העמק היפה, ששומר על גוון ירוק אפילו בימים החמים של סוף הקיץ ובסתיו שמבושש להגיע, שרוי בקדחת של הכנות. טרקטור מפנה תלוליות עפר, ורכב של העירייה פורק ערימה של מעדרים ואתי חפירה. העמק שוכן בדרום־מערב ירושלים, מובלעת רגועה בין מקבץ של שכונות צפופות – קריית יובל, עיר גנים וקריית מנחם – ובחול המועד סוכות הוא ילבש חג.
תושבי הסביבה יתמקמו בין העצים, ובנוכחות אורח הכבוד, ראש העירייה משה ליאון, תושק רשמית גינת "בוסתניה" – גינה קהילתית שהתושבים שחתרו להקמתה רואים בה ניצחון גדול. "איבדתי שנים על המקום הזה", אומרת אסתר אנא, הרוח החיה מאחורי הקמת הגינה. "הוא קם כנגד כל הסיכויים. היה הכי קל לוותר עליו. מבחינתי הוא מייצג תקווה".
שלט קטן הוא הרמז היחיד להיסטוריה המורכבת של המקום: "פארק האסבסטונים". כמה שנים אחרי קום המדינה נבנתה פה מעברה/שכונה, שקלטה עולים ושיכנה אותם במבנים דלים.
בשנות ה־80 נחתם פרק בהיסטוריה: המבנים הישנים פורקו, חלקם נקברו באדמה. כמה שנים מאוחר יותר בצבצה על חורבות המעברה אחת הגינות הקהילתיות הראשונות בירושלים, שנקראה "בוסתניה"
כדי לבנות זול ומהר השתמשו בלוחות אסבסט דקים, שהעניקו למקבץ המבנים את שמו – שכונת האסבסטונים. איש לא ידע אז על מזותליומה ואזבסטוזיס – מחלות קטלניות שמחוללים סיבי האזבסט בריאות ובדרכי הנשימה.
בשנות ה־80 נחתם פרק בהיסטוריה: המבנים הישנים פורקו, חלקם נקברו באדמה. כמה שנים מאוחר יותר בצבצה על חורבות המעברה אחת הגינות הקהילתיות הראשונות בירושלים, שנקראה "בוסתניה". לכותב שורות אלה יצא לבקר שם בתחילת שנות האלפיים. הגינה הצנועה הייתה מחולקת לערוגות שבהן תושבי השכונות הסמוכות היו מגדלים להנאתם ירקות, עלי תבלין ואפילו פירות.
בשלב הבא הפציעה קק"ל עם שי לעיריית ירושלים: תקציב להקמת פארק ציבורי על מה שפעם היה שיכון אסבסט עלוב. שמו בישראל – "פארק האסבסטונים".
זו הייתה יוזמה מבורכת, אבל לתושבים היתה בקשה: שהפארק הסטנדרטי, עם המדשאות ומתקני המשחקים, יוקם בצד אחד של הכביש שחוצה את העמק (רחוב רינגלבלום). את הצד השני הם ביקשו להשאיר להם, לחברי הקהילה, שיעצבו לפי צרכיהם ותשוקותיהם את החורשה הנעימה ושופעת הצל.
וכך היה. אלא שזו הייתה רק תחילתו של המסע המפרך אל הגינה הקהילתית בגרסתה המחודשת. באדיבות הגשם והזמן, האסבסט הקבור התחיל לצוץ מעל פני האדמה. הפעם המודעות והידע שנצבר כבר לא אפשרו להתעלם ממנו. הקמת הפארק הציבורי לוותה במבצע ענק לפינוי האסבסט וטיהור השטח. הצד של הגינה הקהילתית נשאר מחוץ לתמונה.
הגינות הקהילתיות – יש בירושלים יותר מ־70 כאלה – הן חלק מחזונה של צור לירושלים ירוקה יותר. מודל שמשלב טבע וקהילה בלב עיר צפופה, חיבור לשכנים וחיבור לאדמה
תושבים הקימו קול מחאה, חתמו על עצומה, הגישו תביעה ייצוגית, לשווא. סמוך לפרוץ הקורונה הגיעו אנשי המשרד להגנת הסביבה, בחנו את השטח, הודיעו שצריך להקיף את כולו בסרטי סימון ואסרו לדרוך בו בטרם יבוצע טיהור מקיף. הגינה הקהילתית שניתנה לציבור נלקחה ממנו בחזרה.
במהלך הזמן נכנס לתמונה גורם נוסף: "קרן ירושלים ירוקה", שמזוהה בבירה בעיקר עם נעמי צור. צור, אשת חברה וסביבה בלתי נלאית, נחתה בשעתו בפוליטיקה העירונית אחרי שנים בחברה להגנת הטבע והפכה לסגניתו של ראש העירייה ניר ברקת.
אחרי פרישתה מהזירה הפוליטית היא הקימה את הקרן שמתקיימת בעיקר מסכום חודשי שמשלמים חבריה, כדי למזער את התלות בתורמים ובגחמותיהם. "יש לי הרבה ניסיון עם פילנתרופים", אומרת צור, שגם בגיל 78 ממשיכה לדלג בין כתם ירוק בירושלים למשנהו וללוות קהילות ומאבקים, "אחרי שאתה מגייס מהם כסף הם מתחילים להגיד לך מה לעשות".
הגינות הקהילתיות – כיום יש בירושלים יותר מ־70 כאלה – הן חלק מחזונה של צור לירושלים ירוקה יותר. מודל שמשלב טבע וקהילה בלב עיר צפופה, חיבור לשכנים וחיבור לאדמה. ובוסתניה היא אחת מספינות הדגל של המודל הזה.
את המסע העיקש להשבת הגינה מובילה אסתר אנא, שאם סיפור חייה היה מוצג בסרט הוא היה נפסל על סעיף חוסר אמינות. היא נולדה בלי כף יד שמאל, והגיעה לישראל מאמסטרדם לפני 29 שנים בעקבות חלום שפקד אותה. בארץ הצטרפה לחברה להגנת הטבע ועבדה בתחומי החינוך והקהילה, ובשבע השנים האחרונות היא עובדת עם צור בקרן ירושלים ירוקה ומנסה להחזיר את בוסתניה לחיים.
"אסתר הגישה תוכנית לפיתוח הגינה. בבוקר שהיא הייתה צריכה להציג את התוכנית אני פוגשת אותה ורואה שהיא בוכה. היא מספרת לי שהייתה שרפה גדולה וכל הגינה נשרפה"
את הרגע שבו זה נראה אבוד צור זוכרת היטב: "אסתר הגישה תוכנית לפיתוח הגינה. בבוקר שהיא הייתה צריכה להציג את התוכנית אני פוגשת אותה בחוץ ורואה שהיא בוכה. היא מספרת לי שהייתה שרפה גדולה וכל הגינה נשרפה.
"האש בערה במשך שלושה ימים, עשן יצא מהאדמה, ואז התברר שמה שנשרף מתחת לאדמה זה אסבסט. אנחנו מפתחות תוכניות לבני נוער, לאנשים עם צרכים מיוחדים, לחינוך, לתרבות, ואז הכל נשרף".
בשביל אסתר, בוסתניה היא הרבה יותר מסתם גינה. בתה מיה, בעלת צרכים מיוחדים, נהנתה ממנה בילדותה. "היא והחברים שלה מבית הספר לחינוך מיוחד ירוק היו עושים כאן הרבה פעילויות", היא משחזרת. "לפני שנה, בגיל 21, היא נפטרה פה בבית למעלה, ממש מאחורי העצים. עמירם, אחד החברים בקהילה, הביא להלוויה שקי אדמה מהגינה ושמנו אותם בקבר".
הגינה עמדה שוממת עד שלפני שנה העירייה וחברת הבת העירונית מוריה לקחו על עצמן סוף סוף את פינוי האסבסט. "הוציאו כמה עשרות טונות אסבסט מהאדמה", אומרת צור.
