מה בן-גוריון היה עושה בקוסרה

השאלה הזאת אינה נובעת מגעגועים לדוד בן-גוריון, ובוודאי לא מן המחשבה שכל החלטותיו ראויות לחיקוי.

אני שואל אותה בגלל החלטה אחת שקיבל בן-גוריון ברגע מכריע בתולדות המדינה: ההחלטה שלא לאפשר לאצ"ל להחזיק בכוח צבאי עצמאי, החלטה שהגיעה לשיאה בעימות האלים סביב אלטלנה.

אין בכוונתי להשוות בין אלטלנה למה שנעשה בכפר קוסרה. אלה אירועים שונים לחלוטין. אבל מחברת ביניהם שאלה אחת, בסיסית יותר מן המחלוקת על יהודה ושומרון, על ההתנחלויות ואפילו על היחס לפלסטינים. מי הריבון?

אין בכוונתי להשוות בין אלטלנה למה שנעשה בכפר קוסרה. אלה אירועים שונים לחלוטין. אבל מחברת ביניהם שאלה אחת, בסיסית יותר מן המחלוקת על יהודה ושומרון, על ההתנחלויות ואפילו על היחס לפלסטינים. מי הריבון?

ביוני 1948, קצת יותר מחודש לאחר הכרזת המדינה, הגיעה לחופי הארץ אלטלנה, אונייה של האצ"ל, ועליה מאות עולים וכמות גדולה של נשק ותחמושת. בין ממשלת ישראל הצעירה לבין האצ"ל התפתח עימות סביב השליטה בנשק וחלוקתו.

העימות הידרדר בכפר ויתקין ולאחר מכן בחוף תל אביב, עד שבן-גוריון הורה להפעיל כוח נגד האונייה. 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו. אלטלנה נותרה מאז אחד האירועים הטראומטיים והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות המדינה.

אפשר להתווכח, וראוי להתווכח, אם בן-גוריון היה חייב להגיע עד כדי ירי על האונייה. אבל קשה לטעות בעיקרון שהנחה אותו. מדינה אינה יכולה להתקיים כאשר לצד הצבא שלה פועל כוח חמוש אחר, בעל נאמנות פוליטית משלו. שבועות ספורים לאחר הקמתה, ישראל הייתה חייבת להחליט אם היא אוסף של מחנות חמושים או מדינה. בן-גוריון הכריע לטובת המדינה.

שנים קודם לכן ניסח הסוציולוג מקס ובר את אחד המאפיינים היסודיים של המדינה המודרנית: תביעתה למונופול על השימוש הלגיטימי באלימות. אין פירוש הדבר שרק המדינה מפעילה כוח. עבריינים, ארגוני טרור וקבוצות פוליטיות מפעילים כוח בכל מדינה. השאלה המכרעת היא אם המדינה מקבלת את קיומם כמוקדי סמכות מקבילים, או פועלת בנחישות כדי להכפיף אותם לחוק ולהשאיר את המונופול הלגיטימי על כוח אצלה. מכאן חשיבותו של מה שמתרחש בימים אלה בקוסרה.

המדינה המודרנית תובעת מונופול על השימוש הלגיטימי באלימות. גם עבריינים וארגוני טרור, למשל, מפעילים כוח – השאלה אם המדינה מקבלת את קיומם כמוקדי סמכות מקבילים, או פועלת בנחישות כדי להכפיפם לחוק

על פי הדיווחים, קבוצות מתנחלים הטילו במשך ימים מצור בפועל על בתים של משפחות פלסטיניות, חסמו דרכי גישה, התעמתו עם כוחות הביטחון וניסו למנוע את פינויו של מאחז שהקימו בסמוך.

תושבי הכפר דיווחו על יידוי אבנים, איומים ומחסור במזון. צה"ל ומג"ב פעלו במקום באיחור, על פי הדיווחים. האזור הוכרז שטח צבאי סגור, ולבסוף הרמטכ"ל אף הורה להקפיץ גדוד חי"ר סדיר נוסף לגזרה כדי "להשיב את הסדר" ו"למצות את הדין עם הפורעים".

מכאן שלא נכון לומר כי המדינה אינה עושה דבר. היא עושה. אלא שהקושי שלה להשיב את הסדר, ההיסוס והזמן שנדרש כדי להבהיר מי קובע בשטח, הם הסיפור.

מנקודת מבט המזוהה עם השמאל, מה שמתרחש בקוסרה חמור עוד לפני שמגיעים לשאלת הריבונות והמונופול על הכוח. אזרחים ישראלים אינם רשאים להטיל אימה על משפחות פלסטיניות, לחסום את תנועתן או לנסות לכפות עליהן בכוח מציאות חדשה. אין צורך בדמיון חברתי מפותח כדי להבין את הבעיה המוסרית ביצירת מציאות שבה משפחה מפחדת לצאת מביתה, או את הבעיה החוקית כשאזרחים נוטלים לידיהם סמכויות שאין להם.

אבל מי שחושב שכאן מסתיים העניין, ושמדובר בעוד ויכוח בין שמאל לימין על "אלימות מתנחלים", מחמיץ נקודה חשובה. דווקא מנקודת מבט ימנית, ואפילו מנקודת מבט התומכת בהתנחלויות, קוסרה צריכה להדליק נורה אדומה. אם הטענה היא שמדינת ישראל צריכה להיות הריבון ביהודה ושומרון, אי אפשר שבמקביל קבוצת אזרחים תחליט בעצמה היכן מותר לפלסטינים לנוע, מי רשאי להגיע לביתו, איזה שטח ייתפס ומתי מותר להפעיל כוח.

דווקא מנקודת מבט ימנית, אם הטענה היא שישראל צריכה להיות הריבון באיו"ש, אי אפשר שבמקביל קבוצת אזרחים תחליט בעצמה היכן מותר לפלסטינים לנוע, מי רשאי להגיע לביתו, איזה שטח ייתפס ומתי מותר להפעיל כוח

ככל שאותם מתנחלים מבקשים לחזק את הריבונות הישראלית, הם עושים בדיוק את ההפך. הם מציבים לצד המדינה ריבונות מתחרה. וזאת אולי האירוניה הגדולה של קוסרה. מי שפועלים בשם ארץ ישראל מחלישים את מדינת ישראל.

הבעיה, אם כן, אינה רק שיש אזרחים אלימים. בכל מדינה יש פורעי חוק. הבעיה מתחילה כאשר פורעי החוק מגלים שהמדינה מהססת להחליט מי הריבון. כאשר שיקולים פוליטיים, אידאולוגיים או קואליציוניים מרככים את האופן שבו מופעל החוק. היא פוגעת לא רק בקורבנות אלא גם במדינה עצמה. וזה מחזיר אותנו לבן-גוריון.

האנשים שעליהם הורה בן-גוריון לירות באלטלנה לא היו אויבי המדינה. רבים מהם נלחמו למענה, וחלקם עתידים היו בתוך זמן קצר להיות חיילים בצבאה. בן-גוריון לא ראה בהם אויב מפני שהשתייכו למחנה פוליטי אחר. הוא הבין דבר קשה הרבה יותר. דווקא מפני שהם היו חלק מהמחנה היהודי, המדינה הצעירה חייבת להבהיר שגם להם אין סמכות עצמאית להחזיק בכוח צבאי ולהחליט כיצד יופעל.

אין צורך לירות היום באיש, כמובן. מדינה מבוססת מחזיקה משטרה, צבא, בתי משפט ומערכת חוק. אבל העיקרון נותר אותו עיקרון. אין מחנה פוליטי, צודק בעיני עצמו ככל שיהיה, הרשאי להעמיד את כוחו לצד כוחה של המדינה.

בשנים האחרונות מרבים ישראלים לדבר בחרדה על "הבית השלישי" ועל האפשרות שגורלו יהיה כגורל קודמיו. בדרך כלל הדיון הזה מתמקד בשנאה פנימית, בקיטוב ובמחלוקת פוליטית. אבל אולי הסכנה למדינה מתחילה במקום בסיסי עוד יותר – ברגע שבו היא חדלה להתעקש שהיא, ורק היא, קובעת מי רשאי להפעיל כוח ובאילו נסיבות.

בן-גוריון הבין ב-1948 שבניית מדינה מחייבת לפעמים לעמוד דווקא מול האנשים הקרובים אליך פוליטית ואידאולוגית ולומר להם "עד כאן". אתם יכולים להיאבק על דרכה של המדינה, אבל אינכם יכולים להחליף אותה.

בכל מדינה יש פורעי חוק. הבעיה מתחילה כשפורעי החוק מגלים שהמדינה מהססת להחליט מי הריבון, וכששיקולים פוליטיים, אידאולוגיים או קואליציוניים מרככים את האופן שבו מופעל החוק

השאלות שקוסרה מציבה בפנינו הן לא רק מה אנחנו חושבים על המתנחלים, על הפלסטינים או על עתיד יהודה ושומרון. השאלות הן מהי עוצמתה ומהו היקפה של הריבונות של מדינה שמאפשרת לקבוצה אידאולוגית לקחת לידיה חלק מן הסמכות להפעיל כוח. מה נשאר מהמדינה כאשר היא מוותרת על העיקרון שבאמצעותו הפכה למדינה.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.