח אצלנו) כך:

"משטר סמכותני בעל אופי לאומני ויהדות פונדמנטליסטית. הדרת נשים, הגבלת חופש הביטוי והיצירה, כפייה דתית, משטרה פוליטית, דיכוי מערכות המשפט והתקשורת, פוגרומים בשטחים, ואפליה מגזרית המעניקה זכויות יתר לחרדים ומקפחת את האחרים בכלל ואת האזרחים הערבים בפרט" (לקוח מ"שבעת הדיברות של ישראלים למען דמוקרטיה הומניסטית ומשגשגת").

אנחנו נמצאים קרוב מאוד למקום שאלוני מתאר. החינוך לערכים הומניסטיים-דמוקרטיים-ליברליים חייב לתפוס את מקומן של הרעות החולות המלוות בשנים אלה את חיינו. אין ספק שכיתות קטנות נוחות לדיון מעמיק וענייני על השקפת עולם וערכים.

בזמן הקרוב עלינו להעמיד את החינוך הערכי במקום הראשון. בניגוד לכך, אם לחזור למציאות הקשה, משרד החינוך מכוון את תלמידיו להשלים עם דמותה המכוערת עד מאוד של מדינתם, ואף להזדהות עמה במצבה זה

שאלה אחרת היא – כמה שעות מן הדין שהתלמידים ישהו בין כותלי בית הספר בגילים השונים. המחשבה על מעבר לחמישה ימי לימוד בשבוע לכולם היא נכונה. מציאות החיים של התלמידים היום, גם הצעירים ביותר, מזמנת להם תחומי עשייה רבים ואטרקטיביים גם מחוץ לבית הספר, וידוע שהורים עסוקים הרבה בהסעת ילדיהם לחוגים מעבר לשעות הלימודים.

היקף של 30 שעות פעילות בבית הספר לילדי היסודי, כלומר, שש שעות יומיות בחמישה ימים בשבוע, הוא מספק. הילדים שהולכים בשעה אחת בצוהריים הביתה מיצו באופן סביר את קיבולת הקליטה ואת סבלנותם.

השאלות הגדולות מופנות אל העשייה של התלמידים הבוגרים. לפני זמן לא רב (בספטמבר 2024) הוציא משרד החינוך מסמך מקיף בשם "בית ספר עולם", שבמבואו נכתב:

"השינויים בעולם התעסוקה, טכנולוגיות מתקדמות וטלטלות חברתיות שונות, כמו גם מגפת הקורונה, מדגישים את הצורך בשינוי דרכי הלמידה וההוראה […]. שינוי זה כולל מעבר מהוראה ללמידה ושינויים פדגוגיים, המאפשרים התנסות, חקר, תרגול והקנייה של מיומנויות למידה וחשיבה, כמו גם מיומנויות רגשיות וחברתיות כדי להצליח להתנהל במציאות המשתנה. התמורות האדירות שחלות בעולמנו מחזקות את ההכרה, כי מוכנות לעולם משתנה לכולם עוברת דרך מערכת החינוך בעלת זיקה גבוהה לסביבה ולקהילה של בית הספר. […] הפדגוגיה המסורתית מאבדת עוד ועוד מהרלוונטיות שלה לאתגרי העולם המשתנה".

הזיקה הגבוהה לסביבה ולקהילה, שבה דן המסמך, משמעותה שהלמידה אינה מתקיימת רק בתחומי בית הספר, אלא יוצאת ממנו לעולמות פיזיים רחבים. לתלמידים הצעירים של בית הספר היסודי וחטיבת הביניים הדבר עדיין אינו מתאים, אבל הם צריכים מסגרות שבהן מתקיימת למידה פעילה.

למידה פעילה, חשוב לציין, היא גישת הוראה שבה הלומד מעורב באופן פעיל בתהליך רכישת הידע, למשל באמצעות פתרון בעיות, ניהול דיונים ועבודה שיתופית, בניגוד להאזנה פסיבית להרצאה.

"התמורות האדירות בעולמנו מחזקות את ההכרה, כי מוכנות לעולם משתנה עוברת דרך מערכת החינוך בעלת זיקה גבוהה לסביבה ולקהילה של בית הספר. הפדגוגיה המסורתית מאבדת מהרלוונטיות שלה"

למידה פעילה מתבססת על הבניית משמעות אישית ומעודדת חשיבה ביקורתית והבנה עמוקה של החומר, ואילו תלמידי החטיבה העליונה צריכים למצוא תחומי עשייה רבים ככל האפשר במסגרת קהילות חברתיות, תרבותיות, כלכליות ויצרניות, המקיפות את בית הספר. בחינות הבגרות יישארו בגדר רשות עבור תלמידים שאינם בשלים עדיין לעצמאות בחטיבה העליונה, ורוצים להגיע לאקדמיה עם עדויות ליכולתם.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.