פרופ' אדוארד טאוב גילה במחקריו כי בעקבות פגיעה גופנית וניסיונות כושלים להשתמש באיבר, אדם עלול ללמוד להימנע מהפעלתו. אי-השימוש עצמו מנציח את המגבלה (Use it or lose it). עבודתו של טאוב הייתה מן היסודות להבנת יכולת המוח להשתנות באמצעות אימון (שיטת CIMT).
במאמרו "דברים שלמדתי מנחש צפע", לקח פרופ' יורם יובל את המושג הרפואי-שיקומי "אי-שימוש נלמד" (Learned Non-use) צעד אחד קדימה, והציע לראות בו תופעה נפשית-אישית: היכולת לחשוב, לבדוק, לאהוב ולחמול היא שריר נפשי, ואם הפרט אינו מפעיל אותו – הוא נחלש.
אני מבקש להציע הרחבה נוספת אל המעגל השלישי: מן השיקום הגופני, דרך השיקום הנפשי, אל השיקום האזרחי.
במאמר "דברים שלמדתי מנחש צפע" לקח יורם יובל את המושג הרפואי-שיקומי "אי-שימוש נלמד" צעד קדימה, והציע לראות בו תופעה נפשית-אישית. אני מציע הרחבה מהשיקום הגופני, דרך השיקום הנפשי, לשיקום האזרחי
"אי-שימוש נלמד" הוא מטאפורה ודיאגנוזה לתהליך העומק הניווני שחוותה החברה הישראלית. אל מול החיכוך והאינטנסיביות, למדנו להגן על עצמנו כציבור באמצעות הימנעות חוזרת מהפעלת השרירים הקריטיים ביותר של חברה חפצת חיים: המוסר, האחריות, הסולידריות והמעורבות האזרחית.
גם דמוקרטיה סובלת מ"אי-שימוש נלמד"
דמוקרטיה אינה רק חוקה, כנסת ובתי משפט; היא בראש ובראשונה מערכת של הרגלים אנושיים: היכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, להודות בטעות, לדרוש דין וחשבון ולראות את מי שאינו שייך למחנה שלנו. כל אלה הם שרירים.
המנטרה הרווחת "רק בלי פוליטיקה" נולדה כמנגנון הגנה לשמירה על שקט בשולחן החג ולמניעת חיכוכים בקבוצה, אך כשהיא הופכת לתרבות היא גורמת לניוון שריר הערנות האזרחית.
פוליטיקה במובנה היסודי איננה עסקנות, אלא המנגנון שבאמצעותו אזרחים מעצבים את החברה שלהם. כשהתרגלנו "להסתדר בלעדיה" פינינו את הזירה. אי-השימוש הנלמד הפך לטבע שני והפקיר את המרחב הציבורי לגורמים קיצוניים וציניים.
כפי שהזהיר פרופ' יורם יובל: "מי שמרגיל את עצמו להסב את מבטו ולא לראות את החלש, את המופלה ואת מי שאין לו – האיש הזה יפתח כתם עיוור בתוך נפשו, והכתם העיוור הזה רק ילך ויגדל".
אל מול החיכוך והאינטנסיביות, למדנו להגן על עצמנו כציבור באמצעות הימנעות חוזרת מהפעלת השרירים הקריטיים ביותר של חברה חפצת חיים: המוסר, האחריות, הסולידריות והמעורבות האזרחית
ניוון המצפון ו"מסך הבערות"
אותו מנגנון פועל גם במישור המוסרי. רעיונות כמו "העם הנבחר", "הארץ המובטחת" ו"ארץ ישראל השלמה" יכולים להיות מקור לזהות ולמחויבות. אולם כאשר הם הופכים לעדשה היחידה שדרכה מביטים במציאות, ופוטרים אותנו מלבחון את מעשינו באותן אמות מידה שבהן אנו שופטים אחרים – הם הופכים למנגנון של אי-שימוש בשריר המוסר האוניברסלי ומקהים את החמלה לסבלו של האחר.
כדי למנוע את ניוון המצפון, עלינו להפעיל את "מסך הבערות" שפיתח הפילוסוף ג'ון רולס – ניסוי מחשבתי המבקש מאיתנו לעצב את חוקי החברה מבלי לדעת באיזה מקום או צד שלה ניוולד: יהודים או ערבים, בני הרוב או בני המיעוט.
יישום "מסך הבערות" מעבר למרחב החוקתי אל חיי היום-יום והצרכים האישיים הופך אותו למנגנון בריא של מבחן מוסרי והוגנות אישית. כתרפיה מוסרית, התרגול מנתק את האדם ממעמדו או מכוחו הנוכחי, ומאלץ אותו לשאול: "האם הייתי מסכים לנורמה או להחלטה שזה עתה הפעלתי, אילו לא ידעתי באיזה צד של המשוואה אהיה מחר?"
הפעלת שריר זה מונעת ניצול יתרון ומבטיחה נורמות הוגנות העומדות במבחן המוסר האוניברסלי גם כשהאינטרס האישי משתנה. זהו ההפך מ"אי-שימוש נלמד": במקום לאפשר לשריר המוסרי להתנוון באזור הנוחות של הזהות, מסך הבערות מאלץ אותנו להפעיל אותו.
כדי למנוע את ניוון המצפון, עלינו להפעיל את "מסך הבערות" שפיתח הפילוסוף ג'ון רולס – ניסוי מחשבתי המבקש מאיתנו לעצב את חוקי החברה מבלי לדעת באיזה מקום ניוולד בה: יהודים או ערבים, בני הרוב או המיעוט
כשהבלתי מתקבל על הדעת הופך ללגיטימי
כיצד נראה "אי-שימוש נלמד" במציאות?
- בענישה קולקטיבית: כשרעיונות כמו להחריב כפר שלם בתגובה לאירוע אלים הפסיקו להיתפס כמשהו שמקומו מחוץ לגבולות השיח.
- בהחרמת מגזרים: כשקוראים לבידוד כלכלי וחברתי של מגזרים שלמים (כדוגמת החרדים או המתנחלים) בשל השתייכות שבטית, תוך התעלמות מביקורת פרטנית.
- בהכשרת פגיעה בזכויות: כשהריסת בתים או כניסה לקרקע פרטית מלווים בהצדקה האוטומטית "כל הארץ שלנו", תוך התעלמות מזכויות האדם של האחר.
- בעיוורון למחנה "שלנו": כשנציגי ציבור או משפטנים מצידנו נוקטים במינויים פוליטיים, והציבור הליברלי מעלים עין מפני שהמינוי משרת את המחנה שלו.
- בזלזול בערך החיים: כשהומור וציניות על הוראות הפתיחה באש מחליפים את אי-הנוחות המוסרית.
תהליך זה אינו ייחודי לימין או לשמאל – כל מחנה לוקה בו ברגע שהוא מפסיק לבחון את עצמו באותה גישה ביקורתית שבה הוא בוחן את יריביו.
משמעת צבאית ושריר המצפון
המסגרת הצבאית מציבה את שריר המצפון בפני מבחן קיצוני: היא מחייבת משמעת וציות, ובאותה שעה היא דורשת שמירת אחריות מוסרית אישית. כשהציות וההיררכיה חורגים מגבולות הפקודה, המשמעת הופכת לכלי שמטפח עיוורון מוסרי. חיילים מתרגלים "להפקיד" את המצפון בידי המפקדים ולכבות את שריר הספקות.
וכאשר הציות העיוור עוד מתחבר ללאומנות ולפטריוטיות מזויפת – כזו שאינה תובעת תיקון אלא משמשת כסות לקהות חושים – מתפתח נזק עמוק עוד יותר. החובה המשפטית והמוסרית שלא לציית ל"פקודה בלתי חוקית בעליל" נועדה בדיוק כדי למנוע את ניוון המצפון, ולהזכיר לחייל שהוא אינו חדל להיות אדם מוסרי כשהוא לובש מדים. אך אם מושג זה נלמד אך ורק בטירונות ונשכח – השריר מתנוון.
החובה המשפטית והמוסרית שלא לציית ל"פקודה בלתי חוקית בעליל" נועדה בדיוק כדי למנוע את ניוון המצפון, ולהזכיר לחייל שהוא אינו חדל להיות אדם מוסרי כשהוא לובש מדים. אם המושג נשכח – השריר מתנוון
שחיקת הנורמות, אובדן הבושה וניוון המחאה
שחיתות ופגיעה באחריותיות (Accountability) אינן מתרחשות ביום אחד; הן מטפטפות. אל מול שטף האירועים, הזעזוע מתקהה והבושה מתנדפת.
באזור הספר שבין מוסר למשפט, תחושת הבושה הציבורית נעלמה. הביטוי It's not done (זה פשוט מעשה שלא ייעשה) שמבטא נורמה בלתי כתובה, אפשר למערכת הבריטית לשמור לאורך שנים על תקינות ציבורית. בין הבושה לפלילי משתרע מרחב עצום של דוגמה אישית ויושרה.
