86% מהחרדים ו-69% מהדתיים הלאומיים תומכים בהפיכת ההלכה לחוק המדינה ליהודים. אבל החרדים נאבקים בגלוי, בכנסת וברחוב, על פטור ותקציבים, והזרם ה"חרד"לי" (חרדי-לאומי) ביהדות הדתית-לאומית פועל לשנות את פני המדינה דרך הצבא, ההתיישבות והממשלה.
תרומתה הבולטת של החברה הדתית-לאומית לצבא ולביטחון מערפלת את הסכנה שהמגזר ה"חרד"לי" מציב לדמוקרטיה – הפיכתה של ישראל למדינת הלכה.
רק 3% מהחרדים ו-11% מהדתיים-הלאומיים אומרים שבהתנגשות בין הלכה לדמוקרטיה יש להעדיף את הדמוקרטיה, כך מצא מרכז המחקר פיו. ברמת הרצון כמעט אין הבדל בין שני המחנות.
ההבדל הוא במה שכל מחנה עושה עם הרצון הזה, ועד כמה הסכנה שלו גלויה לעין. החרדים פוגעים בדמוקרטיה הליברלית כדי להגן על הקהילה שלהם; ואילו הזרם החרד"לי ביהדות הדתית-לאומית (ולא רק הוא) פוגע בה כדי לשנות את המדינה הדמוקרטית למדינת הלכה.
בשיח הציבורי מקובל לראות דווקא בחרדים את האיום המרכזי. כ-85% מהיהודים הלא-חרדים תומכים בסנקציות על חייבי גיוס חרדים שאינם מתגייסים, ופוליטיקאים כמו יאיר לפיד מציגים את מימון הפטור כטירוף כלכלי.
הזעם הזה מוצדק, אבל הוא מתעלם מהסכנה השנייה, זו שקשה יותר לראות. הנתונים מראים שהיא גם גדולה יותר.
כמה דתיים יש בישראל?
לפי הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2025, כ-12% מהיהודים בני 20 ומעלה בישראל מגדירים את עצמם כ"חרדים", ושיעור דומה מגדיר את עצמו כ"דתיים".
בסקרים, המשמעות של המילה "דתיים" היא הקטגוריה שבין החרדים למסורתיים, ורובה דתיים-לאומיים, ולכן במאמר זה הם נקראים "דתיים לאומיים". "המחנה הדתי" כולל את כולם, חרדים ודתיים לאומיים כאחד.
בתוך המחנה הדתי-לאומי פועל הזרם החרד"לי, או התורני, שמשלב שמרנות הלכתית קרובה לזו החרדית עם לאומיות משיחית.
לפי ניתוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שאיחד 21 סקרים מהשנים 2021 ו-2022, כ-2% מהיהודים מגדירים את עצמם "תורניים" או חרד"לים, לעומת כ-10% שמגדירים את עצמם כדתיים-לאומיים.
בסקר של מכון דיאלוג מספטמבר הגדירו את עצמם "תורניים-לאומיים" 17% מהדתיים-הלאומיים, שיעור המתאים בקירוב ל-2% מהיהודים.
אבל הסכנה אינה מוגבלת ל-2% האלה. רוב הדתיים-הלאומיים, 69%, תומכים בהפיכת ההלכה לחוק המדינה, ורק 11% מהם יעדיפו את הדמוקרטיה אם תתנגש בהלכה. ב-2014 תמכו 40% מהם בסירוב לפקודת פינוי של התנחלויות.
בהערכה גסה, מי שתומכים בהפיכת ההלכה לחוק המדינה הם כ-7% עד 8% מהיהודים – פי שלושה עד ארבעה ממספרם של אלה המגדירים את עצמם כ"חרד"לים".
מבחינה פוליטית, כוחם של המחנה החרדי והמחנה הדתי-לאומי שקולים. בבחירות לכנסת ה-26 שנערכו באוקטובר זכו המפלגות החרדיות ב-13 מנדטים – ש"ס (6) ויהדות התורה (7) – וגם הציונות הדתית (6) ועוצמה יהודית (7) זכו יחד ב-13. אבל המשקל הזה מתורגם לכוח בדרכים שונות מאוד.
האם החרדים והדתיים הלאומיים רוצים מדינת הלכה?
לפי מכון פיו, 86% מהחרדים תומכים בהפיכת ההלכה לחוק המדינה ליהודים, וכך גם 69% מהדתיים. בקרב המסורתיים התמונה הפוכה: רובם, 57%, מתנגדים לכך.
הנתון מלמד שהרעיון של מדינת הלכה אינו נחלת השוליים. הוא מקובל על רוב המחנה הדתי, חרדי ולאומי כאחד.
אם רוב האנשים בשני המחנות רוצים מדינת הלכה, ההבדל אינו במה שהם רוצים, אלא בתפקיד שהם מייעדים למדינה במימוש הרצון הזה.
בעיני החרדים למדינה אין ערך דתי, ומדינת הלכה היא עניין לימות המשיח. באופן עקרוני, הם היו מסתפקים בהתבצרות בקהילה, הגנה על האוטונומיה והתקציבים שלהם, ומבקשים מהמדינה בעיקר שתניח להם.
עם זאת, בפועל, ההנהגה החרדית בהחלט מנצלת את הכוח שלה בכנסת, ביחד עם ההנהגה הדתית-הלאומית, ותומכת בחוקי הכפייה והאפליה על רקע דתי, לצד ההתחמקות, הייחודית לחרדים, מגיוס, עבודה ולימודים.
בציונות הדתית המדינה עצמה היא ערך דתי, "ראשית צמיחת גאולתנו" כלשון התפילה לשלום המדינה. מכאן שמותר, ואף מצווה, לפעול דרכה: להתיישב, לשרת, להגיע לעמדות השפעה. אותה העדפה להלכה מקבלת כאן כיוון אחר לגמרי.
החרדים רוצים הלכה בלי קשר למדינה. הזרם החרד"לי רוצה הלכה באמצעות המדינה, ואת המדינה עצמה.
כמה עולות למדינה זכויות היתר של החרדים?
לפי בנק ישראל, כל 20 אלף חיילי חובה חרדים שיחליפו אנשי מילואים יחסכו למשק לפחות 9 מיליארד שקל בשנה, ועד 14 מיליארד אם תעסוקת החרדים תעלה בעקבות הגיוס.
לפי המכון לדמוקרטיה, השתלבות מלאה של החרדים בשוק העבודה הייתה מכניסה למשק ב-2025 עוד 9.5 מיליארד שקל ממסי עבודה. הנתונים חופפים בחלקם, ולכן אין לחבר אותם לסכום אחד.
לצד הכסף יש מחיר אנושי. לפי המכון לדמוקרטיה, ב-2025 היו גברים דתיים לאומיים 30.6% מהגברים ששירתו במילואים, וגברים חרדים כמעט לא נשאו בנטל. מישהו משלם על הפטור, ובדרך כלל זה אותו אדם שחוזר שוב ושוב למילואים.
ממש לפני פיזור הכנסת ה-25 אושר חוק יסוד: לימוד תורה כחלק מעסקה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מטרתו המוצהרת הייתה להוות משקל-נגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אחרי שחוקים קודמים לפטור מגיוס נפסלו בשל פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק המוזכרת במגילת העצמאות שעליה נשען החוק.
העסקה בין נתניהו למפלגות החרדיות כללה גם העברת חוק למניעת מעצר עריקים – שעבר אך נפסל בבג"ץ – וביטול של הרפורמה בשירותי הכשרות.
זוהי פוליטיקה של תן וקח. כשהאינטרס של החברה החרדית דרש זאת, קרא ביטאון דגל התורה לחשב מסלול מחדש בתמיכה ב"רפורמה המשפטית" (ההפיכה המשטרית). המטרה הייתה מגוננת, אבל הכלים – החלשת הביקורת השיפוטית ועקרון השוויון – פוגעים בכל אזרחי המדינה.
גם עכשיו, במגעים בין יהדות התורה לגדי איזנקוט על הרכבת הממשלה, הפטור מגיוס הוא הנושא המרכזי. ביהדות התורה הבהירו ש"חוק הגיוס הוא מבחינתנו תנאי סף למשא ומתן על כניסה לממשלה ולקואליציה".
ברחוב התמונה אלימה יותר. מפגינים נגד הגיוס חוסמים שוב ושוב את כביש 4 ואת צומת בר אילן, שם יידו אבנים לעבר שוטרים, והיה גם ניסיון פריצה לביתו של קצין המשטרה הצבאית הראשי. החודש מפגינים מחוץ לבקו"ם קראו לשוטרים "נאצים" ו"מחבלים".
את רוב החסימות מובילים פלגים קיצוניים מצומצמים, לא הזרם המרכזי. אבל גם ההנהגה המרכזית לא עמדה מנגד, והשר אריה דרעי דרש מהשר לביטחון לאומי לעצור את האלימות נגד בני התורה.
האם בחברה הדתית-לאומית מכבדים את הדמוקרטיה?
ב-2014 אמרו 51% מהדתיים הלאומיים, בסקר המכון לדמוקרטיה, שח"כים דתיים צריכים להיות כפופים לסמכות רבנית בהחלטות פוליטיות.
סקר עדכני של פרופ' סיון הירש-הפלר ופרופ' גלעד הירשברגר מאוניברסיטת רייכמן, שפורסם בפברואר השנה, בדק עמדות של מתיישבים בהתנחלויות הקטנות והאידיאולוגיות ביהודה ושומרון. בקרב מי שהגדירו את עצמם מתיישבים אידיאולוגיים, 65% אמרו שאסור להתפנות גם אם יוחלט על כך במשאל עם, לעומת מחצית לפני ה-7 באוקטובר.
באותו סקר, אחד מכל ארבעה מתנחלים ענה כי "רק הרבנים מוסמכים להכריע על גבולות המדינה". כמחצית מהנשאלים הסכימו שמאבק אלים של יהודים נגד פלסטינים עשוי להיות מוצדק, ורק קצת יותר משליש סברו שצריך להעניש על אלימות כזו.
לפי נתוני צה"ל, ב-2025 נרשמו 845 אירועי פשיעה לאומנית וטרור יהודי ביהודה ושומרון, ארבעה פלסטינים נהרגו וכ-200 נפצעו. כוחות הביטחון עצמם הותקפו בממוצע פעם או פעמיים בשבוע.
פיקוד המרכז הגדיר את הפשיעה הלאומנית המתרחבת ביו"ש ככישלון. האו"ם תיעד יותר מ-1,800 תקיפות של מתנחלים נגד פלסטינים (אף שחוקרי מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון מערערים על שיטת הספירה של האו"ם).
ארגון Human Rights Watch תיעד הרג של פלסטינים בידי מתנחלים, כולל של ילדים, אלימות מינית והצתות. לפי ארגוני זכויות אדם, 44 קהילות רועים פלסטיניות גורשו לחלוטין בתוך שנה. ארגון בצלם מגדיר זאת "טיהור אתני".
האלימות לא נעצרת בפלסטינים. בפברואר פונו במסוק שני פעילים ישראלים שהוכו בידי מתנחלים בקוסרה, ובאוגוסט הותקף צוות תקשורת אמריקאי. כל מי שמפריע – יהודי, עיתונאי או חייל – עלול להפוך למטרה.
ראוי לסייג: "מתנחלים" אינם כל היהודים הדתיים-לאומיים; וגם בקרב המתנחלים, את האלימות מבצעות קבוצות קטנות ורובם אינם משתתפים בה. זו גם הטענה הבסיסית של מנהיגי ההתיישבות: מדובר במספר מוגבל של צעירים שמוציאים שם רע לכולם.
אבל סקר רייכמן מראה שהקבוצות האלה נשענות על שכבת לגיטימציה רחבה בהרבה מהן. כמחצית מהמתיישבים האידיאולוגיים במדגם מצדיקים מאבק אלים, ורק כשליש תומכים בענישה עליו.
המפלגות המייצגות את רוב הדתיים-לאומיים – עוצמה יהודית והציונות הדתית – תומכות בהתיישבות במאחזים הלא-חוקיים בשטחים שמהם יוצאים הטרוריסטים היהודים. המדינה תומכת בבנייה במאחזים, בהובלת ראשי המפלגות הללו, שר האוצר והשר האחראי על ההתיישבות במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.
המחיר הביטחוני של הבנייה במאחזים ושל אלימות מתנחלים נמדד בגדודים. בתקופת החגים של ספטמבר השנה, אחרי תגבור, פעלו ביהודה ושומרון 23 גדודים – 13 סדירים ו-10 מילואים. לצידם פזורים כ-130 חוות וכ-100 מאחזים, והצבא מתקשה להגן על כולם.
כל יישוב חדש מוסיף עוד משימה. בתחילת נובמבר פלשו משפחות מטעם תנועת "נחלה" לשמונה בתים בפאתי יריחו, וצה"ל נאלץ להסיט כשלוש מחלקות לוחמות ממשימות אחרות, ובהן סיכול הברחות בגבול ירדן. לפי דובר צה"ל, הכניסה נעשתה בלי תיאום ובלי אישור. מיעוט קטן קובע עובדות בשטח, והצבא נדרש לשלם את המחיר.
המחיר המדיני גדל במהירות. במאי הסכימו שרי החוץ של האיחוד האירופי על סנקציות נגד ארגוני ההתיישבות ונגד העומדים בראשם. ביולי הטילו שש מדינות, ובהן בריטניה וצרפת, עיצומים על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ועל מתנחלים אלימים.
גם בוושינגטון יש שחיקה בתמיכה בישראל. ביולי תמכו 103 מחברי בית הנבחרים האמריקאי בהפסקת הסיוע הצבאי לישראל. בקונגרס החדש שנבחר בבחירות האמצע בתחילת החודש התמיכה בישראל ירדה עוד יותר.
הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הודיע ביום בחירות האמצע ש"יפסיק את הסיוע בסוף השנה". לטראמפ אין סמכות לעשות זאת והצהרתו לא גובתה במעשים; אבל העובדה שהצהיר כך ביום הבחירות מראה שהסיוע לישראל הפך להיות מאוד לא פופולרי, ושהוא צפוי להתבטל בשנים הקרובות.
הסיבה העיקרית לגל האנטי-ישראלי בעולם היא כנראה המלחמות בעזה ובלבנון, ולא אלימות המתנחלים. אבל הסנקציות האירופיות מראות שאלימות המתנחלים כבר הפכה למרכיב עצמאי בתהליך ההדרגתי של בידודה של ישראל.
אם המחיר של הבנייה במאחזים והטרור ההתנחלותי הוא כה כבד, מדוע הוא מעורר התנגדות ציבורית מעטה בלבד? הסיבה הראשונה היא טשטוש מכוון של המטרה.
הסיבה הראשונה היא חוסר מודעות של החילונים והמסורתיים למטרותיה של ההנהגה החרד"לית ולעמדותיהם של רוב הדתיים-לאומיים התומכים בה. בספר "השיטה הטרויאנית" החוקר אריאל דוד מסביר כי מנהיגי הזרם החרד"לי מובילים שינויים במדינה בלי לדבר על מטרותיהם המשיחיות.
רבנים ביהדות החרד"לית מדברים בהרצאותיהם על ההפיכה המשטרית כ"שלב ראשון" בדרך למדינת הלכה, אך רוב החילונים אינם רואים את הקשר.
הסיבה השנייה היא התרומה של החברה הדתית-לאומית. גברים דתיים-לאומיים מהווים כשליש מהמשרתים במילואים, ורבים בציבור רואים בהם בצדק את מיטב הנוער הישראלי. התרומה הזו אמיתית, אך מהווה גם מגן תדמיתי על מהלכים של נציגיהם של הדתיים בכנסת ושל הצעירים הדתיים ביו"ש שמזיקים למדינה.
רוב המגזר הדתי-לאומי נאמן למדינה ותורם לה, בהכללה אולי אף יותר מהמגזר החילוני. כמובן שהסכנה אינה בלוחמים עצמם, אלא בכך שתרומתם מעניקה לגיטימציה להנהגה ולמוסדות שיש להם אג'נדה.
כיצד יגיבו הדתיים אם הדת תופרד מהמדינה?
מה יקרה אם הממשלה תגיע להסכם מדיני שיכלול ויתורים על שטחים ביו"ש ובעזה, או תוביל מהלך להפרדת הדת מהמדינה? בתרחישים כאלה, התגובה של הזרם החרד"לי עלולה להיות קשה.
65% מהמתיישבים האידיאולוגיים ביו"ש שוללים פינוי שטחים גם אחרי שיאושר במשאל עם. 40% מהדתיים-הלאומיים תמכו בעבר בסירוב פקודה לפינוי שטחים. עבור חלק ניכר מהחברה הדתית-לאומית, כנראה רובה, חזון ארץ ישראל השלמה הוא ערך דתי שאינו נתון למשא ומתן.
אצל החרדים העמדה בנושא הזה פרגמטית. הרב עובדיה יוסף פסק שמותר למסור שטחים במקום פיקוח נפש, ומאוחר יותר התחרט על כך והכריז ש"הסכם אוסלו בטל", כביכול. אבל השינוי בעמדה נשען על שינוי בהערכת הסכנה הביטחונית, לא על קדושת הארץ.
רבים מהמתנחלים הם חרדים. לפי נתונים שמביא החוקר שאול אריאלי, כ-38% מכ-519 אלף הישראלים ביהודה ושומרון הם חרדים, רובם בערים מודיעין עילית וביתר עילית. אך הם עברו לשם בעיקר בשביל לרכוש דירות זולות, לא בשביל קדושת הארץ, והם אינם מובילים את המאחזים ואת החוות.
את החרדים אפשר לשכנע ואפשר לפצות. את המחויבות לארץ ישראל השלמה אי אפשר לקנות. עם החרדים יש על מה להתמקח: הסדר ביניים בגיוס, תקציבים, לוחות זמנים. גם זה מחיר, אבל הוא גלוי ונמדד. על ארץ ישראל השלמה ועל מקומה של ההלכה במדינה אין מיקוח.
להפרדת דת מהמדינה, אם תעלה על הפרק, יתנגדו שני המחנות. לפי סקר פיו, 82% מהחרדים ו-80% מהדתיים הלאומיים אומרים שמדיניות הממשלה צריכה לקדם ערכים ואמונות דתיות. && ההבדל הוא בכיוון.
להפרדת דת מהמדינה, אם תעלה על הפרק, יתנגדו שני המחנות. לפי סקר פיו, 82% מהחרדים ו-80% מהדתיים הלאומיים אומרים שמדיניות הממשלה צריכה לקדם ערכים ואמונות דתיות. אבל אצל הדתיים-הלאומיים ההפרדה היא בלתי נסבלת; החרדים בלית ברירה היו מסתפקים באוטונומיה.
ברצון למדינת הלכה, שני המחנות דומים. בנכונות לפעול, שניהם פעילים, אבל מול יעדים שונים: האלימות החרדית מופנית כלפי המדינה כדי להינתק ממנה, ואילו אלימות המתנחלים מופנית כלפי הפלסטינים ומי שמגן עליהם, כדי לקבוע עובדות בשטח ולעצב את גבולות המדינה.
בכלים, שני המחנות נשענים על המנוף הקואליציוני ועל הממשלה, אבל לזרם החרד"לי יש גם עמדות בצמרת צה"ל וכוחות הביטחון, ובמפעל ההתיישבות.
ההבדל המכריע הוא בנראות. החרדים מאיימים על השוויון ועל הבלמים של המשטר, אבל עושים זאת בגלוי, ולכן ניתן לזהות אותם, להתנגד להם ולפצות אותם.
הזרם החרד"לי מאיים על יסודות המשטר עצמם: מקור הסמכות, הגבולות ושלטון החוק בשטחים. והוא עושה זאת מאחורי תרומה אמיתית שמקשה לראות את הסכנה. והוא אינו לבד – סביבו עומד מעגל רחב של דתיים לאומיים שמעדיפים הלכה על דמוקרטיה, וחלקם מוכנים לפעול למען זה.
גם בטווח הארוך התמונה דומה. הגידול הדמוגרפי של החרדים, הצפויים להפוך ל-16% מהאוכלוסייה ב-2030, יגדיל את כוחם הפוליטי, אבל כוח כזה נמדד בתקציבים ובפטורים, ונתון למיקוח בכל ממשלה מחדש.
ההשתרשות של הזרם החרד"לי בהנהגת צה"ל ובמפעל ההתיישבות נבנית לאורך עשורים, וקשה הרבה יותר להיאבק בה. לדעתי, מבין שתי הסכנות, זו הגדולה יותר.
מקורות: Pew Research Center, Israel's Religiously Divided Society (2016); שנתון החברה החרדית 2025, המכון הישראלי לדמוקרטיה; IDI, National-Religious Sector Survey (2014); המכון הישראלי לדמוקרטיה, השתלבות חרדים ותשלומי מיסים (2025); סקר אוניברסיטת רייכמן (2026); Human Rights Watch (2026); INSS (2026); בנק ישראל, התייחסות לחוק הגיוס.
עסק ועוסק בייזום וניהול חברות טכנולוגיה רפואית ובניהול פיתוח ושיווק ברפאל. M.Sc מהטכניון, MBA מאוניברסיטת סטנפורד. חובב רכיבה באופני הרים ופיסול.



תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנופתרון לבעיות הנ"ל צריך לעבור דרך ההנהגה הרבנית, לא דרך הציבור הדתי. יש לנתק את הרבנים ממוקדי הכח והכסף שלהם. פרוק המונופול על נישואין וקבורה, הכשרות, הנחות המס למוסדות דת, והפסקת מימון לכל מוסדות האינדוקטרינציה כמו המכינות וישיבות ההסדר.
במקביל יש להכניס את היהדות הרפורמית כדי לדלל את האורתודוקסיה ולהוות אלטרנטיבה למי שבכל זאת רוצה להיות עובד אליל. למשל רב ראשי רפורמי, נישואין וגיור רפורמים, ונציגות רפורמית בכל מני ארגונים וועדות.
הציבור הדתי עצמו הם תינוקות שבויים. לא צריך לפגוע בהם ישירות – רק לפתוח להם דלתות כדי שיוכלו לצאת.