ישראל ראשונה מבין 35 מדינות בהוצאה לחינוך כאחוז מהתוצר, אך במקום ה-21 מתוך 32 בהוצאה הממשלתית לכל תלמיד – 82% בלבד מממוצע המדינות המפותחות. כלומר, טענת "ההשקעה הגדולה" נכונה במדד אחד ושגויה באחר.
מה שנותר בעינו, ואף מתחזק, הוא החלק השני של הטענה: השאלה אינה כמה כסף נכנס אלא מי מכריע לאן הוא הולך. בנקודה הזו קיים בישראל תקדים חקיקתי אחד, משנת 1994, שמעולם לא הוחל על החינוך.
בטור קודם בסדרה נטען כי ההשקעה הלאומית בחינוך גבוהה מאשר ברוב המדינות בעוד התוצאות בתחתית הדירוג, וכי הבעיה מבנית ופוליטית ולא רק תקציבית. נתוני ה-OECD לשנת 2025 מדייקים את התמונה הזו בנקודה חשובה.
מה בדיוק עשה חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1994 למבנה קבלת ההחלטות?
הוא הוציא את ההכרעה המקצועית מידי הדרג הפוליטי, בשלוש דרכים מוגדרות. לפי הניתוח שפורסם ב-ynet, חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1994 לוותה בעקירת השיקולים הפוליטיים-מגזריים מניהול המערכת.
ראשית, כוחם של השרים ושל הבכירים שמונו מטעמם נחלש משמעותית – זהו שינוי מוצהר במאזן הכוחות, לא תוצר לוואי. שנית, מרכז הכובד עבר לגופים בלתי תלויים ללא כוונת רווח – קופות החולים, המוגנות מפני מעורבות מפלגתית ומגזרית.
שלישית, קביעת התכולה השנתית הופקדה בידי ועדת מומחים מקצועית, נטולת שיקול פוליטי או פופוליסטי, כגון ועדת התרופות הכלולות בסל הבריאות.
שלושת המרכיבים האלה הם תכנון מוסדי, לא נסיבות: מישהו ישב וכתב בחוק מי מוסמך להכריע, ומי אינו מוסמך. אין כאן קביעה על טיב התוצאות; יש כאן עובדה על מבנה הסמכות.
מדוע זה רלוונטי דווקא לחינוך?
מפני שהוא מוכיח שהמחסום אינו טכני. הטענה הרווחת נגד רפורמה מבנית בחינוך היא שאי אפשר להוציא פוליטיקה ממערכת ציבורית גדולה, מפני שהיא מתוקצבת מכספי ציבור ולכן נתונה מטבעה להכרעה פוליטית.
התקדים משנת 1994 מפריך את הטענה הזו בישראל עצמה: מערכת ציבורית גדולה, ממומנת ממיסים, שבה נקבע בחוק שההכרעה המקצועית אינה בידי הדרג הפוליטי.
כפי שנטען בטור קודם בסדרה, הבעיה מבנית ופוליטית ולא רק תקציבית; ההבדל בין שתי המערכות אינו בגודל התקציב, לא באופי המימון ולא בהיקף האוכלוסייה – אלא בהחלטה חקיקתית שהתקבלה באחת ולא באחרת.
לכן השאלה שראוי להפנות לכל מי שמבקש את קול הבוחר אינה "האם אפשר", אלא "מדוע לא עשיתם זאת".
מה קרה בחינוך באותן שנים?
התהליך התנהל בכיוון ההפוך. לפי אותו ניתוח, מערכת החינוך נעשתה משנה לשנה פחות ממלכתית ויותר סקטוריאלית-פוליטית: היא התפצלה לחמישה עד שבעה זרמים שונים, המלמדים לפי תוכניות נפרדות.
מעורבותם של פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים התרחבה לא רק לניהול הכספי אלא גם לתכנים ולתוכניות הלימודים. ההרחבה הזו אינה תאורטית ואפשר לתעד אותה במקרים קונקרטיים.
כך, למשל, בהצעת חוק זכויות הסטודנט ביקשה הקואליציה להרחיב הפרדה מגדרית בתארים מתקדמים בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה ולפסיקת בג"ץ, ובמקביל קודמה הצעה לעגן בחוק יסוד את מעמד לומדי התורה.
בשתי הדוגמאות ההכרעה בשאלה חינוכית עברה למישור הפוליטי-קואליציוני, ולא נשארה בידי גורם מקצועי.
איך זה נראה בכסף, ולא רק בתכנים?
מסלול תקציבי שנבחן מול הסכם פוליטי ולא מול נתוני תוצאה. לפי חוות דעת המכון הישראלי לדמוקרטיה לוועדות הכנסת, ב-2025 הועברו יותר מ-1.84 מיליארד שקל לחינוך החרדי ככספים קואליציוניים, "ללא בקרה, פיקוח ורגולציה מספקים".
בתוך הסכום נכללו 75 מיליון שקל להכשרת עובדות הוראה, אף ש-88% ממקבלות התעודה אינן עובדות במקצוע. הנקודה אינה הסכום – מדובר בפחות מ-2% מתקציב החינוך – אלא המסלול: סעיף שעובר במסלול הקואליציוני נבחן מול הסכם פוליטי, לא מול שוק העבודה או מדד תוצאה.
דוח נוסף של המכון מצא כי החלטת ממשלה 3560 מאפשרת להעביר סעיפים כאלה לבסיס התקציב הקבוע אם שרדו בו עשר שנים, ובכך לפטור אותם לצמיתות מחובת הדיווח והדיון המקצועי. זהו ההפך המדויק ממנגנון שמפקיד הכרעה בידי ועדה מקצועית.
מה רואים בכיתה בסופו של דבר?
צפיפות מהגבוהות במערב ותחלופת מורים חריגה, שלא השתנו למרות גידול תקציבי. לפי דוח ה-OECD, הצפיפות בבתי הספר היסודיים גבוהה ב-33% מממוצע הארגון – מקום שני מבין המדינות המפותחות – והממוצע בארגון לא השתנה מאז 2013.
לפי הדיווח על אותו דוח, רוב גדול מהמורים מתפטרים בחמש השנים הראשונות. במקביל, תקציב החינוך עמד אשתקד על כ-92 מיליארד שקל וגדל מאז 2019 בכ-50%.
גידול של 50% בשש שנים שאינו מזיז את המדד המרכזי שקובע את איכות ההוראה הוא בדיוק הסימפטום שמצביע על הקצאה ולא על היקף. ההסבר גם אינו נעוץ בכוח האדם: לפי הניתוח, כישוריהם ויכולות ההוראה של מורים במערכות הממלכתיות בישראל אינם נופלים מאלה של עמיתיהם בחו"ל.
מי אחראי, ומה הייתה המשמעות של מנגנון מקביל?
האחריות היא של משרד החינוך, בראשות השר יואב קיש, ושל משרד האוצר. משרד החינוך אחראי לתוכניות הלימודים, לתקנים ולפיקוח על הזרמים; משרד האוצר – על מסגרת התקציב ועל מסלול הכספים הקואליציוניים.
בתגובה לדוח ה-OECD מסר השר קיש כי מדובר ב"תמונה מורכבת אך מוכרת" – תשובה שמתארת מצב ולא כוונה לשנותו.
מנגנון מקביל לזה של 1994 היה מחייב שלושה דברים שאינם קיימים היום: הגדרה בחוק מי מוסמך לקבוע תוכן ותקן ומי אינו מוסמך; גוף מקצועי קבוע שמכריע בעניין הקצאת משאבים לפי מדדי תוצאה; והוצאת סעיפי תקציב ממסלול קואליציוני להליך מקצועי מדיד.
המלצות המכון הישראלי לדמוקרטיה בהקשר התקציבי מצביעות לאותו כיוון: שקיפות ברמת התקנה המפורטת, ביטול מסלולי העקיפה, ודיון מבוסס נתונים.
נתוני מפתח
| נתון | ישראל | להשוואה |
|---|---|---|
| דירוג בהוצאה לחינוך כאחוז מהתוצר | 1 מתוך 35 | – |
| דירוג בהוצאה ממשלתית לתלמיד | 21 מתוך 32 | – |
| הוצאה ממשלתית לתלמיד (PPP) | 9,659 דולר | ממוצע OECD: 11,843 דולר (82%) |
| צפיפות בכיתה, בתי ספר יסודיים | +33% מהממוצע | ממוצע OECD: 20.6 תלמידים |
| תקציב החינוך (שנה קודמת) | כ-92 מיליארד שקל | גדל בכ-50% מאז 2019 |
| זרמי חינוך נפרדים | 5 עד 7 | – |
| כספים קואליציוניים לחינוך החרדי, 2025 | יותר מ-1.84 מיליארד שקל | "ללא בקרה ופיקוח מספקים" |
שאלות לבוחר
האם קיים בישראל תקדים לחקיקה שמוציאה הכרעה מקצועית מידי הדרג הפוליטי? כן. חוק משנת 1994 החליש במפורש את כוחם של השרים והעביר את מרכז הכובד לגופים בלתי תלויים.
האם הוחל מנגנון דומה על החינוך? לא. המערכת התפצלה לחמישה עד שבעה זרמים, והמעורבות הפוליטית התרחבה גם לתכנים ולתוכניות הלימודים.
האם ישראל משקיעה בחינוך יותר או פחות מהמקובל? תלוי במדד: ראשונה באחוז מהתוצר, 21 מתוך 32 בהוצאה לתלמיד. שני הנתונים נכונים, אך נשענים על בסיסים שונים.
מי אחראי? משרד החינוך, בראשות השר יואב קיש, ומשרד האוצר, האחראי למסגרת התקציב ולמסלול הכספים הקואליציוניים.
סיכום
כשמדינה כותבת בחוק, פעם אחת, מי מוסמך להכריע במערכת ציבורית ומי אינו מוסמך – ואז אינה עושה זאת שוב במערכת שבה לומדים ילדיה – האם עדיין אפשר לטעון שאי אפשר?
וכשגידול תקציבי של 50% בשש שנים אינו מזיז את הצפיפות בכיתה, מה יזיז אותה: עוד מיליארדים, או החלטה מי מוסמך להחליט עליהם?
מקורות: דוח OECD Education at a Glance 2025; המכון הישראלי לדמוקרטיה; ynet.
אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו