איזו מילה מגעילה זו "גוש", נכון? בחיים היא לא תוזכר בהקשר חיובי. גוש – אפילו קטנטן כצימוק – הוא תמיד עילה לחרדות סרטן וללילות ללא שינה. ובלי קשר למחלות, גוש מזוהה בעיקר עם הפרשות שונות של הגוף. זו לא מילה סבבה.

בגאוגרפיה ובהיסטוריה מצבה משתפר קלות. גוש עציון, גוש קטיף. ובפוליטיקה גוש הוא כבר הגביע הקדוש. כי כידוע מי ששולט בדואר שולט במידע, כמו ניומן מ"סיינפלד"; ומי ששולט בגוש הגדול ביותר – שולט במדינה כולה. כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבין את זה לפני כולם, היה מוכן לשלם לגוש שלו את המחירים הגבוהים ביותר, ובתמורה הגוש העניק לו את ההגנה המרחבית היעילה ביותר.

ככה הגענו עד הלום.

שני הגושים הגדולים מתגוששים על אמון הציבור סביב סוגיות ברומו של עולם – אחריות, מוסר, צדק, משפט, אמת ושקר, אנושיות – ובתווך צומח כעת "גוש המפלגות הבלתי מזדהות" הידוע בכינוי "הגוש השלישי".

שני הגושים הגדולים מתגוששים על אמון הציבור סביב סוגיות ברומו של עולם – אחריות, מוסר, צדק, משפט, אמת ושקר, אנושיות – ובתווך צומח כעת "גוש המפלגות הבלתי מזדהות" הידוע בכינוי "הגוש השלישי"

זו כנראה הראיה המובהקת ביותר, שהבחירות הקרובות אכן עומדות להיות בחירות גורליות מאוד בתולדות המדינה. מפלגות גוש שלישי נולדות כשהעולם מסביב מתפרק.

מפלגות הגוש השלישי: האחדות בהובלת גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, הבית הציוני – המילואמיניקים בהובלת יועז הנדל וחילי טרופר, כחול-לבן בהובלת בני גנץ ודדי שמחי. (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90, יונתן זינדל/פלאש90, חיים גולדברג/פלאש90)

בכל מה שנוגע לפוליטיקה הישראלית לא מומלץ להתנבא, אבל הנה בכל זאת נבואה שעתידה להתגשם:

כל המפלגות החוסות כעת תחת הכינוי "הגוש השלישי" – מפלגת האחדות בראשות גלעד ארדן, מפלגת "הבית הציוני – המילואימניקים" בראשות חילי טרופר ויועז הנדל, ומפלגת כחול לבן בראשות בני גנץ – נמצאות כבר עכשיו על נתיב המהיר להפוך בעתיד הלא רחוק לשאלת טריוויה קשה. שאלת טריוויה שרק פריקים של הפוליטיקה הישראלית בעלי זיכרון פנומנלי ידעו לענות עליה.

כמה אנשים זוכרים היום את מפלגת "הדרך השלישית" שייסדו אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן ב-1996? וכן, גם אז דובר על הבחירות הגורליות בתולדות המדינה.

יש לאחרונה מין נטייה צינית כזו לזלזל בצירוף המילים הבומבסטי הזה ולשלוף ציטוטים מהעבר שמוכיחים שגם מערכות בחירות קודמות הוגדרו כך. זה נכון, אבל מה לעשות – אומרים שהיה פה לא שמח גם לפני הממשלה הנוכחית.

גם בעבר התנהלו פה מערכות בחירות גורליות עד מאוד. בחירות 96' בפירוש היו כאלה. הבחירות הראשונות אחרי רצח רבין, אחרי הסכמי אוסלו ואחרי תקופת פיגועים איומה. הבחירות שאחריהן התחיל עידן נתניהו

גם בעבר התנהלו פה מערכות בחירות גורליות עד מאוד. בחירות 96' בפירוש היו כאלה. הבחירות הראשונות אחרי רצח רבין, אחרי הסכמי אוסלו ואחרי תקופת פיגועים איומה. הבחירות שאחריהן התחיל עידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לבטחון פנים אביגדור קהלני במליאת הכנסת בירושלים. 1 בנובמבר 1998 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

נתניהו אוהב את הגוש השלישי. זה הגוש שהכי קל לתמרן, ובמחיר הכי נמוך. מפלגת "הדרך השלישית" שזכתה ב-96' בארבעה מנדטים אפשרה לכוכב השביט הפוליטי הצעיר נתניהו – שגבר אז ב-30 אלף קולות על שמעון פרס בבחירות האישיות לראשות הממשלה – להקים את הקואליציה הראשונה שלו.

