"הסכם מכה" - מי מפחד מבריתות במזרח התיכון

פרשנים מזהירים מפני הברית שנחתמה לאחרונה בין שלוש המעצמות – פקיסטן, טורקיה וערב הסעודית. לטענתם, היא מאיימת על ישראל ומרחיקה את סיכויי הרחבת הסכמי אברהם.

יש שהרחיקו לכת עד כדי קביעה כי מדובר בהקמתו של "נאט"ו מזרח-תיכוני". סקירה של הבריתות במזרח התיכון אינה מחזקת טענות אלה. קריאת הרגעה.

*  *  *

בריתות במזרח התיכון מעולם לא הוכיחו את עצמן לטווח ארוך, והלגלוג של איראן על הברית הזו היה מוצדק, לשם שינוי. איראן הרי צפצפה על כל הבריתות וההסכמים וירתה (ועדיין יורה) אל עבר מדינות המפרץ ללא תגובה משמעותית.

בריתות במזרח התיכון מעולם לא הוכיחו עצמן לטווח ארוך, והלגלוג של איראן על ברית מכה היה מוצדק, לשם שינוי. איראן הרי צפצפה על כל הבריתות וההסכמים וירתה לעבר מדינות המפרץ ללא תגובה משמעותית

הטילים האיראניים שנחתו בערב הסעודית, במדינות המפרץ, בירדן ובסוריה הוכיחו היטב מה ערכן של הבריתות האסטרטגיות במזרח התיכון.

לפני שנדון ב"הסכם מכה", נשוב לאחור כדי לבדוק עד כמה הוכיחו את עצמן בריתות העבר.

הליגה הערבית והקואליציות הצבאיות

נתחיל בליגה הערבית, שהוקמה ב-1945 ומטרתה הייתה להוות מעין "או"ם מזרח-תיכוני" שימנע סכסוכים בין מדינות האזור וישמור על עצמאותה של כל אחת מהן. בפועל, הליגה התגלתה כגוף חסר שיניים, ועוררה ביקורת רבה. על כך שפעילותה האקטיבית מסתכמת ברמה המילולית – בפרסום הצהרות תמיכה וגינוי. היריבויות הפנימיות בעולם הערבי, משתקות את פעילותה ואינן מאפשרות קבלת החלטות מאוחדות כמעט בשום נושא.

גם קואליציות צבאיות כשלו לאורך השנים. ב-1948, במלחמת העצמאות, צבאות ערב לא תיאמו את ההתקפה ביניהם וירדן פלשה ראשונה כדי למנוע השתלטות של מצרים וסוריה על הגדה המערבית.

ב-1967, במלחמת ששת הימים, ניסו צבאות ערב להקים פיקוד משותף, אך הוא קרס בשל חוסר אמון תהומי בין סוריה, מצרים וירדן. המציאות הוכיחה את עצמה במלוא עליבותה כאשר נשיא מצרים, עבד א-נאצר, הוליך שולל את מלך ירדן והסתיר את מצבו העגום של חיל האוויר המצרי, שהושמד ברובו על הקרקע.

הטילים האיראניים שנחתו בערב הסעודית, במדינות המפרץ, בירדן ובסוריה – הוכיחו את ערך הבריתות האסטרטגיות במזרח התיכון. לפני שנדון ב"הסכם מכה", נחזור אחורה כדי לבדוק עד כמה בריתות העבר הוכיחו את עצמן

ב-1973 אמנם מצרים וסוריה הצליחו להפתיע את ישראל במלחמת יום הכיפורים, אך בהמשך המלחמה האשימו זו את זו בכישלון ומצרים חתמה על הסכם הפסקת אש נפרד עם ישראל, דבר שנתפס בסוריה כבגידה מוחלטת. תפיסה זו רק התגברה עם חתימת הסכמי השלום.

דוגמה קרובה יותר היא זו של 2015, כאשר הקואליציה הסעודית נגד החות'ים בתימן, שהוקמה על ידי ריאד וכללה כוחות מערב הסעודית, איחוד האמירויות, סודאן, כווית, בחריין, קטאר (עד 2017), מצרים וירדן – התפרקה עקב ניגודי אינטרסים עמוקים.

סיבה נוספת הייתה מאבקי שליטה בין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות בדרום תימן (שהגיעו עד כדי עימותים צבאיים בין מיליציות פרוקסי של שתי המדינות ב-2019). לכך נוספו משבר המפרץ שגירש את קטאר, פרישת מדינות נוספות, וכישלון צבאי ואסטרטגי בהכרעת החות'ים שהוביל להתפרקותה הסופית של הברית.

בריתות כושלות

עוד דוגמה בולטת לברית כושלת היא ברית בגדד, שיזמה בריטניה ב-1955 וכללה את עיראק, טורקיה, איראן ופקיסטן, במטרה לבלום את ההשפעה הסובייטית במהלך המלחמה הקרה. עיראק פרשה ממנה בעקבות הפיכה צבאית והפלת המלוכה, והברית התפרקה סופית בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979.

הליגה הערבית הוקמה ב-1945 במטרה להוות מעין "או"ם מזרח-תיכוני" אשר ימנע סכסוכים בין מדינות האזור וישמור על עצמאות כל אחת מהן. בפועל – הליגה התגלתה כגוף חסר שיניים ועוררה ביקורות רבות

דוגמה נוספת היא הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"מ), שהתקיימה בין השנים 1958–1961 כאיחוד מלא בין מצרים של גמאל עבד א-נאצר לסוריה. ב-1961 פירקה סוריה את הברית לאחר שהבינה כי מדובר למעשה בהשתלטות מצרית עוינת על ארצה.

מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) הוקמה ב-1981 במטרה ליצור ברית כלכלית, ביטחונית ופוליטית של שש מונרכיות המפרץ (ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר, כווית, בחריין ועומאן) מול האיומים האזוריים, ובראשם המשטר האסלאמי החדש באיראן.

אולם המועצה נכשלה כישלון חרוץ: היא לא הצליחה למנוע את פלישת עיראק לכווית ב-1990, סכסוכים פנימיים עם קטאר הובילו לנתק דיפלומטי ולמצור שנמשך כשלוש שנים וחצי (2017–2021) ובסבבי העימות האחרונים מול איראן ושלוחותיה, ירתה טהרן על חברות המועצה מבלי שאלו יזמו תגובה מתואמת ואחידה נגדה.

כישלון הברית השיעית

ברית משמעותית נוספת שהוכיחה עצמה כחסרת תועלת בעקבות המלחמה היא "ציר ההתנגדות" האיראני. לא זו בלבד שציר זה לא נחלץ כראוי לסייע לחמאס (וחזבאללה הסתפק במלחמת התשה מוגבלת), אלא שאיראן עצמה לא נחלצה להציל את שלוחתה העיקרית – חזבאללה, אפילו כאשר צה"ל ריסק את זירת דרום לבנון וחיסל את צמרת ארגון הטרור, כולל חסן נסראללה, ב-2024. כמו כן, משטר אסד נותר לבדו מול האופוזיציה הסורית, כאשר איראן והמיליציות השיעיות לא הצליחו למנוע את קריסתו בסופה של אותה שנה.

ברית משמעותית נוספת שהוכיחה עצמה כחסרת תועלת היא "ציר ההתנגדות" האיראני. לא זו בלבד שהציר לא נחלץ כראוי לסייע לחמאס, אלא שאיראן עצמה לא נחלצה להציל את שלוחתה העיקרית – חזבאללה

עוד לפני חתימת "הסכם מכה", נחתם בספטמבר 2025 הסכם ההגנה בין ערב הסעודית לפקיסטן, אך איראן והמיליציות הכפופות לה צפצפו עליו והמשיכו לשגר ללא הפרעה מתקפות כטב"מים וטילים לעבר שטח ערב הסעודית ומטרות אסטרטגיות בה, כמו מתקני אנרגיה ותשתיות.

ברור לחלוטין שאם איראן תירה על שכנותיה, ימשיך לשרור בדיוק אותו מצב שהיה בשנה שעברה, למרות צעדי ראווה כגון הצבת מטוסים מצריים באמירויות או כוחות פקיסטניים בערב הסעודית. כמו כן, ברור לחלוטין שטורקיה לא תצא למלחמה נגד איראן כדי להגן על ערב הסעודית – אז מדוע בכל זאת נחתם הסכם מכה?

אין ספק כי איראן שמה ללעג ולקלס את כל הבריתות במזרח התיכון ומאתגרת מושגים כמו "אחווה מוסלמית-סונית" או "אחווה ערבית". פרשנים מהאמירויות הביעו תסכול רב על העובדה שמדינות המפרץ השקיעו מיליארדים בשיקומה של מצרים ובחיזוק צבאה מאז משבר "האביב הערבי", אך בשעת האמת מול איראן היא לא נקפה אצבע לסייע להן.

הסכם מכה נועד אפוא לשרת בעיקר צרכים פנימיים: טורקיה ופקיסטן סובלות ממשבר כלכלי חריף, והתקרבות לערב הסעודית מעניקה להן תועלת כלכלית משמעותית. ערב הסעודית מבקשת לכסות על חולשתה המופגנת מול איראן.

אין ספק כי איראן שמה ללעג ולקלס את כל הבריתות במזרח התיכון ומאתגרת מושגים כמו "אחווה מוסלמית-סונית" או "אחווה ערבית". הסכם מכה נועד אפוא לשרת בעיקר צרכים פנימיים

ריאד שואפת זה למעלה מעשור לתפוס את מקומה של מצרים כמובילת העולם הערבי, והנה, בשעת האמת, יריבתה איראן ממטירה טילים ומל"טים עליה ועל בעלות בריתה והיא אינה יוזמת ולו תגובה אחת משמעותית. איזו מדינה מאפשרת לשכנתה לירות עליה טילים במשך חודשים ללא כל מענה ויכולה במקביל לשאת בתואר "מנהיגה אזורית"?

בפועל, ברית מכה משמשת לצרכים פוליטיים פנימיים: עבור רג'פ טאיפ ארדואן, היא משדרת לקהל בטורקיה שהוא אינו מבודד ושמעמדו האזורי מחוזק מול ישראל.

עבור פקיסטן, הברית מאפשרת להציג לציבור הרחב שהיא משמשת מעין מגינת העולם המוסלמי (בזכות יכולתה הגרעינית), תוך גיוס טורקיה וערב הסעודית, מעצמה צבאית ומעצמה כלכלית, מול יריבתה המרכזית, הודו.

עבור ערב הסעודית, הברית מהווה ניסיון לטשטש את חולשתה באמצעות הרכבת ברית אסטרטגית רחבה. אלא שהתוצאה עלולה להיות הפוכה: פרשנים בעולם הערבי שואלים בצדק מדוע ערב הסעודית זקוקה לסיוע חיצוני והאם אינה חזקה דיו להתמודד מול איראן, אפילו בשיא חולשתה של איראן, לאחר המכות הקשות שספגה מישראל ומארצות הברית.

לסיכום, אפשר להירגע. "הסכם מכה" אינו "נקודת מפנה", אינו "שינוי כללי המשחק", אינו "נאט"ו חדש" ושאר כותרות מוגזמות שנראו לאחרונה בתקשורת.

נכון, אירועי השבעה באוקטובר הוכיחו לנו שאסור לעולם לזלזל באויב, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבריתות בין מעצמות בעלות יכולות צבאיות וכלכליות משמעותיות, אולם ההיסטוריה של המזרח התיכון מלמדת כי ספק רב אם ברית זו תעמוד במבחן אסטרטגי אמיתי. וזו בדיוק הסיבה לכך שמדינות האזור אינן ממהרות להצטרף אליה.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q