בשבועות האחרונים, הדיווחים הבלתי פוסקים על הגברת התקיפות האמריקאיות באזור המפרץ, איומי הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, הפרסומים על הצפוי, והפגיעה בתשתיות האיראניות לצד האיומים האיראניים בהקשר לתגובה ולהעצמת המלחמה – החזירו את כולנו בבת אחת לאותה מציאות מוכרת ושוחקת, אשר דומה שכלל לא נעלמה מחיינו בשלוש השנים האחרונות.
התקשורת שוב געשה, התחושה המוכרת בציבור הייתה ש"עוד רגע זה קורה", והפרשנים באולפנים שוב שירטטו תרחישים שבהם אנחנו במרחק פסיעה ממערכה כוללת ועצימה עם טילים על מדינתנו בפעם המי יודע כמה.
ואז, ברגע אחד, אמירה של אדם אחד מחזירה לנו את השקט. "טראמפ אמר", באנלוגיה למשחק הידוע "המלך אמר", ופתאום אין מלחמה אלא יהיה הסכם עם האיראנים.
התקשורת שוב געשה, ואיתה התחושה המוכרת ש"עוד רגע זה קורה", ושוב תרחישי הפרשנים שבהם אנו כפסע ממערכה כוללת ועצימה עם טילים על המדינה. ואז, ברגע, אמירה של אדם אחד מחזירה את השקט
ולמי שלא הבחין, אנו ב"סרט" הזה ובאי-הוודאות המתמדת שבין עוד רגע מלחמה לעוד רגע "יפרוץ שלום אזורי וייעלמו כל אויבינו" כבר חודשים.
הנטייה הטבעית שלנו במציאות כזו היא לחפש חוקיות או תגובות שרשרת מיידיות וצפויות כדוגמת "אם האמריקאים תוקפים, האיראניים מייד יממשו את איומיהם" או "אם נפגעות תשתיות משמעותיות, יהיה ירי עלינו ואז ישראל מייד מצטרפת למלחמה", ועוד שלל תרחישי "מה אם".
אבל כשמקלפים את הדרמה ואת ההתשה התקשורתית לאורך התקופה ומביטים במציאות האסטרטגית הרחבה, להערכתי התמונה הרבה יותר מורכבת.
המתיחות הזו לא עומדת להיעלם מחר, גם אם תמונת המצב תשתנה לכמה ימים או שבועות, והיא עשויה ללוות אותנו עוד זמן רב.
שתי סיבות מרכזיות מציבות את העימות הזה כרגע במתכונת ממושכת:
- הדינמיקה האמריקאית: בוושינגטון קיימת כמיהה מתמדת להגיע להסדר. מבחינתם, איראן נמצאת כרגע במצור ובחוויה של גב אל הקיר. במצב כזה, התפיסה בממשל היא שלא בהכרח משתלם לעבור לתקיפות אגרסיביות, וכי לעיתים עדיף לשמר עימות מבוקר בלהבה נמוכה, מתוך הבנה שהמפסידה העיקרית ממריחת הזמן היא איראן עצמה. האם זה טוב לישראל?
- השיקולים הפנימיים והאישיותיים של טראמפ: נשיא ארה"ב אינו מעוניין בגלישה למלחמה נרחבת שתזעזע בצורה משמעותית יותר את השווקים ותכביד על הכלכלה העולמית, בפרט כשהוא מריח ברקע את בחירות האמצע בארה"ב. מצד שני, אישיותו המורכבת והקפריזות שאליהן אנו נחשפים ב"ציוצים" למיניהם מעידות גם על השפעה הקשורה באגו ובעולם השיח הכושל עם האיראנים.
כשמקלפים את הדרמה ואת ההתשה התקשורתית ומביטים במציאות האסטרטגית הרחבה, התמונה מורכבת בהרבה. המתיחות הזו לא עומדת להיעלם מחר, גם אם תמונת המצב תשתנה לכמה ימים או שבועות
בתוך הממשל מתנהל ויכוח עמוק בין גנרלים ויועצים שדוחפים למכה צבאית אגרסיבית יותר, כזו שתביא את טהרן לשולחן המשא ומתן בתנאי כניעה (הייתכן?) לבין אלה הטוענים שנכון להמשיך במצור השקט, ימי הקרב וההתקפות ולתת לזמן לעשות את שלו. זאת עד לגיבוש הסכם כלשהו או הישג אחר אליו מייחלים – נפילת המשטר.
ברקע צצים דיווחים על התחמשות ומערכות הגנה אווירית סיניות בדרך לאיראן וחשש שהיא במרוץ מהיר לעבר הפצצה הגרעינית, ועדיין ישנם החומר המועשר, הירי הבלתי פוסק לעבר המפרציות, שיתוק הורמוז והלחימה הימית, והלחימה הסעודית מול החות'ים.
כאן חשוב לסייג: ראשית, קיים פער עצום בין דיווחים לבין אספקה של מערכות נשק ועד למועד שבו יגיעו בפועל ויהפכו למבצעיות בשדה הקרב, וסביר שארה"ב וישראל לא יאפשרו לכך לקרות.
שנית, הניסיון המבצעי הוכיח שגם מערכות הנשק המתקדמות ביותר מושמדות כשהלחימה עולה הילוך (ישראל השמידה את טילי הקרקע-אוויר הרוסיים והמתקדמים בעולם כבר ב"עם כלביא").
אז גם אם יגיע חימוש סיני, הוא לא יהיה זה שישנה את התמונה הבסיסית ואת סיכויי האיראניים לעמידה איתנה לאורך זמן. מערך הטילים הבליסטיים והגרעין הם המשמעותיים בסיפור.
ההערכה שלי היא שאירוע כולל ועצים מאוד אינו צפוי להתרחש בטווח הזמן הקרוב ואמרתי זאת באולפנים גם כשהתחושה בשבועות הקודמים הייתה שונה בתקשורת ובאמירות הפרשנים.
ההערכה שלי היא שאירוע כולל ועצים מאוד אינו צפוי להתרחש בטווח הזמן הקרוב ואמרתי זאת באולפנים גם כשהתחושה בשבועות הקודמים הייתה שונה בתקשורת ובאמירות הפרשנים
עם זאת ואולי למרות הערכתי, במזרח התיכון אירוע כזה בהחלט יכול לקרות בכל רגע נתון. הסביבה רוויה בתרחישי "מה אם" (What If), ולכן ההמלצה עבורנו היא חד-משמעית: אל תטבעו בבליל הפרשנויות ואל תנסו לנחש את התרחיש הצפוי, לא משנה כמה ריאלי הוא נשמע וכמה הוא נאמר בביטחון בתקשורת על ידי בכירים למיניהם.
העיסוק הבלתי פוסק בשאלות של "מה יקרה אם" רק מגביר את החרדה ואינו בהכרח תורם למוכנות המנטלית הנכונה שלנו. זה מצב שקשה להתרגל אליו, והאמת היא שאולי אי אפשר להתרגל אליו.
המצב התודעתי הנדרש מאיתנו כעת לאורך זמן הוא להיות במודעות לכך שהמציאות יכולה להשתנות ברגע, אך להבין שאין לנו את הפריווילגיה לעצור את החיים ולהמתין לרע מכול, וגם לא יהיה נכון לעשות זאת.
אני מסביר זאת לא פעם בהרצאות על ידי מתן דוגמה קלאסית: אם אנחנו נערכים לטיסה לחו"ל, אנחנו לא מחכים לרגע האחרון, אלא מזמינים כרטיס (עדיף בחברת טיסה ישראלית) ועושים ביטוח מתאים למקרה שהמציאות תשתנה ותשפיע.
אנחנו דואגים מראש למסגרות, לתכנון ולקייטנות עבור הילדים בחופש.
אותו כלל תקף מאוד בעיתוי זה. נערכים מראש בשגרה שהיא "מתיחות" תמידית ולו כדי שלא נצטרך לנהל משברים או למזער אותם בחירום.
המצב התודעתי הנדרש מאיתנו כעת לאורך זמן הוא להיות במודעות לכך שהמציאות יכולה להשתנות ברגע, אך להבין שאין לנו את הפריווילגיה לעצור את החיים ולהמתין לרע מכול, וגם לא יהיה נכון לעשות זאת
אני ממליץ לתכנן, לנהל ולבצע את כל התוכניות המשפחתיות כאילו אין שום הפרעה באופק – אך לעשות זאת תוך כדי גמישות תודעתית ומבלי לקחת סיכונים מיותרים.
ניהול נכון של אי-ודאות אינו קיפאון, אלא היכולת להמשיך בשגרה מלאה לצד מוכנות נפשית ומעשית לשינוי בכל רגע.
אורן לשם הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה ויועץ בנושאי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול בתנאי משבר, מחבר הספר "עשן של אי-ודאות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו