קשת אחים החורבן מתחיל בשתיקה - פרשת כִּי תֵצֵא

בס"ד

לפני כמה שבועות יצא בניו יורק סרט על הרב שלמה קרליבך, "האור האפל ביותר". הסרט מביא עדויות נשים שהרב פגע בהן. היו עדויות ברורות על מגע ופגיעה ונשיקות בכפייה.

אבל היו גם דברים עמומים לכאורה, התקרבות וחריגה מגבולות, שלא נתפסו על ידי כולם כפגיעה. כאילו רק אונס הוא פגיעה. אבל פגיעה היא כשנחצה גבול ונשבר האמון ויש ניצול תמימות, והטווח רחב מאוד.

בפרשת "כי תצא", בין שורת הדינים הארוכה שמונה הפרשה, מופיעים גם דיני עבירת האונס. כדי שייוודע מעשה האונס והעבריין ייענש, צריכה הנערה לזעוק. אבל מה אם היא לא יכולה?

בפרשת "כי תצא", בין שורת הדינים הארוכה שמונה הפרשה, מופיעים גם דיני עבירת האונס. כדי שייוודע מעשה האונס והעבריין ייענש, צריכה הנערה לזעוק. אבל מה אם היא לא יכולה?

רש"י משווה בין אונס לרצח:

"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש – לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה כאדם העומד על חברו להרגו".

אבל נפש אפשר לרצוח גם בטווח הרחב של פגיעות מיניות. לא רק באונס. ולא תמיד זועקים כי לא תמיד בטוחים וקולטים עד הסוף מה קרה.

בתו של הרב, נשמה קרליבך, פרסמה מכתב עם צאת הסרט שאוחז בתמצית המורכבות של ילדים להורים שפגעו מינית. וכך כתבה (תרגום שלי):

"אבא שלי השפיע עמוקות על החיים היהודיים באמצעות המוזיקה שלו… אך הוא גם הוביל לפגיעה עמוקה באחרים… הסרט נותן קול לעדותן הכואבת של שלוש נשים שנפגעו ממעשיו וקולן הושתק".

היא מתארת את המאבק הפנימי ליישב בין האב שאהבה לבין האיש שפגע. בעבר יצאה נגד הנפגעות.

כעת כתבה:

"אני מאמינה לכן. אני רואה אתכן. אני שומעת אתכן. אני מאמינה שהכאב שלכן ראוי לתשומת לב, לחמלה ולכבוד. ושוב אני מתנצלת שלא היה לי האומץ לראות אתכן ולעמוד לצדכן מוקדם יותר".

בת הרב, נשמה קרליבך, פרסמה מכתב עם צאת הסרט שאוחז בתמצית המורכבות של ילדים להורים שפגעו מינית – תיאור המאבק הפנימי ליישב בין האב שאהבה לבין האיש שפגע, אחרי שבעבר יצאה נגד הנפגעות

לפעמים נדמה לי שאנשים מתעייפים לשמוע על פגיעה מינית. כאילו זה כבר מוכר וטופל ומה יש להגיד. אבל אז צריכה לעלות מולנו דמות ילד או נערה שעכשיו נפגעים, שעבורם זה לא משהו שכבר שמעו או ידעו. עבורם זו חוויה איומה וכואבת של הווה שמחריבה את כל עולמם. הם צריכים שנהיה שם ונמשיך לומר שזה אסור. אסור גם מה שנדמה "רק" כנגיעות. או מבטים.

לפני כמה שנים, הראיתי לסטודנטיות חרדיות שלי לכתיבה במכללת "פרוג" סרטון אגודה חרדית אמריקאית נגד פגיעות מיניות. רואים שולחן שבת והאם בהכנות. בתה הקטנה עולה לקומה השנייה כי אחיה קורא לה. האם מטאטאה ומטאטאה לכלוך מתחת לשטיח (ממש עבדו עם הדימוי) וכשהבת יורדת למטה עצובה, האם ממשיכה לטאטא. הבית זוהר ונקי והתלולית מתחת לשטיח מתגבהת. בסוף, כשכולם מתיישבים לשולחן החגיגי, שכבר מוטה באלכסון עצום – הכול מתרסק.