לא במקרה זו גם הייתה שירת הברבור של "הדרך השלישית". ארדן, הנדל וטרופר – ראו הוזהרתם. קואליציית 96' הייתה קואליציית "עושים שלום בטוח". קואליציית "נתניהו טוב ליהודים". נו, יהודים, טוב לכם? זכיתם לשלום בטוח?

ארדן, הנדל וטרופר – ראו הוזהרתם. קואליציית 96' הייתה קואליציית "עושים שלום בטוח". קואליציית "נתניהו טוב ליהודים". נו, יהודים, טוב לכם? זכיתם לשלום בטוח?

אפשר להתווכח האם ד"ש, מפלגת המרכז, קדימה, התנועה, שינוי, הגמלאים ומפלגות דומות נוספות, מתאימות להגדרה "הגוש השלישי". יש טיעונים טובים לכאן ולכאן.

ברור שמפלגות הגוש השלישי מנסות להכות שורש במרחב הלימינלי של הפוליטיקה הישראלית. המרחב הפוליטי שהוא לא ימין-על-מלא והוא בטח לא שמאל-קיצוני. הנקודה הסינגולרית שאליה נמשכים מעומלני החולצה, דלי הקלוריות האידיאולוגיות, גנרלים בדימוס, מנכ"לים שאפתנים ועסקנים מקצועיים, שמסוגלים להסכים בלהט בעיקר על שום דבר ספציפי.

ההכרזה על הקמת מפלגת המרכז. חברי הכנסת דן מרידור ויצחק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק ורוני מילוא, 25 בינואר 1999 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

הן מבטיחות פתרונות קסם מופלאים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולסוגיות הגיוס, הדת, החינוך והמשפט. הבעיה היא שאלה פתרונות שמקובלים על כולם חוץ מעל החילונים, החרדים, המתנחלים והליברלים.

זה לא מפריע למפלגות הגוש השלישי, כי הן מגיעות אלינו משולחנות השרטוט של היועצים האסטרטגים. גלקסיה רחוקה המורכבת בעיקר ממים. ייעודן הוא למהול את המציאות ולברוא מין ישראל הומיאופתית. לכן הן תמיד מצהירות שהן "קשובות לרחשי הלב של הציבור".

אחריות לאומית, אחדות העם, החזרת האמון, כלכלה חופשית אבל הגונה, שלום עם ביטחון, ביטחון עם יציבות, יציבות עם הידברות… בישראל ההומיאופתית הבילוי המועדף הוא ערב שירה בציבור בהנחיית פאנל הפרשנים של "אולפן שישי".

שירו במלוא גרון: אוויר הרים צלול כיין וריח מטהר אוויר בניחוח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים. ובתרדמת כיבוש ושוויון בנטל, שבויה בחלומה, המפלגה אשר בדד יושבת ובליבה פשרה

שירו במלוא גרון: אוויר הרים צלול כיין וריח מטהר אוויר בניחוח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים. ובתרדמת כיבוש ושוויון בנטל, שבויה בחלומה, המפלגה אשר בדד יושבת ובליבה פשרה.

אחדות גם במחיר בחירות חוזרות | גלעד ארדן: "זה אחדות או נמות! אם יהיה צד שיסרב לאחדות – נחזור לעם ונצביע על הצד הסרבן" pic.twitter.com/7OEXswVOyG

— ישי כהן (@ishaycoen) August 19, 2026

פס הקול הדמיוני הוא תמיד המנגינה ועולם הדימויים של "ארץ ישראל הישנה והטובה". מ"ירושלים של זהב" של נעמי שמר ועד "ימים לבנים" של לאה גולדברג: חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה, וגשרים ישרים וגבוהים בין אתמול למחר.

כל מפלגות הגוש השלישי לדורותיהן מבטיחות להיות גשר בין אתמול למחר. הבעיה היא שכמעט תמיד מתברר שהגשר הזה נבנה על יסודות רעועים ושהוא לא מוביל ל"דרך שלישית" נחשקת, אלא רק לעוד דרך ללא מוצא.