עם פתיחתה של שנת הלימודים תשפ"ז, הריטואל הקבוע כבר מוכן לשיגור ומשודר לכל בית בישראל. נבחרי ציבור יצטלמו בכיתות א', גזירת הסרטים תככב במהדורות החדשות, וההצהרות החגיגיות על "עתיד ילדינו" ועל "דור העתיד של המדינה" ימלאו את חלל האולפנים.
אלא שהשנה, יותר מתמיד, מדובר במצג שווא מנותק מהמציאות. מאחורי החיוכים, הבלונים והסיסמאות מסתתרת אמת נוקבת ומושתקת: תלמידי ישראל נכנסים לכיתות ופוגשים מערכת חינוך שנמצאת על סף קריסה רגשית, תפקודית ומבנית.
כדי להבין את גודל השבר העמוק, חייבים קודם כל לחדול מלהשתמש במונח המכובס "מחסור במורים".
השנה, יותר מתמיד, מאחורי החיוכים, הבלונים והסיסמאות מסתתרת אמת נוקבת ומושתקת: תלמידי ישראל נכנסים לכיתות ופוגשים מערכת חינוך שנמצאת על סף קריסה רגשית, תפקודית ומבנית
המונח "מחסור במורים" מטעה, משום שהוא מתאר בעיה כמותית יבשה כאילו מדובר בחוסר בתקנים או בטבלאות אקסל. זה קיים, אולם המונח המדויק, הכואב והאמיתי הוא דימום שקוף. הדימום הזה אינו פוסח על אף בית ספר, והוא מתרחש לנגד עינינו בשני ערוצים מקבילים.
הערוץ הראשון הוא הנשירה הגלויה, אותם עובדי הוראה מסורים שמחליטים להרים ידיים, מניחים את מפתחות הכיתה על שולחן המנהל, עוזבים את מערכת החינוך ופונים להייטק, למגזר הפרטי, לעסקים עצמאיים או לכל מקום שיעניק להם שכר הוגן ותנאי עבודה המכבדים את אנושיותם. אך הערוץ השני, והמסוכן בהרבה לעתיד החברה הישראלית, הוא הנשירה הסמויה.
הנשירה הסמויה היא של אותם אלפי מורים ומחנכים (לא כולם) שממשיכים להגיע כל בוקר לשערי בית הספר, מתייצבים בגופם מול הכיתה, אך נשמתם המקצועית, האנרגיה והיצירתיות שלהם כבר עזבו מזמן.
הם חווים עייפות חמלתית עמוקה ושחיקה נפשית בלתי נתפסת. הם מבצעים את המינימום הנדרש כדי לשרוד את יום הלימודים, מנהלים מאבק שקט ויומיומי על שפיותם בתוך מערכת תובענית, והם בבחינת נוכחים-נעדרים. הילדים מרגישים את זה היטב, והמחיר הציבורי והחינוכי הוא עצום.
להיות איש חינוך בישראל של השנים האחרונות זו משימה שאין לה אח ורע בעולם המערבי. המורה הישראלי אינו פדגוג שכל תפקידו להגיע לכיתה, להעביר חומר לימודי מתוכנן מראש וללכת הביתה. הוא נדרש להחזיק כיתות לימוד צפופות באופן חסר תקדים ביחס לעולם המערבי, לתמרן בתוך חברה שסועה, מקוטבת ומתוחה מאוד, ולהוות עוגן נפשי ורגשי יחיד עבור ילדים שחווים ללא הרף טלטלות ביטחוניות, חרדות קיומיות ומשברים חברתיים.
הנשירה הסמויה היא אותם אלפי מורים ומחנכים (לא כולם) שממשיכים להגיע כל בוקר לשערי בית הספר, מתייצבים בגופם מול הכיתה, אך נשמתם המקצועית, האנרגיה והיצירתיות שלהם כבר עזבו מזמן
העומס הבלתי אפשרי הזה מייצר תופעה הרסנית במיוחד: הלם המציאות הכרוני. אם בספרות הפדגוגית והאקדמית מושג זה מתאר את הפער האקוטי, הזמני ברובו, שחווה מורה מתחיל במהלך השנה הראשונה בעבודתו בשטח, הרי שבישראל הלם המציאות אינו חולף לעולם, אלא הופך למצב קיומי קבוע.
המורה הישראלי פועל בסביבה יומיומית של שחיקת סמכות מתמדת. הוא חשוף לביקורת מתמדת, מתמודד עם הורים תובעניים, מתערבים ולעיתים קרובות אגרסיביים שאינם מכירים עוד בגבולות הגזרה של בית הספר, וטובע תחת הררי בירוקרטיה, מילוי טפסים, דוחות והכנה למבחנים חיצוניים שמפקיעים ממנו כל שמץ של אוטונומיה מקצועית ויצירתיות פדגוגית. ובתוך כל המציאות השוחקת הזו, אם זה לא מספיק, מתנהלת בקרב רבים מלחמת הקיום החומרית והיומיומית.
המציאות האבסורדית היא כזו שבה מורים ומחנכים בישראל, אנשים משכילים בעלי תארים אקדמיים מתקדמים ואחריות לאומית ראשונה במעלה, נאלצים לעבוד בעבודות נוספות בשעות הערב, בסופי שבוע ובחופשות כדי לסגור את החודש בכבוד.
כשמורה נכנס לכיתה בשמונה בבוקר לאחר שביצע משמרת נוספת בלילה הקודם, או כשהוא מוטרד מחובות כבדים ומהיעדר אופק כלכלי אמיתי, הילדים שלנו הם הראשונים לשלם את המחיר. ילדים אינם צריכים להתחיל את השנה מול מורים מוטרדים, עייפים ומבוזים. תלמידים זקוקים למבוגר משמעותי, פנוי רגשית לחלוטין, מוטען באנרגיה, ביצירתיות, בסבלנות ובאופטימיות. מורה שנמצא במאבק קיומי אישי אינו יכול בשום אופן להיות העוגן והחוסן שילדינו כל כך זקוקים לו במציאות הישראלית המורכבת.
מורה בישראל נדרש להחזיק כיתות לימוד צפופות באופן חסר תקדים בעולם המערבי, לתמרן בחברה שסועה ומתוחה, ולהוות עוגן נפשי ורגשי לילדים שחווים טלטלות ביטחוניות, חרדות קיומיות ומשברים חברתיים
הפער המקומם ביותר שמגלה כל מי שמסתכל על מערכת החינוך אינו טמון רק במספרי השכר אלא בתפיסת התפקיד ובעומק המשמעות החברתית של היות אדם איש חינוך או אשת חינוך.
בישראל, תפיסת המעמד והתפקיד של המורה סובלת מזילות מתמשכת. המערכת הממשלתית והחברה הרחבה מתייחסות לעיתים קרובות לבית הספר ולגני הילדים כאל שירות שמרטפות לאומי, שכל ייעודו הוא "להחזיק את הילדים במסגרת" כדי שההורים יוכלו לצאת למשק ולעבודה.
לצערי, המורה הישראלי אינו נתפס כמומחה מקצועי עצמאי, אלא כמבצע מדיניות טכני הנדרש ליישר קו עם צווים מגבוה. הוא נדרש להיות בו-זמנית שוטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי ומנהל משברים מורכבים בכיתה המונה יותר מ-30 תלמידים – מבלי לקבל לעיתים את הגיבוי המערכתי, הסמכות או היוקרה הנלווים לאף אחד מהתפקידים הללו.
לעומת זאת, במערכות החינוך המובילות בעולם, המציאות הפוכה לחלוטין. למשל: בפינלנד, להיות מורה פירושו להחזיק בסטטוס חברתי אליטיסטי השקול בדיוק לזה של רופא מומחה או עורך דין בכיר. המורה נתפס כחוקר אקדמי עצמאי, הזוכה לאמון מוחלט ובלתי מעורער מצד המדינה, הקהילה וההורים. אין שם פיקוח חונק, בירוקרטיה מטביעה או מבחנים ארציים תכופים. המורה הוא הסמכות המקצועית העליונה המעצבת את תוכניות הלימודים.
גם בסינגפור, המורה נתפס כמשאב אסטרטגי לאומי מהמעלה הראשונה. המדינה מאתרת בקפדנות את שליש הבוגרים המצטיינים בתיכונים, מעניקה להם מלגות קיום מלאות ומבטיחה להם תגמול כספי גבוה לצד מסלולי קידום קריירה מובנים ומרתקים. שם מבינים עובדה פשוטה אחת שאותה שכחנו בישראל: מורה שאינו חזק, שאינו מוגן ושאינו מוערך עד עמקי נשמתו לעולם לא יוכל לגדל דור חזק, חושב ועצמאי – וכן, אני יודעת שפינלנד וסינגפור הן לא ישראל.
המורה נדרש להיות בו-זמנית שוטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי ומנהל משברים מורכבים, בכיתה המונה יותר מ-30 תלמידים – לעיתים ללא הגיבוי המערכתי, הסמכות או היוקרה הנלווים לתפקידים הללו
כדי לחלץ את מערכת החינוך מהתהום העמוקה שאליה נקלעה, קובעי המדיניות במשרדי החינוך והאוצר חייבים לחדול אחת ולתמיד מפתרונות קוסמטיים שטחיים של "כיבוי שרפות". לקראת ספטמבר 2026 נדרשת תוכנית חירום לאומית אמיצה המבוססת על שלושה צעדים קריטיים:
- שכר הוגן ופניות רגשית מלאה: השוואת תנאי ההעסקה ומתן תגמול כספי הולם שירים את מקצוע ההוראה ויבטיח קיום בכבוד, תוך ביטול מוחלט של הצורך בהשלמת הכנסה בשעות הפנאי.
- החזרת האוטונומיה והגנה בלתי מתפשרת על הצוותים: יצירת מעטפת הגנה משפטית, ציבורית ומערכתית איתנה למורים ולמנהלים מול גילויי אלימות, בריונות ושיימינג מצד הורים ותלמידים, לצד ניקוי יסודי של הבירוקרטיה המיותרת כדי לפנות למורים זמן נטו להוראה איכותית ולקשר אישי.
- גמישות ויצירתיות בעיתות עומס לאומי: אימוץ מיידי של מודלים חדשניים כמו "מילואים בחינוך", הקמת מאגר לאומי ממוסד של אקדמאים, גמלאים מנוסים ואנשי מקצוע מההייטק שיעברו הכשרה מהירה ויוזעקו לבתי הספר כמערך גיבוי ותמיכה להפחתת העומסים בכיתות בעיתות חירום ושגרה.
לסיכום, החינוך אינו עוד סעיף שולי או שקוף בתקציב המדינה – הוא הלב הפועם של החברה הישראלית והבסיס האיתן ביותר לחוסן הלאומי שלנו. אם לא נתעורר ונדרוש שינוי אמיתי עכשיו, נתעורר בוקר אחד למערכת חינוך ריקה ממורים איכותיים, שבה פשוט אין מי שיעמוד מול הילדים של כולנו.
ועדיין, למרות התמונה הקודרת והאתגרים הכמעט בלתי אפשריים, לאופטימיות יש מקום חשוב בחיינו בעיקר בימים אלו. כאשת חינוך וכמורה, אני בוחרת במקצוע הזה מחדש בכל בוקר. אני, כמו רבים מעמיתיי שממשיכים להתייצב בכיתות, רואה בהוראה שליחות לאומית ומוסרית עמוקה, אולי המשמעותית ביותר שקיימת בחברה הישראלית.
אם תשאלו אותי, אנחנו לא שם בגלל התנאים, ולא בגלל היוקרה שנשחקה – אנחנו שם בגלל המבט בעיני התלמידים, בגלל הרגע שבו הניצוץ נדלק, ובגלל הידיעה הברורה שחינוך הוא קו ההגנה הראשון והאחרון של העמידות החברתית והלאומית שלנו.
החינוך אינו עוד סעיף שולי בתקציב המדינה, הוא הלב הפועם של החברה והבסיס האיתן לחוסן הלאומי. אם לא נתעורר ונדרוש שינוי נתעורר למערכת חינוך ריקה ממורים איכותיים, שבה אין מי שיעמוד מול ילדינו
אבל הבחירה היומיומית הזו שלנו אינה תעודת ביטוח, והיא אינה מתן היתר למדינה להמשיך ולסמוך על "רוח ההתנדבות" וההקרבה שלנו. השליחות שלנו אינה צידוק להפקרתנו.
ולכל אותם מצקצקים ומגיבים שימהרו לשלוף את הטיעון השחוק על "שעות העבודה הקצרות", "החופשות" והפנסיות המפנקות, הדלת פתוחה. אני מזמינה כל אחד ואחת מכם לעזוב את המשרד הממוזג, להניח את קפה האספרסו, ולהגיע לנהל כיתה של 35 תלמידים צפופים, תוססים וטעוני חרדות, ב-1 בספטמבר בשמונה בבוקר. בואו.
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו