שלמה מזרחי, מי שמכונה "ג'ימי הנדריקס הישראלי", נחשב לאחד מחלוצי הרוק בישראל. אלא שבחינת יצירתו מגלה כי הוא היה הרבה יותר מזה: מהפכן שהקדים את זמנו כנגן, כמעבד וכמפיק מוזיקלי.
קשה להבין את ייחודיותו של שלמה מזרחי, כאדם וכאמן, מבלי לחזור אל ילדותו בשוק מחנה יהודה בירושלים. כבר בגיל 13, לאחר מות אביו, נאלץ לעבוד במכולת המשפחתית שבשוק. אלא שבין מכירת מוצרים ללקוחות, נהג להתאמן בגיטרה ובכלי נגינה נוספים שהביא עמו לחנות.
כך בנה לעצמו, באופן סוריאליסטי, ממלכה מוזיקלית בלב השוק הסואן. מצווחות התרנגולות שנשחטו בסמוך לחנות, שאב את ההשראה לסאונד הגיטרה שפיתח ושמזוהה עימו כל כך. מתוך הצורך לתקשר עם אחיו ואחותו הגדולים, שהיו חירשים ואילמים, פיתח טכניקת נגינה בלתי שגרתית, המדמה את הצלילים לשפת הסימנים.
מזרחי בנה לעצמו, באופן סוריאליסטי, ממלכה מוזיקלית בלב השוק הסואן. מצווחות התרנגולות שנשחטו בסמוך לחנות, שאב את ההשראה לסאונד הגיטרה שפיתח ושמזוהה עמו כל כך
די באנקדוטות הביוגרפיות האלה על מנת להבין ששלמה מזרחי הוא אופטימיסט מטבעו, אמן חולם, שאינו נותן לנסיבות החיים או לציוויי החברה להפריע לו בהגשמת ייעודו. להפך – הוא מתעל את המציאות אל תוך היצירה, והופך את המגבלות לאמנות מקורית.
שלמה מזרחי הקדים בפועלו לא רק מגמות מרכזיות ברוק הישראלי, אלא אפילו את המוזיקאי הבינלאומי המזוהה איתו יותר מכול – ג'ימי הנדריקס. כבר בתחילת 1966 גילה מזרחי את נפלאות הפידבק והדיסטורשן, כשהצליח להפיק מגיטרת הפנדר שלו סאונד שספק אם נשמע כמותו בישראל עד אז.
שנה וחצי לאחר מכן, ממש עם תום מלחמת ששת הימים, הוא העז לחלל את מה שכבר נתפס כהמנון הלאומי החדש, "ירושלים של זהב", כשניגן אותו בדיסטורשן ובראש חוצות. גם זה קרה לפני שהנדריקס עשה אותו דבר בדיוק להמנון האמריקאי בוודסטוק. מתברר שיותר מששלמה מזרחי הוא ג'ימי הנדריקס הישראלי, ג'ימי הנדריקס היה שלמה מזרחי האמריקאי.
התפתחותו האומנותית של מזרחי קיבלה תנופה אדירה בעקבות מלחמת ששת הימים וההוויה שנוצרה בירושלים בעקבותיה. אווירת החופש והפתיחות ששטפה את העיר תאמה לטיבו של אמן כמו מזרחי ככפפה ליד.
מזרחי העז לחלל את מה שכבר נתפס כהמנון הלאומי החדש, "ירושלים של זהב", כשניגן אותו בדיסטורשן ובראש חוצות. גם זה קרה לפני שהנדריקס עשה אותו דבר בדיוק להמנון האמריקאי בוודסטוק
לאוניברסיטה בירושלים נהרו באותן שנים סטודנטים אמריקאים, שהביאו עימם, לצד רוח האהבה, השלום והגראס, גם את בשורות הרוק החדש והמתקדם ממולדתם. היה זה אך טבעי שמזרחי ימצא עצמו מנגן בחברתם – וכך נולדה הגרסה הראשונה של להקתו המיתולוגית "הבמה החשמלית".
עם עזיבתם של הסטודנטים האמריקאים, צירף מזרחי להרכב כמה מחבריו הירושלמים (אלי טובול, שלום בן יקר, דובי אלדמע), והמשיך לפתח את קו הרוק הייחודי של הלהקה.
הבמה החשמלית נטלה חלק בכמה פרויקטים מוזיקליים מהפכניים בתחילת שנות השבעים, ובראשם אלבומו של דני בן ישראל, שהיה בין אלבומי הרוק הפסיכדלי הראשונים שנעשו בארץ. ריפי הגיטרה המתפרצים של מזרחי ב"כפרה", למשל, נשמעים נועזים גם ביחס למהפכת הרוק שהחלה בארץ בדיוק באותה תקופה
"כפרה" (מילים ולחן: דני בן ישראל)
בשנת 1970 רשם מזרחי את אחד מרגעי השיא שלו ב"כיף התקווה הטובה" – סופרגרופ קצר ימים שכלל, לצידו, את ג'וזי כץ, זהר לוי, אלי מגן וחנן יובל. הוא הטביע את חותמו בכך שיצר מקטעי גיטרה המתכתבים עם המלודיה המרכזית, ובכך מתפקדים כקונטרפונקט לקו הקולי. מעבר לווירטואוזיות הטכנית, ההמצאה המוזיקלית הזאת מעידה על כישרון מלודי אינטואיטיבי יוצא דופן.
"שני צבים" (מילים ולחן: שמוליק קראוס)
"בלדה לעוזב קיבוץ" (יעקב רוטבליט/שמוליק קראוס)
גם באלבום הבכורה של צביקה פיק שהוקלט ב-1971 בולטת נגינתו של מזרחי, המתאפיינת בריפי גיטרה פרועים ולא צפויים. ב"סלואו מושן", שיר שכתב יהונתן גפן על חוויות הסמים שלו, הפגין מזרחי "טריק" החוזר ברבים מהשירים שבהם ניגן: יצירת גשר מוזיקלי בין סוף קטעי הסולו שלו לבין הכניסה הווקלית, המכין את הקרקע לכניסת המבצע.
"סלואו מושן" (יהונתן גפן/צביקה פיק. הווידאו כולל תמונות נדירות של שלמה מזרחי וחברי הבמה החשמלית)
מקוריותו של שלמה מזרחי כנגן, כמפיק וכמעבד מוזיקלי באה לידי ביטוי גם בעבודתו על שירי האלבום השני של גבי שושן (1974). באינטרו המורכב שיצר לשיר "ילדה קטנה", מופיע לקראת סופו גשר מתוחכם היורד היישר אל הסולם שבו מתחילה השירה.
ב-1970 רשם מזרחי את אחד מרגעי השיא שלו ב"כיף התקווה הטובה" – סופרגרופ שכלל, לצידו, את ג'וזי כץ, זהר לוי, אלי מגן וחנן יובל. הוא הטביע את חותמו ביצירת מקטעי גיטרה המתכתבים עם המלודיה המרכזית
קשה שלא לזהות בפתיח הזה השפעה של מוזיקה קלאסית, המשולבת בשפה הרוקית יוצאת הדופן של מזרחי. אין הדבר מפתיע, בהתחשב בעניין הרב שגילה במוזיקה קלאסית, מה שאף גרם לו להקליט עיבודי רוק שכתב ליצירותיו של בלה ברטוק.
"ילדה קטנה" (סמדר שיר / צביקה נוי)
ב"תודה לאבא ואמא" מאותו תקליט, השתמש שלמה בטכניקה חדשנית לזמנה: הוא הקליט את עצמו בשני ערוצים שונים, כשבכל אחד מהם ניגן תפקיד גיטרה אחר, כך שהשניים יוצרים ביניהם אינטראקציה. יצחק קלפטר, מלחין השיר, מלווה בפריטת האקורדים.
"תודה לאבא ואמא" (אילן גולדהירש ויעקב רוטבליט / יצחק קלפטר)
העשייה האינטנסיבית של שלמה מזרחי בזירה המקומית נקטעה באמצע שנות השבעים, כאשר עזב את הארץ לטובת שהות בחו"ל. לאחר חזרתו לארץ בשנות השמונים, הקליט אלבום שלם בהלחנתו, בעיבודו ובהפקתו. מדובר בפסקול הסרט "קוקו בן 19", מתוכו נודע במיוחד שיר הנושא בביצועו של דני בסן.
"קוקו בן 19" (מילים ולחן: שלמה מזרחי)
רק בשנת 2001 עלה בידו של שלמה להוציא תקליט סולו משלו – "אדון החלומות". באלבום זה נתן ביטוי מלא לאומנותו כמוזיקאי וככותב טקסטים. ברוח הזמן ובהתאם להתפתחותו האישית והמוזיקלית, האלבום נושא אופי רוקי-בלוזי, מהורהר וחלומי, עם סממנים פסיכדליים ואוריינטליים. שיר אחד מתוכו מוקדש לעיר הולדתו שאותה, למעשה, מעולם לא עזב בנפשו.
"ירושלים בין ערביים"
כחמש שנים לאחר מכן, ב-2006, הוציא מזרחי אלבום נוסף בשם "Fenderica One", שכלל הקלטות שביצע בין השנים 1975 ל-1982 בהולנד ובישראל. כך ניצל מתהומות הנשייה חלק חשוב מיצירתו.
באלבום הסולו שלו "אדון החלומות", נתן ביטוי מלא לאומנותו כמוזיקאי וככותב. ברוח הזמן ובהתאם להתפתחותו האישית והמוזיקלית, האלבום נושא אופי רוקי-בלוזי, מהורהר וחלומי, עם סממנים פסיכדליים ואוריינטליים
מכל מקום, כשמדברים על אמן כמו שלמה מזרחי קשה שלא לחוש איזו תחושת החמצה. נדמה כי היה בו כל מה שנדרש כדי לזכות למעמד ולהכרה רחבים בהרבה. הסיבות לכך, כך נראה, נעוצות בשילוב בין נסיבות מקריות לבין בחירותיו והתנהלותו של מזרחי עצמו.
תחושת ההחמצה הזו מקבלת ביטוי מוחשי כשבוחנים, קודם כל, את תיעוד הקריירה המוזיקלית שלו. לא עלה בידי "הבמה החשמלית" להקליט חומר מקורי משלה במסגרת אלבום או תקליטונים; הופעה שבה צילמה הטלוויזיה הישראלית את הלהקה מנגנת לצד אמן הבלוז ממפיס סלים נמחקה, למרבה האבסורד, לטובת הקלטה אחרת; אפילו נגינתו פורצת הדרך של מזרחי בתקליטים המכוננים של דני בן ישראל ושל צביקה פיק – לא זכתה לכל קרדיט על גבי האלבומים.
מעבר לכך, הזדמנויות לפריצה משמעותית בארץ ובעולם חמקו שוב ושוב. הלהקה אמורה הייתה לנגן עם אריק איינשטיין בשירי אלבומו האייקוני "בדשא אצל אביגדור" (1971), אך העניין בוטל ברגע האחרון, לאחר שאיינשטיין חזר בו; הצעה אישית של איינשטיין לשלמה לעבוד יחד על שירים חדשים לא התממשה, משום שמזרחי העדיף להישאר עם חבריו בירושלים.
בזירה הבינלאומית נפלה האפשרות של הלהקה להצטרף לסיבוב הופעות עם להקת "דם, יזע ודמעות", וזאת כיוון ששלמה העדיף, שוב, להישאר בירושלים. כשכבר עמד שלמה על סף הקלטות בחברת קולומביה האמריקאית, ירד גם הפרויקט הזה מהפרק – והפעם מסיבה כמעט קפקאית: בעיות באישורי עבודה.
אלא שנדמה כי שלמה מזרחי עצמו לא באמת ראה בכל אלה פספוס של ממש, ואולי, בזמן אמת, לא היה מאוד מעוניין במה שנראה היום כהזדמנויות שהוחמצו. התוצאה היא שעל אף ההערכה הרבה לה הוא זוכה בקרב חובבי מוזיקה בארץ ובעולם, עבור לא מעט אנשים הוא מוכר בעיקר בזכות שורה אחת שכתב עליו מעריצו ברי סחרוף:
"ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן".
כשמדברים על אמן כמזרחי קשה שלא לחוש איזו תחושת החמצה. נדמה שהיה בו כל מה שנדרש כדי לזכות למעמד ולהכרה רחבים בהרבה. הסיבות לכך נעוצות בשילוב בין נסיבות מקריות לבין בחירותיו והתנהלותו שלו
בסרט התעודה שנעשה על להקת "הבמה החשמלית" בשנת 2007, התייחס שלמה לעניין זה ואמר:
"אני לא חושב שנכשלנו. פשוט לא הצלחנו. הצד השני (…) קורא לזה כישלון. אבל אני לא תופס את החיים ככה. אפשר עוד להצליח".
שלמה מזרחי היה ונשאר אדון החלומות.
ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו