אירופה עברה מדיבורים למעשים בגדה המערבית

במשך שנים התרגלו בישראל להתייחס לביקורת האירופאית כאל רעש רקע: עוד גינוי, עוד אזהרה מפני הרחבת התנחלויות, עוד הצהרה על פתרון שתי המדינות, מבלי שיש להצהרות וגינויים אלו כמעט שום מחיר מדיני או כלכלי.

בחודשים האחרונים התמונה החלה להשתנות. חלק משמעותי מהרטוריקה האירופאית תורגם לכלי לחץ מעשיים וממוקדים, לא "רק" נגד אלימות מתנחלים קיצוניים, אלא נגד מפעל ההתנחלויות, ובעיקר נגד הצעדים של השר בצלאל סמוטריץ' והממשלה, שבאירופה מגדירים כסיפוח דה־פקטו.

חשוב לציין שלא רק ראשי האיחוד האירופי, צרפת ובריטניה משתמשים בהגדרות חריפות אלו, אלא גם הממשלה בגרמניה, ידידת אמת שאינה ששה לבקר את ישראל, אך עושה זאת יותר ויותר כלפי הממשלה הנוכחית בירושלים, כשהיא מייחלת להחלפתה.

לאחרונה מתורגם חלק מהרטוריקה האירופאית לכלי לחץ מעשיים וממוקדים, לא "רק" נגד אלימות מתנחלים קיצוניים, אלא נגד מפעל ההתנחלויות, ובעיקר צעדי הממשלה, שבאירופה מגדירים כסיפוח דה־פקטו

נתוני פרויקט תמרור, המבוססים על ניתוח 241 הצהרות רשמיות וציוצים של האיחוד האירופי, גרמניה, צרפת ובריטניה ברבעון השני של שנת 2026, מלמדים על מרכז הכובד הנוכחי בשיח ובמדיניות. בהשוואה לרבעון הקודם, האזכורים הנוגעים לסנקציות זינקו מארבעה ברבעון הראשון ל־27 ברבעון השני. ההתייחסויות לאלימות מתנחלים יותר מהוכפלו מ־21 ל־48, וההתייחסויות להתנחלויות הבלתי חוקיות עלו מ־23 ל־36.

מאחורי הנתונים עומדים צעדים ממשיים: האיחוד האירופי הצליח, לאחר הסרת החסם ההונגרי, לאשר חבילת סנקציות שלישית נגד ארגונים וגורמים המאפשרים אלימות מתנחלים; צרפת ובריטניה הרחיבו בסנקציות לאומיות משלהן; וכל ארבעת הגורמים האירופים – כולל ברלין – הוציאו אזהרה חריגה לחברות ולקבלנים שלא להשתתף במכרזי הבנייה ב־E1 ובהתנחלויות אחרות. כאן טמון השינוי.

המעבר הזה מדיבורים למעשים מתכתב עם הסיפוח הדוהר שסמוטריץ' מוביל, שאותו הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לא עוצר. הניסיון האירופאי לעצור את הסיפוח הדוהר בולט במיוחד על רקע הקיפאון בעזה.

בעזה אירופה המשיכה לספק סיוע הומניטרי, לגייס כספים ולתכנן את השיקום ההתחלתי של הרצועה, אך בשל אי המעבר לשלב השני בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ, היא לא הצליחה לתרגם את שאיפותיה לתפקיד ממשי. הוועדה הלאומית הפלסטינית נותרה בקהיר, ועד לאחרונה אי אפשר היה להתקדם בשיקום המוקדם של עזה מבחינה שלטונית וביטחונית.

המעבר מדיבורים למעשים מתכתב עם הסיפוח הדוהר שסמוטריץ' מוביל, והנשיא טראמפ לא עוצר. הניסיון האירופאי לעצור את הסיפוח הדוהר בולט על רקע הקיפאון בעזה ואי יכולתה לתרגם שאיפות לתפקיד ממשי

בגדה המערבית, לעומת זאת, האירופאים זיהו יעד מדיניות נגיש יותר ובהול: בלימת הסיפוח הדוהר. הסנקציות שנקטו פגעו בארגונים המממנים ותומכים במאחזים ובהתארגנויות מהן יוצא טרור המתנחלים הקיצוניים, אך למרות צעדים אלו האלימות ממשיכה לגאות.

הסיכון לעסקים ישראליים ואירופאיים כבר אינו תדמיתי בלבד, אלא הפך לסיכון משפטי ופיננסי. עד כמה האירופאים יצליחו להרתיע חברות עסקיות מלגשת למכרזי בנייה של הפרויקט ב-E1 ובהתנחלויות בכלל, נדע בחודשים הקרובים.

בצעדים אלו ממשלות באירופה, כולל זו בגרמניה, מנסות לשמר היתכנות פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן הבהירו כי על אף הביקורת על הממשלה הנוכחית, הן עומדות לצד אזרחי המדינה, ביטחונה וקיומה. אך גם הדגישו כי הן מגנות את שלל הפעולות שעשתה הממשלה להגדלת מספר המאחזים והחוות החקלאיות שמטרתן גירוש קהילות פלסטיניות והשתלטות על שטחים נרחבים. אירופה פעלה במקום שבו היו לה כלים משפטיים וכלכליים זמינים שאינם תלויים בישראל, בארצות הברית ובשחקנים אזוריים.

עם זאת, הפערים בתוך אירופה עדיין גדולים. הפרואקטיביות הצרפתית התבטאה בקידום צעדים ברמת האיחוד האירופי. פריז (עם שטוקהולם) העלתה לבריסל הצעות לגבי איסור סחר עם ההתנחלויות. בבריטניה הממשלה הסתפקה לעת עתה באזהרה למי שעושה עסקים עם ההתנחלויות ובבדיקת עמותות התורמות להן. גרמניה לא קידמה אף צעד לאומי, ואף בלמה את הצעדים שצרפת קידמה ברמת האיחוד. כלומר, אירופה עדיין רחוקה ממדיניות אחידה, אך התקרבה צעד אחד לעימות פוליטי-מדיני חריף עם הממשלה הנוכחית.

הצעדים החדשים מאירופה אינם ביטוי לחרם כולל, אלא להתגבשות מחיר ממוקד על סיפוח דה־פקטו. הצטרפות גרמניה מראה שהחלוקה של ממשלות אירופה ל"ידידותיות" ול"עוינות" היא פרשנות שגויה בכל הקשור למהלכי סיפוח. גם ידידתנו הגדולה באירופה מוכנה לעבור מגינוי לאזהרה משפטית ולצעדים.

הסיכון לעסקים ישראליים ואירופאיים כבר אינו תדמיתי בלבד, אלא הפך לסיכון משפטי ופיננסי. עד כמה האירופאים יצליחו להרתיע חברות עסקיות מלגשת למכרזי בנייה של הפרויקט ב-E1 ובהתנחלויות בכלל, נדע בקרוב

מה סמוטריץ' יעשה לקראת הבחירות ניתן רק לשער. יש לקוות שלממשלות אירופה, בדגש על ברלין, תהיה הנחישות הדרושה כדי להציב קווים אדומים מהותיים – כאלו שנוגעים לשימור היתכנות פתרונות מדיניים – גם בתקופה זו, מבלי להיכנס לעימותים מיותרים אחרים.

ד"ר מאיה שיאון צדקיהו היא מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה במכון מתווים, מרצה בפורום אירופה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ת"א וחוקרת אירופה בפרויקט תמרור-פוליטוגרפיה.