אולם אצלנו תפס את המרחב הזה מבחן צר ומשפטי: "חוקי או לא חוקי", מבחן המתכנס לחישוב הציני של סף הפליליות. גם מוסד החסינות, שנועד להגן על העבודה הפרלמנטרית, הופך לכסות לאופן התנהלות, שבתרבות מתוקנת הייתה מובילה להתפטרות. מה שאינו פלילי או מוגן בחסינות הופך למותר, ומה שמותר – מבוצע בריש גלי ללא קורטוב של בושה – רק מפני שאין סעיף בחוק שאוסר זאת.
כך מתרחש ניוון המחאה: כשאזרחים רואים שהבושה אבדה והמבחן המשפטי היבש מחליף את הנורמה, הם מוותרים מראש על כלי הביקורת ומשכנעים את עצמם כי "אין טעם לצאת לרחוב". ההסתגלות הזו היא-היא האי-שימוש הנלמד. ככל שנמנעים מלהפעיל את כלי המחאה – הבלתי תקין הופך לנורמה, והיכולת הציבורית להזדעזע מורדמת.
תוכנית עבודה: מאי-שימוש נלמד > לשיקום אזרחי
הדרך להחזיר יכולת שאבדה היא להפעיל אותה שוב ושוב באימון ממוקד. השיקום דורש מעבר אקטיבי ויזום מקהות לפעולה אזרחית ישירה:
- חינוך לשיקום אזרחי: הפיכת חשיבה ביקורתית, ויכוח מנומק, בחינת דילמות מוסריות ותרגול "מסך הבערות" לרכיב מחייב במערכת החינוך. אימון מתמשך בשרירי הדמוקרטיה – ללמוד להתווכח בלי לשנוא, וגם להטיל ספק בעמדות המחנה שלנו.
- תקשורת ציבורית כמאמנת אזרחית: יש להגדיר בחוק ובאמנה הציבורית של תאגיד השידור כי תפקידו אינו מסתכם בדיווח ובבידור בלבד. עליו לטפח תרבות דמוקרטית, חשיבה ביקורתית, ויכוח מנומק, הקשבה ומורכבות. על הציבור לדרוש זאת ממנו, ובמקביל – לסרב לתגמל בצפייה תקשורת רדודה, מסיתה ומעוררת מדנים.
- מחאה כתרבות חיים: הפיכת המחאה והדרישה לדין וחשבון מתגובה מזדמנת לתפיסת חיים אזרחית רציפה. להתייצב ללא מורא מול שחיתות, עיוורון מוסרי ועוול, ולהפעיל מחדש את שריר המצפון.
- אימון אזרחי יומיומי: אי-הסבת המבט ואי-שתיקה מול אמירות גזעניות או ענישה קולקטיבית. בירור, כתיבה, התארגנות ודרישת תשובות בבית, בקהילה, ברשת ובקלפי.
שחיתות ופגיעה באחריותיות אינן מתרחשות ביום אחד; הן מטפטפות. אל מול שטף האירועים, הזעזוע מתקהה והבושה מתנדפת. באזור הספר שבין מוסר למשפט, תחושת הבושה הציבורית נעלמה
סיכום: דמוקרטיה היא שריר
זהו איננו פרויקט של ימין או שמאל, אלא של חברה המבקשת להישאר דמוקרטית, ליברלית, מוסרית ואנושית. חברה אינה מאבדת את ערכיה ביום אחד; היא נחלשת בכל פעם שאנו מסבים את המבט או פוטרים את המחנה שלנו מהכללים שאנו דורשים מיריביו.
השיקום האזרחי מתחיל בכל אחד מאיתנו: בכיתה, בסלון, במקום העבודה, ברשת ובקלפי. עלינו לשוב ולהפעיל את היכולת לשאול, להתנגד, לחמול ולדרוש דין וחשבון – גם כשלא נוח וגם כשהעוול נעשה בשמנו.
דמוקרטיה היא שריר. לא די לקוות שהוא לא יתנוון – צריך לקום ולהפעיל אותו.
ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומה קשור החרמת מגזרים לחרדים. גם אתה מנסה לאזן? האיזון הקדוש? החרדיות היא לא תכונה מולדת כמו צבע עור, נטיה מינית, מגדר או דת. אדם יכול להחליט לא להיות חרדי. החרדיות היא התנהגות. אני מחרים אותו בגלל הבחירה שלו להתנהג ככה, לא בגלל איך שהוא נולד.
די כבר לנסות להתחנף למכונת הרעל. זה לא יעזור. מי שעושה עצמו לכבש – הזאב יטרוף אותו.