ישראל במזרח תיכון שלאחר ההגמוניה האמריקאית

במשך למעלה מארבעה עשורים, האסטרטגיה הישראלית נשענה על הנחת יסוד שכמעט לא נאמרת בקול: ארצות הברית תישאר הכוח המארגן הבלתי מעורער במזרח התיכון, מוכנה ומסוגלת לממן את יתרונה הצבאי של ישראל, לספוג את העלויות הדיפלומטיות של מדיניותה, ולפקח על מאזן הכוחות באזור לפי תנאיה של וושינגטון. הנחה זו הולכת ומתפוגגת כעת, וקובעי המדיניות הישראלים היו איטיים מדי בהתמודדות עם השינוי.

הנסיגה מהעליונות

ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון מעולם לא הייתה מוחלטת, אך הייתה ממשית דיה – רשת של זכויות שימוש בבסיסים, מכירות נשק, ערבויות ביטחוניות וגיבוי דיפלומטי, שאפשרה לוושינגטון לפעול כבוררת עליונה מהלבנט ועד המפרץ.

מבנה זה הולך ומתפורר כבר שני עשורים, בתהליך שהואץ בעקבות כישלון מלחמת עיראק, התשה של "המלחמה בטרור", ציבור אמריקאי עייף ממחויבויות בלתי מוגבלות בזמן במזרח התיכון, וכן הסטה אסטרטגית לעבר האזור האינדו-פסיפי, שגם עידן אובמה עם "הפנייה לאסיה" וגם הממשלים שבאו אחריו – רדפו אחריה באופן מקוטע.

ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון מעולם לא הייתה מוחלטת, אך הייתה ממשית דיה כדי לאפשר לוושינגטון לפעול כבורר עליון מהלבנט ועד המפרץ. מבנה זה הולך ומתפורר כבר שני עשורים

במקביל, סין הפכה לשותפת הסחר המובילה של המפרץ, ורוסיה ביססה לעצמה אחיזה יציבה בסוריה ובלוב. שחקנים אזוריים שמו לב לריק והחלו לגדר סיכונים בהתאם.

ההתפייסות בין ערב הסעודית לאיראן, שתווכה על ידי בייג'ינג ולא על ידי וושינגטון, הייתה האות הברור ביותר עד כה לכך שבירות המפרץ אינן רואות עוד בתיווך האמריקאי את האפשרות היחידה.

איחוד האמירויות, קטאר ואפילו מצרים מנהלות כיום מדיניות חוץ רב-כיוונית של ממש – רוכשות תשתיות סיניות, דגן רוסי ונשק אמריקאי בו-זמנית, ומכוונות את הרטוריקה שלהן בנוגע לעזה, איראן וישראל לקהלים בבייג'ינג ובמוסקבה לא פחות מאשר בוושינגטון.

מה המשמעות עבור ישראל

ישראל שגשגה, מבחינה אסטרטגית, בתוך ההגמוניה האמריקאית. יתרונה הצבאי האיכותי מעוגן בחוק האמריקאי. הגנתה הדיפלומטית במועצת הביטחון של האו"ם הייתה כמעט אוטומטית. כלכלתה נהנתה מהגנה בזכות סחר מועדף ובעבר גם מסיוע צבאי משמעותי.

כל זה לא נרכש רק בזכות היתרונות של היחסים בין ארצות הברית לישראל, אלא גם משום שוושינגטון ההגמונית יכלה להרשות לעצמה לשאת בעלויות – הדיפלומטיות, התדמיתיות ולעיתים האסטרטגיות – של תמיכה בלתי מותנית, שכן לא היה כוח מתחרה שיכול היה לנצל את החיכוך שנוצר עם העולם הערבי והמוסלמי.

אסטרטגית, ישראל שגשגה בתוך ההגמוניה האמריקאית. יתרונה האיכותי הצבאי מעוגן בחוק האמריקאי. הגנתה הדיפלומטית במועצת הביטחון של האו"ם הייתה כמעט אוטומטית. כלכלתה נהנתה מהגנה

הסביבה המאפשרת הזו הולכת ונעלמת. מזרח תיכון רב-קוטבי הוא כזה שבו העלויות של היחסים בין ארצות הברית לישראל הופכות גלויות יותר וניתנות לניצול רב יותר.

כל וטו שוושינגטון מטילה למען ישראל מוצא כעת קהל בבייג'ינג ובמוסקבה, שנלהב לטעון, בעיקר מול ממשלות הדרום הגלובלי, שהמוסדות בהובלת ארצות הברית מיישמים את עקרונותיהם באופן סלקטיבי.

