פרדוקס הסטטוס קוו

השיח הציבורי בישראל סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוטה להיתפס במונחים של מרכז מתון מול קצוות רדיקליים. בראייה זו, המרכז הוא פרגמטי ומעשי, בעוד שהשוליים הפוליטיים מונעים מסנטימנט רגשי ואידיאולוגיה נוקשה.

אולם, ניתוח נתונים עדכני של השיח הישראלי ברשתות החברתיות, שאותו אנו מבצעים בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה, מראה תמונה אחרת. התוצאה: פרדוקס מוסדי שבו המרכז משותק רגשית, בעוד שהקצוות הפוליטיים פועלים באופן מעשי ומכוון-מטרה.

במחקר מעקב שביצענו לאחרונה, ניתחנו בעזרת בינה מלאכותית 17,964 פוסטים ברשתות פייסבוק ו-X במהלך הרבעון השני של שנת 2026, מתוכם סיננו 15,327 פוסטים שעסקו ישירות בסכסוך.

ניתוח נתונים עדכני של השיח הישראלי ברשתות החברתיות, שביצענו בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה, מראה פרדוקס מוסדי שבו המרכז משותק רגשית, בעוד שהקצוות הפוליטיים פועלים באופן מעשי ומכוון-מטרה

הנתונים מצביעים על חזרתו של הסטטוס קוו למרכז הבמה הפוליטית, ו-70.9 אחוזים מהפוסטים שעסקו בסכסוך עצמו התמקדו בניהול הסכסוך ולא בחתירה לפתרונו.

עם זאת, דומיננטיות זו של העיסוק בניהול הסכסוך אינה משקפת תמיכה אקטיבית במצב הקיים. למעשה, רק כרבע מהעוסקים בסטטוס קוו תומכים בו, לעומת למעלה ממחצית שמתנגדים לו.

משמעות פערים אלה של אזכור נושא כדי להתנגד אליו היא שניהול הסכסוך לא מתפקד כיעד מדיני או כתפיסת ביטחון סדורה. במקום זאת, הוא הפך לזירה פוליטית שנועדה לשרת מאבקי הישרדות פוליטית פנים-ישראליים.

השיח המרכזי הזה רווי בהאשמות ובחיפוש אחר אשמים, אך נעדר הצעות מעשיות. תופעה זו מלווה ב"ישראליזציה" מובהקת של הדיון: 44.7 אחוזים מהפוסטים מטילים את האשמה על גורמים בתוך ישראל, בעוד הפלסטינים כמעט ואינם נוכחים כסובייקט מדיני. כלומר, הסכסוך החיצוני הופנם לחלוטין אל תוך משבר המשילות הפנימי.

כשעוברים מראיית מגמות העל של נפחי התייחסות לסכסוך אל תוכן ההתייחסות עצמו, מגלים תמונה מורכבת בהתייחסות המהותית לכיווני המדיניות השונים. הבסיס להבחנות בתוכנם של כיווני המדיניות הוא ההבדל בין דיון רגשי ומאשים לבין דיון תועלתני ומכוון מטרה.

מהנתונים עולה חזרת הסטטוס קוו למרכז הבמה הפוליטית, אך דומיננטיות זו של העיסוק בניהול הסכסוך לא משקפת תמיכה אקטיבית במצב הקיים. רק כרבע מהעוסקים בסטטוס קוו תומכים בו ולמעלה ממחצית מתנגדים לו

בניתוח התוכן של הפוסטים, הטחת אשמה מזוהה באמצעות התמקדות בעבר, דה-לגיטימציה של יריבים פוליטיים, והיעדר מוחלט של הצעות למבנה מוסדי חלופי.

ברמת מקבלי ההחלטות, זהו דפוס פעולה טיפוסי של פוליטיקאים השואפים למקסום רווחים אלקטורליים בטווח הקצר כדי לשרוד פוליטית, תוך הימנעות מקבלת החלטות משנות מציאות. ברמת כותבי הפוסטים, ברובם אזרחים מעורבים פוליטית, מדובר על הדהוד רגשי של האינטרס ההישרדותי-פוליטי.