התעקשתי על הסרטון במסגרת שבה לימדתי. כי המסר בו חד – אי אפשר להעלים את מה שיוצר חורבן.

ולאם שקרועה לכאורה בין שני הילדים עוברת אמירה ברורה – אל תשתמשי באהבתך לבנך כתירוץ לאפשר המשך פגיעה בבתך. אל תשתקי מול משהו שנראה לא תקין גם כשאת לא יודעת עדיין מהו.

"האהבה לאבי חייבה אותי לדבר קשה מאוד: לא לאפשר לאהבתי אליו להפוך לתירוץ לשתיקה", אומרת בתו של קרליבך.

בסרטון, הבת הקטנה עולה לקומה השנייה כי אחיה קורא לה. האם מטאטאה לכלוך מתחת לשטיח, וכשהבת חוזרת עצובה, האם עדיין מטאטאה. הבית זוהר ונקי והתלולית מתחת לשטיח מתגבהת, עד שהשולחן החגיגי מתרסק

בשבת השתתפתי בשיעור תורה שעסק בכיבוד אב ואם. התפתח שם ויכוח שלם ביני לבין המרצה, ואמרתי נחרצות – ילד או ילדה שעברו פגיעה מינית ובוחרים לא להישאר בקשר עם הורה שפגע, זו זכותם. אסור לומר להם שיש להם חובת כיבוד הורים.

וגם לאח או אחות שיוצאים נגד הפגיעה באחיהם אסור לומר שהם פוגעים בכיבוד הורים. היה לי מאוד קשה לשמוע את השימוש במונח כיבוד בהקשר הזה. אני מכירה מניסיוני בליווי נפגעים כמה מניפולציות עשו על המונח הזה ועל לשון הרע, אם כל אמירה מול הורה היא השמצה ולא כיבוד הורים ולשון הרע, אז איך אפשר לדבר?

קשת אחים: הסיפור השבוע הוא בהשראת ילדה-נערה מופלאה שהכרתי.

תמיד היו מספרים להן איך סירב בר-קמצא לארח את קמצא אחרי ששלח לו הזמנה בטעות וקמצא הלך והלשין לרומאים שבר-קמצא בוגד וחרבה ירושלים. אבל היא רשמה בפנקס שלה רק את החלק הנוסף, החלק שכולם שוכחים, שסיפרה הרבנית הצעירה שלהם באולפנה ערב ט' באב.

"לא רק קמצא אשם. אשמים יותר החכמים שישבו וראו את כל מה שמתרחש בסעודה", אמרה הרבנית, וציטטה את ביקורת חז"ל, והיא מיהרה לרשום בפנקס "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שְׁמַע מִינָּהּ קא ניחא להו", ובאותיות קטנות הוסיפה מלמעלה את תרגום הארמית ממסכת גיטין: "כיוון שהיו שם חכמים ולא מחו בו, למדתי שנוח להם (שהוא מבוזה)".

השתתפתי בשיעור תורה שעסק בכיבוד אב ואם. התפתח ויכוח ביני לבין המרצה, ואמרתי נחרצות – ילדים שעברו פגיעה מינית ובוחרים לא להישאר בקשר עם הורה שפגע, זו זכותם. אסור לומר להם שזו חובת כיבוד הורים

היא ידעה שכמו קוד סודי, אף אחד לא יבין, אבל היא תדע. אסור לשתוק. אסור. אבל למי להגיד? כשסיפרה לאמא שלה שאבא לפעמים נכנס להודיה למקלחת ואומר שזה רק כדי לשטוף ידיים, התרגזה אמא ממש. "הודיה ילדה קטנה, רק בת שבע, מה את מכניסה לה לראש שטויות?"

בימים שאחרי עקבה לראות אם אמא מקפידה לבדוק מה עושה אבא וראתה שאמרה לו משהו בערב שלישי כשנכנס, ובאמת כמה ימים הפסיק. אבל חזר שוב. אולי אמא צודקת, רק שוטף ידיים, ובמקרה תמיד באותו זמן שהודיה בפנים. אבל הרגישה שלא טוב. לא טוב כי ראתה את פני הודיה, פנים חתומות כשהיא יוצאת מהר אחר כך בשיער נוטף.

בסוף שאלה: "הודי, אבא עשה משהו שלא נעים לך?" וכמה התייסרה עד ששאלה. לא לטעת סתם פחדים כמו שאמרה אמא ולא להטיל דופי באבא חס ושלום, אבל שאלה. ופני הודי התכרכמו כשאמרה: "לא עושה כלום, תעזבי אותי!" ובכל זאת התיישבה לצידה וביקשה, "הודי באמת? תגידי לי אם באמת".

והודי דחפה אותה: "הוא לא עושה כלום! מה את רוצה ממני?" והיא היסתה אותה: "בסדר, בסדר", כי לא רצתה שהצעקות יביאו את אמא. אולי היא באמת לא מבינה שום דבר. שתשאל את הרבנית הצעירה? אבל מה תגיד? אבא נכנס כשהודיה מתקלחת כדי לשטוף ידיים? מה יש להגיד על זה? לשון הרע זה הכי גרוע מהכול.

התחילה לבטל את ההדרכות שהיו לה בערב כשאבא בבית והודיה גם. קבעה לבני עקיבא רק כשאבא יוצא לחברותא שלו. ניסתה לבדוק אם אפשר להדביק בסלוטייפ את שולי הווילון באמבטיה. לילה אחר גם הדביקה. אבל יום למוחרת מישהו תלש את הסלוטייפ. התחילה להתקלח בעצמה בבגד ים והציעה להודיה שתתקלח גם. ניסתה לעשות מזה משחק, כאילו אנחנו בבריכה, חשבה אולי אפילו להתקלח איתה יחד.

אסור לשתוק. אסור. אבל למי להגיד? כשסיפרה לאמא שלה שאבא לפעמים נכנס להודיה למקלחת ואומר שזה רק כדי לשטוף ידיים, התרגזה אמא ממש. "הודיה ילדה קטנה, רק בת שבע, מה את מכניסה לה לראש שטויות?"

בסוף דפקה על דלת הרבנית. אמרה שהיא רוצה לשאול משהו. פכרה ידיה ומשכה בחצאית שתכסה עד לשוק. סיפרה על הלימודים והשיעורים ושירות לאומי או צבא וכבר נגמר לה מה להגיד, ורק אז סיפרה. בלי להביט בה ואחרי אלף התנצלויות שאולי הגזימה ושלא תגיד בבקשה לאף אחד ולא רוצה לשון הרע וזה בטח סתם, סתם… והרבנית הקשיבה.

ואז כרעה לידה ואמרה – אם את מרגישה משהו לא נוח, זה לא סתם. זה אף פעם לא סתם. וחיבקה אותה. נחשוב מה לעשות. וטוב שלא שתקת. זה לא סתם. אם הרגשת זה לא סתם. ורק אז נזכרה. גם אליה למקלחת היה נכנס. ומאז היא שונאת להסתכל על עצמה בראי.

*  *  *

"בית דינה" בירושלים נוסד בידי הרבנית כרמית פיינטוך ונעמה פלסר ומהווה מקום בטוח לנפגעים ולבני משפחותיהם להשמיע את קולם ולהתייעץ. יש לי הזכות לקחת עימן חלק.

אורי אגוז מלווה נפגעי עבירות מין

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)