כל מלחמה בעזה או בלבנון הופכת להזדמנות עבור מתחרים למצב את עצמם כקשובים יותר לדעת הקהל הערבית והמוסלמית מכפי שוושינגטון מוכנה להיות – כפי שניתן לראות בדיפלומטיה הסינית והרוסית כלפי המפרץ והעולם המוסלמי בסבבי הלחימה האחרונים.

הדיפלומטיה האזורית של ישראל עצמה, ובראשה הסכמי אברהם, נבנתה על ההנחה שהנורמליזציה עם המפרץ יכולה להתקדם במסלול נפרד מהשאלה הפלסטינית, תחת מטרייה ביטחונית אמריקאית שהפכה פשרה שכזו לבת-קיימא מבחינה פוליטית עבור הממשלים הערביים.

המלחמה בעזה מתחה הנחה זו עד הקצה. הציבור ברחבי העולם הערבי נותר עסוק הרבה יותר בשאלת המדינה הפלסטינית ממה שהסכמי הנורמליזציה של ממשלותיו הניחו, ובעולם שבו לממשלות אלה יש פטרונים חלופיים ושווקים חלופיים, יש להן פחות צורך לספוג עלות פוליטית פנימית רק כדי להישאר בחסדי וושינגטון.

הדיפלומטיה האזורית של ישראל עצמה, ובראשה הסכמי אברהם, נבנתה על ההנחה שהנורמליזציה עם המפרץ יכולה להתקדם במסלול נפרד מהשאלה הפלסטינית. המלחמה בעזה מתחה הנחה זו עד הקצה

הטיעון בעד חשיבה מחדש, לא בהלה

אין בכל זה כדי לומר שהמחויבות האמריקאית לישראל נעלמת, או שהעליונות הצבאית של ישראל נמצאת בסכנה – היא אינה בסכנה. אך יש בכך כדי לומר שהסביבה האסטרטגית שבה פעלה המדיניות הישראלית מאז 1967 משתנה באופנים המתגמלים את ראיית הנולד על פני האינרציה.

קריאה ריאליסטית מציעה כמה השלכות: שהביטחון ארוך הטווח של ישראל תלוי יותר בהסדרים יציבים ומוסכמים עם שכנותיה, כולל פתרון אמין לשאלה הפלסטינית, מאשר בכל הנחה של עליונות אמריקאית קבועה; שהסתמכות יתר על גיבוי אמריקאי בלתי מותנה היא נכס מתכלה ככל שמשקלה האזורי של וושינגטון פוחת והפוליטיקה הפנימית שלה הופכת לשנויה יותר במחלוקת בסוגיה זו; ושבמזרח תיכון עם מספר פטרונים חיצוניים, הלגיטימיות האזורית של ישראל – לא רק הרתעתה הצבאית – הופכת למטבע היציב יותר.

כף המאזניים השנייה

זוהי, יש להודות, קריאה אחת של מגמות אלה, והיא שנויה במחלוקת. תומכי הגישה המסורתית יותר טוענים שהמחויבות האמריקאית לישראל נשענת על תמיכה ציבורית ותמיכה יציבה מצד הקונגרס, וכי זו אינה מראה כל סימן להיחלשות מהותית; שלסין ולרוסיה יש מעט רצון או יכולת להחליף את הערבויות הביטחוניות שמספקת ארצות הברית; ושדיווחים על דעיכה אמריקאית באזור מוגזמים, כפי שהיו בעבר.

קריאה ריאליסטית מציעה כמה השלכות. בהן:  שהביטחון ארוך הטווח של ישראל תלוי בהסדרים יציבים ומוסכמים עם שכנותיה, כולל פתרון אמין לשאלה הפלסטינית, יותר מאשר בכל הנחת עליונות אמריקאית קבועה

אחרים יטענו שהיתרון הצבאי האיכותי של ישראל ויכולת ההרתעה העצמאית שלה – ולא יחסיה עם כל פטרון חיצוני – נותרים היסוד האמיתי לביטחונה, ושהנורמליזציה עם מדינות המפרץ משקפת תפיסת איום משותפת אמיתית ביחס לאיראן, ולא הסדר שביר התלוי בתיווך אמריקאי. שתי הגישות ראויות לדיון הוגן בעוד מאזן הכוחות באזור ממשיך להשתנות.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.