לעומת זאת, התכווננות תועלתנית מזוהה בפוסטים דרך חשיבה צופה פני עתיד: שימוש במונחים של תועלת והפסד המתייחסים אל מצבים קונקרטיים, שרטוט חלופות מדיניות מוגדרות, ודיון במנגנונים מוסדיים ובמשאבים משותפים.

בעוד ששיח האשמה משמר את הפיצול האלקטורלי הקיים ומשתק את המערכת, השיח התועלתני מסמן מעבר לאסטרטגיה של יזמות מדינית. אזרחים שכותבים פוסטים שמהדהדים מסרים אלה, מקדמים את אותה תוכנית פעולה.

מה שראינו ברבעון זה הוא שהשינוי המהותי בין אשמה לתועלתנות מתרחש דווקא בקצוות האידיאולוגיים, שם מתגבש דפוס פעולה מתוכנן ומוכוון מטרה.

בעוד ששיח האשמה משמר את הפיצול האלקטורלי הקיים ומשתק את המערכת, השיח התועלתני מסמן מעבר לאסטרטגיית יזמות מדינית. אזרחים שמהדהדים זאת, מקדמים את אותה תכנית פעולה

קהילת התומכים בסיפוח, שריכזה 14.8 אחוזים מהשיח הרלוונטי לסכסוך (ירידה קלה לעומת הרבעון הקודם), עברה מהטחת אשמה לסדר יום אופרטיבי מובהק. 87.2 אחוזים מהפוסטים בקבוצה זו מביעים תמיכה בפתרון, תוך עיסוק בשרטוט מפות, קביעת עובדות בשטח ויצירת רצפים טריטוריאליים. שחקנים אלו אינם מסתפקים בהצהרות סמליות, אלא חותרים לעצב את המציאות המוסדית העתידית. 

כך גם שיח שתי המדינות (10.9 אחוזים מהדיון) מציג קהילה אקטיבית ומגובשת. זהו השיח התועלתני ביותר במדגם, המדגיש רווח משותף, הפחתת עוינות ותועלות ביטחוניות ואזרחיות ברורות לשני הצדדים.

בדומה לתומכי הסיפוח, גם קבוצה זו הפחיתה את השימוש ברטוריקת האשמה לטובת קידום מטרות מוגדרות. מעניין לציין כי פתרונות אחרים, דוגמת ההיפרדות החד-צדדית, נותרים בשוליים ואינם מצליחים להתגבש לכדי חלופה אופרטיבית או קהילת שיח מובחנת.

המסקנה העולה מן הנתונים מצביעה על כשל מבני עמוק במערכת הפוליטית הישראלית. הרשתות החברתיות, המשמשות לעיתים כסמן מקדים למגמות עומק, חושפות תהליך של קיטוב אופרטיבי. בעוד שהרוב המכריע שקוע בשיח אמוציונלי של חוסר אונים סביב הווה נטול פתרון, שני המחנות המציעים חלופה מדינית מתארגנים ברצינות לעימות על העתיד.

הרשתות, סמן מקדים למגמות עומק, חושפות תהליך של קיטוב אופרטיבי. בעוד שהרוב המכריע שקוע בשיח אמוציונלי של חוסר אונים סביב הווה נטול פתרון, מחנות החלופה מדינית מתארגנים ברצינות לעימות על העתיד

כאשר המרכז הפוליטי מוותר על הכלים של עיצוב מדיניות לטובת שחרור קיטור מתמיד, הוא מפקיר הלכה למעשה את הזירה. במצב דברים זה, עתיד הסכסוך לא יוכרע על ידי הרוב המתוסכל, אלא על ידי הקצוות המעשיים שמכינים את הקרקע באמצעות תוכניות מעשיות.

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.