התהליך המורכב הסתיים לפני חצי שנה, ובחודש מרץ ניתן אישור האכלוס המיוחל. "ממרץ אנחנו מציירים את המרחב מחדש", אומרת אנא, "עובדים על הגשמת החלום. הגינה הייתה במצב נורא והיא מתחילה לקבל צורה".
הגינה עמדה שוממת עד שלפני שנה העירייה וחברת הבת העירונית מוריה לקחו על עצמן סוף סוף את פינוי האסבסט. "הוציאו כמה עשרות טונות אסבסט מהאדמה"
לחלום של שתי הנשים מעוררות ההשראה יש שותפים רבים. ביניהם רפאל, הנגר הקהילתי, שמתכנן ומבצע כמעט כל מה שצריך במרחב של הגינה המתחדשת – מטבח פתוח, במה להופעות, ספרייה ציבורית, שולחן אבירים, קומפוסטר קהילתי ואדניות; אסף, שמגדיר את עצמו "פליט הייטק עם רקע בגינון"; עמירם, שחזר לירושלים אחרי שנים בגלות רעננה; ואהרון, שעובד במנהל הקהילתי וחושב שגינות וקהילות כאלה הן התקווה של ירושלים. או כדבריו: "זה הנכס של השכונה, האב של wellness קהילתי, זה מה שיביא לפה אוכלוסייה איכותית".
החבורה הזו – ושכנים נוספים – עסוקה בהכנות נמרצות לקראת היום הגדול. זה יקרה בחול המועד סוכות, שבו ייערך במשך יומיים ברחבי העיר פסטיבל "ירוק בפנים ובחוץ" (על משקל "בתים מבפנים" הפופולרי), שבו יתקיימו כ־60 אירועים חינמיים ופתוחים לציבור בשורה של גינות ואתרי טבע ברחבי ירושלים.
ביום השני של חול המועד תתקיים ההשקה החגיגית של "בוסתניה" המחודשת. בתפריט: סדנאות, הצגה לילדים, אפיית פיתות מסביב למדורה וכמובן דברי ברכה של אורח הכבוד מלשכת ראש העירייה. "ירושלים הרבה יותר ירוקה ממה שהיא נראית או נתפסת", אומרת צור, וממהרת להדגיש שהיא אומרת את זה כמי שכבר אינה מחויבת לשווק את העיר.
בשיחה עם החבורה נראה שבכל רגע מתווסף סעיף לרשימת התוכניות לגינה: גני יער (כבר יש גנים שמגיעים לגינה מדי יום), מעגלי שיח של גברים, מפגשים בין השבטים השונים שמרכיבים את הפסיפס הטעון של ירושלים, זולה למתמודדי נפש, הופעות על הבמה הקטנה, פעילות של מכינות ובני נוער, פעילות שיקומית וטיפולית לאנשים עם צרכים מיוחדים.
ויש חלום אחד שעליו אסתר לא מוכנה לוותר: להקים בבוסתניה חממה שתיקרא חממיה, על שם בתה מיה, שבה יוכלו לעבוד זה לצד זה אנשים עם ובלי מוגבלויות
ויש חלום אחד שעליו אסתר לא מוכנה לוותר: להקים בבוסתניה חממה שתיקרא חממיה, על שם בתה מיה, שבה יוכלו לעבוד זה לצד זה אנשים עם ובלי מוגבלויות. בפינת הגינה יש כבר משבצת שטח שמיועדת למטרה הזו.
"זו הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי", היא מנסה להסביר את מקור האנרגיות שמניעות אותה, "אחרי שאיבדתי את בתי, גם אמא שלי נפטרה. אני עושה את מה שאני עושה פה כי אין לנו ברירה. לכולנו יש זמן מוגבל, אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר ואנחנו מחויבים לעשות עם הזמן שלנו את הכי טוב שאנחנו יכולים.
"כשאני עושה את כל העבודות הפיזיות עם יד אחת זה מראה לכולם, כולל לצעירים עם מגבלות גופניות שמגיעים לכאן, שכל אחד יכול. מאז שאני בארץ אני מחפשת איך בתוך כל הבלגן שמסביבנו אני יכולה לעשות משהו משמעותי, ופה זה משמעותי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו