מה למדנו מה-7 באוקטובר? לא מה שאתם חושבים

השאלה הרטורית "האם לא למדתם דבר מה-7 באוקטובר?" הפכה אצלנו לקלף ג'וקר שנשלף בוויכוחים פוליטיים, להצדקת מדיניות לוחמנית בלתי מתפשרת, ולסירוב לשקול כל הצעה לדה-אסקלציה ולהסדרה. האם זה הלקח הנכון?

נתבונן בשני מקבצי אירועים מה-7 באוקטובר ואחריו:

בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר הארור, תקפו מחבלי חמאס אלפי צעירים וצעירות ישראלים שבילו במסיבת הנובה. המחבלים ירו עליהם במטרה להרוג ולטבוח.

אלה שהצליחו נמלטו לכל עבר, הסתתרו, ועשו ככל יכולתם להיעלם משדה הראייה של הרודפים. הם ברחו ולא נלחמו בציפורניים. הם קראו נכון את המציאות: ללא נשק ותחמושת ובלי יכולת להתנגד, המטרה היחידה היא להינצל. כך הצליחו רבים מהם, מוכים והלומים, להימלט ולשרוד.

אלה שהצליחו, נמלטו לכל עבר, הסתתרו, וניסו להיעלם משדה הראייה של הרודפים. הם ברחו ולא נלחמו בציפורניים. הם קראו נכון את המציאות: ללא נשק ותחמושת ובלי יכולת להתנגד, המטרה היחידה היא להינצל

אכן, רציונליות בתנאי סכנה אינה חולשה, היא גישה נכונה ואמיצה. הם לא חיפשו איך להוכיח שהם חזקים, אלא מה לעשות כדי להישאר בחיים. האם ניתן לצפות מהמדינה שתדע כמוהם להגדיר בשיקול דעת מה נכון לעשות במצב נתון?

ב-7 באוקטובר, בישראל כולה חוו הלם, השפלה, פחד ואובדן ביטחון, שעוררו תגובות של זעם, שנאה ורצון לנקמה מכאיבה. זו תגובה טבעית ומובנת, אך האם היא נכונה למדינה? האם מדינה יכולה להתנהג כהמון מוסת או צריכה להקפיד על התנהלות אסטרטגית? מדינה אינה יכולה לנהוג כמו ניצולי הנובה – היא חייבת להילחם להגנתה, אך כמותם היא מצופה לקרוא את המציאות ולפעול בהיגיון ובקור רוח, ולא מתוך התקף זעם.

בלי הגדרת היעדים והאינטרסים וללא הגדרת יעד מדיני לסיום, הפעילה ישראל כוח עצום, אפשרה הרג נרחב של בלתי מעורבים, הרס נרחב של מבנים ותשתיות והפיכת מיליונים לפליטים חסרי בית.

המציאות כפי שהשתקפה בתקשורת הבינלאומית, והתבטאויות שרי הממשלה ותומכיה, הביאו לשחיקה רבה בתמיכה בישראל ובהבנה למניעיה. כך נורמל שיח קיצוני נגד עצם הלגיטימיות של ישראל בעולם, והתגברו אנטי-ישראליות ואנטישמיות. זה קורה במדינות המערב ובארה"ב ובקרב רבים בקהילה היהודית. האם בדרך זו התקדמנו להשגת מטרותיה של ישראל?

ב-7/10 ישראל חוותה הלם, השפלה, פחד ואובדן ביטחון, שעוררו תגובות זעם ורצון לנקמה. זה טבעי, אך האם זו תגובה נכונה למדינה? האם מדינה יכולה להתנהג כהמון מוסת או זקוקה להתנהלות אסטרטגית?

מול איום או משבר יש שני דפוסי התנהלות חלופיים:

• הערכת מצב קרה ושקולה – מה קורה, מה יכול האויב לעשות, מה אני יכול לעשות, מה הן מטרותיי, מה הן יכולותיי ומשאביי, מה הן מגבלותיי, מה מחיר כל חלופה. בהתאם אחליט איך לפעול.
• תגובה אמוציונלית – פגעו בי, הכאיבו לי, השפילו אותי, לכן אפגע ואכאיב ואשפיל. אם הכוח לא יפעל, אפעיל יותר כוח.

ההיסטוריה של מלחמות בעולם מציגה דוגמאות לתבונה, אך אולי יותר מהן לאיוולת. קריאת המציאות ושיקול דעת מפוכח מבדילים בין תבונה לאיוולת. נקמה היא תגובה טבעית אך יש להכפיפה לאופק ברור, ולהגבילה רק כאמצעי להשגת היעד. התמכרות להסלמה אינה ביטוי לנחישות. תגובה אמוציונלית כאמצעי צריכה להיות מדודה – נקמה, ענישה, הרתעה והגנה, אך לאחריהן יש לחתור להסדר מדיני מייצב. רק כך יכול הישג צבאי להפוך לניצחון אסטרטגי.

וינסטון צ'רצ'יל זכור כמנהיג מוביל בעיתות משבר ומלחמה. נהוג להתמקד בהתנגדותו להתפשרות בוועידת מינכן ובניהול הלחימה והובלתה לניצחון, אולם אחד משיאי מנהיגותו היה הנסיגה מדנקרק וההתאוששות שאחריה.

בריטניה הובסה באירופה ומאות אלפי חיילים נלכדו. צ'רצ'יל לא שלח כוחות נוספים למלכודת כדי להראות לבריטים ולאויב שהם אינם נסוגים, ולא ניסה להפוך תבוסה צבאית לניצחון מדומה. הוא התאים את האסטרטגיה למציאות, וארגן חילוץ מסודר של רוב הכוח הלכוד.

בראש זקוף ובבהירות, הוא העביר לאומה הבריטית את המסרים, הודה בכישלון צבאי, והסביר את המהלך בהדגישו שזה אינו סוף המערכה, אלא שלב, ואולי אף נקודת זינוק. צ'רצ'יל נהג ברציונליות רגועה, הפגין שליטה במצב, הסביר כי נדרשת סבלנות, ובנה התלכדות לאומית שממנה צמח הניצחון. כך נראה ההבדל בין מנהיגות לבין התלהמות.

ההיסטוריה של מלחמות בעולם מציגה דוגמאות לתבונה, אך אולי יותר מהן לאיוולת. קריאת המציאות ושיקול דעת מפוכח מבדילים ביניהן. נקמה יש להכפיף לאופק ברור, ולהגבילה רק כאמצעי להשגת היעד

באותה רוח, בהובלת מאמץ המערכה העולמי, צ'רצ'יל הבין מהן היכולות והמגבלות של בריטניה ואת חשיבות המאמץ הבינלאומי המשולב. כך גייס שיתוף פעולה רחב, כולל ארה"ב וברית המועצות, בדיפלומטיה ששמרה על ניהול מחלוקות מדוד, צמצום חיכוכים וקרבות אגו, ומיקוד בעלות הברית במטרה המשותפת – לנצח.

הלקח ממנהיגותו האסטרטגית של צ'רצ'יל הוא שהמדד אינו רק ביכולת להפעיל כוח, אלא גם להבין את מגבלותיו, ולהוביל לתוצאה הרצויה, תוך ניהול לטווח ארוך. זה האתגר הניצב היום בפני ארה"ב וישראל העומדות בצומת ההחלטה לגבי המשך המערכה מול איראן. אחרי שבסבב הקודם לא הצליחו להגיע להכרעה או להפיל את המשטר, נשאלת השאלה מה הלאה.

נראה שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ זיהה את המבוי הסתום והחליט למזער נזקים. גם הפרסום על דילול מלאי תחמושת קריטית משפיע על ההחלטה. במקרה זה מקבל הנשיא החלטה רציונלית לפי האינטרס ולא פועל מתוך דחף רגשי. המעצמה הגדולה בעולם מחליטה לשאוף להסדר, גם אם בתנאים נחותים מבחינתה, כדי להימנע מתוצאה גרועה עוד יותר.

ישראל עומדת בפני דילמה דומה ואף קשה יותר. הסבב הקודם מול איראן לא השיג את מטרתו, והאפשרות של פעולה עצמאית מול איראן מסוכנת הרבה יותר, וצפויה להיתקל בהתנגדות קשה של הנשיא טראמפ ושל רוב החזית הבינלאומית.

גם ישראל מוגבלת במלאי אמצעי הלחימה שברשותה ותלויה באספקה מבחוץ, אך הפוליטיקאים בישראל מנפחים את החזה ומתלוננים על ההגבלות שארה"ב מטילה ומונעת מישראל להיחבט עוד בקיר האיראני. הם מתגרים בארה"ב, כמו נערים במעגל סביב תגרה, בטענה: "משפילים אתכם, אל תבליגו, מה שלא הלך בכוח, ילך בעוד כוח".

פעולה עצמאית מול איראן מסוכנת בהרבה וישראל מוגבלת במלאי החימושים ותלויה באספקה מבחוץ, אך הפוליטיקאים מנפחים חזה ומתלוננים על ההגבלות האמריקאיות, שמונעות מישראל להיחבט עוד בקיר האיראני

מה הלקח האמיתי מה-7 באוקטובר? הנקמה והעונש היו קשים, אך הבעיות רק הוחמרו. מדינה חזקה אינה זו הממשיכה להכות ללא גבול, אלא זו היודעת מתי הכוח משרת אותה ומתי הוא מתחיל לפעול נגדה.

מלחמת נצח היא חסרת סיכוי, ואם אנחנו נגד כל העולם, במוקדם או במאוחר נשלם מחיר כבד. הלקח הוא לא להיות פחות נחושים, אבל לא להיות שבויים בזעם, לא להימנע מהפעלת כוח אך להפעיל אותו בתבונה ובעיקר לא לאפשר לשאיפת הנקם להחליף אסטרטגיה.

יש לחתור ליעד בר השגה ולדעת לעצור ולחשב מסלול מחדש כאשר המציאות אינה מתאימה לתוכנית. מי שמאבד את קור רוחו, מאבד את היתרון, ומי שמסוגל לעצור, להעריך ולפעול לפי המציאות ולא לפי הזעם, הוא השחקן האסטרטגי החזק.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.