"אין זה נכון להגיב על משבר על ידי אלתור בלבד, שכן אלתור ללא בסיסי חשיבה ותכנון מוקדמים, עלול למנוע הסתמכות מושכלת על בסיסי הידע והתובנות, שלאורם נכון לנהל את המשבר. כך במיוחד כאשר המשבר נוצר בשל אירוע טראומטי הגורר רצון לתגובה מיידית וחזקה, על מנת למנוע תחושה של חוסר אונים ותסכול. דווקא במקרים כאלה יש לצאת מבסיס התכנון, הכולל תובנות החשובות לעניין – המסתמכות גם על תרגול תרחישים ומשחקי מחשבה – ולבצע את האלתור הנדרש על אותו בסיס".

הציטוט הנ"ל לקוח מתוך דו"ח וינוגרד ("הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006", דיון וחשבון סופי, כרך א', 2008, עמ' 55).

בימים אלה אנו שומעים יותר ויותר דימויים צבאיים בהקשר של ההתמודדות עם משבר וירוס הקורונה. ישנם יתרונות בדימויים אלה, שיוצרים אחדות מטרה וסולידריות חשובות, אך לא תמיד ניתן ו/או כדאי להתייחס לכל איום דרך כוונות הרובה.

בימים אלה אנו שומעים יותר ויותר דימויים צבאיים בנוגע להתמודדות עם משבר הקורונה. ישנם יתרונות בדימויים אלה, שיוצרים אחדות מטרה וסולידריות חשובות, אך לא תמיד ניתן או כדאי להתייחס לאיום דרך כוונות הרובה

ישראל נתפסת כמדינה שהגיבה בצורה די טובה למשבר ביחס למדינות שונות בעולם. סגירת הגבולות, בידוד המגיעים מחו"ל וסגר חלקי ברחובות ובמשק איפשרו התמודדות סבירה עם התרחיש המתגלגל.

אולם, המצב הנוכחי מציב מספר סימני שאלה על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ומוכנותה לתרחישים שונים, ומכך לא נוכל להתעלם כשנצא מן המצוקה הנוכחית. דו"ח מבקר המדינה הנוכחי מציף קשיים, מגבלות ואי-עמידה מובהקת במטרות והנחיות בכל הקשור לתפקוד ותפעול מערכת הבריאות בישראל בעתות מבחן.

המצוקה התקציבית בולטת לעין. הכתובת התקציבית והשלכותיה היו על הקיר כבר שנים ובאופן גלוי, שלא ניתן להתעלם ממנו (בדומה למשל למשבר הכבאות בתחילת העשור הקודם, שהגיע לנקודת שיא טרגית עם השריפה בכרמל). להבדיל מנושאים אחרים שעל סדר היום הלאומי, נושא הרפואה איננו משקף מאבק בין ימין ושמאל, חילונים וחרדים, יהודים וערבים וכו'. מדובר בנושא שמשפיע על חיי כל האזרחים והאזרחיות באופן שווה, ללא הבדל מגזרי כזה או אחר.

עם זאת, לסדרי עדיפות לאומיים-פוליטיים יש השלכה, שלא ניתן לזלזל בה, על היבטים אובייקטיביים יותר. כשמתעדפים פרויקטים שונים על בסיס שיקולים פוליטיים (שאפשר לדון ולהתווכח עליהם – כן/לא בניה בשטחים/יהודה ושומרון; כן/לא מימון של אוכלוסיות מסוימות ובאיזו מידה; כן/לא הפרטה של שירותים חיוניים ובאיזו מידה; הכבדת פנסיות תקציביות על תקציב המדינה ועוד), לא נותר כסף להיבטים שמשפיעים על החיים של כולנו – בריאות, חינוך, רווחה ועוד. וכשמגיעה שעת מבחן, לא ניתן להסתמך רק על אלתורים למציאת פתרונות רגעיים.

אציע מספר נקודות למחשבה בהסתכלות קדימה:

1

ראשית, תהליך קבלת ההחלטות אמור להיות מובנה מראש. בימים האחרונים ראינו חוסר יציבות משווע במבנה עצמו – משרד הבריאות בראש הפירמידה, המל"ל נותן את שלו, משרד הבטחון לוקח את המושכות, ועד הקמת חמ"ל לאומי בראשות המוסד (!). עצם העיסוק באיך יתנהל התהליך ומי יעמוד בראשו ויתן הנחיות, גורם לבלבול ולבזבוז זמן, אובייקטיבית. על המבנה הארגוני להקבע מבעוד מועד, כתכנית מגירה, לאור בחינת תרחישים אפשריים.

2

שנית, כל ניתוח סיכונים בסיסי מנתח תרחישים שונים, והמשאבים הם מוגבלים מטבעם. אין לאף מדינה יכולת להתמודד עם כל האיומים והתרחישים האפשריים שבפתחה. מה שחשוב הוא סדר העדיפויות. התרחיש הנוכחי הוא תרחיש קיצון, שסבירותו אינה גבוהה, אך השלכותיו חמורות אם מתרחש.

מעבר להערכת סיכונים טובה, לא פחות חשובה (ואף יותר) היא ההתנהלות בפועל. קהילת המודיעין האמריקנית מתריעה כבר (לפחות) שלוש שנים על תרחיש דומה למה שמתרחש כיום, אבל הנשיא טראמפ החליט דווקא לצמצם (לעתים משמעותית) סמכויות ותקציבים מרוב הסוכנויות שאמורות להתמודד עם תרחיש כזה.

קהילת המודיעין האמריקנית מתריעה כבר (לפחות) 3 שנים על תרחיש דומה למתרחש כיום, אבל טראמפ החליט דוקא לצמצם סמכויות ותקציבים מרוב הסוכנויות שאמורות להתמודד עם תרחיש כזה

למדינת ישראל יש לא מעט איומים להתמודד איתם, החל באיום האיראני וכלה בחזבאללה, חמאס וכו'. אבל תרחיש של סיכון בריאותי או אסון טבע כרעידת אדמה משמעותית ראויים לתעדוף שיקנה הקצאת משאבים ראויה – במיוחד בכל הנוגע להצטיידות והכנה מראש (ועל כך ראו את דו"ח מבקר המדינה בכל הנוגע להזנחה בציוד רפואי ודאגה למלאי בשנים האחרונות). תרחיש הקורונה מדליק נורות אדומות גם בכל הקשור להתמודדות עם האיום האיראני.

3

שלישית, קו ההגנה הראשון בתרחיש הנוכחי הוא צוותי הרפואה, העזרה הראשונה וכוחות הבטחון הרלוונטיים. לא נראה שאלה תועדפו מבחינת ציוד מגן. לא ניתן לדאוג לאזרחים, אם צוותי הרפואה מוגבלים פיסית במתן עזרה וטיפול.

על-פי דיווחים שונים, הן משרד החוץ והן המוסד עובדים ימים כלילות על מנת למלא את מלאי הציוד עד כמה שניתן (מסכות, מכונות הנשמה וכו'). עם זאת, התרחיש הנוכחי – שלא אמור להתפס כ"ברבור שחור" שלא ניתן לחזות אותו (שכן, כאמור, התרעות על כך היו בנמצא) – מגביל את יכולתה של מדינה להסתמך על עזרה מבחוץ באמצעות ייבוא, שכן כל המדינות "באותה הסירה" ורבות זקוקות לעזרה במקביל.

מעבר לכך שאחד הכשלים הגדולים והבולטים של המשבר הנוכחי הוא החוסר בתיאום עולמי של מאמצי ההתמודדות (בין היתר בשל החלשת חלק מן המוסדות העולמיים הרלוונטיים, דבר שמוביל לעתים למאבק בלתי נתפס בין מדינות על ציוד ומכאן על חיי אדם), עצם העובדה שמדינת ישראל החלה בשנים האחרונות לעבור להסתמכות כמעט מוחלטת על ייבוא של מוצרים שונים, וביטלה/צמצמה את יכולתם של מפעלים מקומיים (בתעשיה, חקלאות ועוד), מביאה לכך שישראל מתקשה להסתמך על עצמה בשעת מבחן מבחינה ייצור – אירוע שכמעט אין לו תקדים בהסטוריה הציונית, שבמרכזה אחריות העם היהודי לגורלו. מן הראוי בראיה קדימה למצוא איזון טוב יותר בין תעשיה מקומית לבין ייבוא מן הכפר הגלובלי.

לגבי קבלת ההחלטות בזמן אמת, עדיין קשה לקבוע ויתכן שמוקדם לשפוט (עם זאת, ראו דיווחים אודות ויתור על עזרה מהשוק הפרטי, הן ברכישת מכונות הנשמה והן בעזרה מצד מעבדות פרטיות בביצוע בדיקות. היום מפרסמת הועדה המיוחדת של הכנסת בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה את מסקנות הביניים שלה, אשר עוסקות בליקויים בטיפול במגזר החרדי, הצגת מידע סותר, היעדר מכונות הנשמה וקבלת החלטות בפורום מצומצם). עם זאת, ידרש כמובן תחקיר מעמיק ומקיף בהמשך, לאחר שנצלח את המשבר, ממנו נצטרך ללמוד ולהסיק מסקנות להבא.

המעבר של ישראל להסתמכות כמעט מוחלטת על ייבוא, מביאה לכך שישראל מתקשה להסתמך על עצמה בשעת מבחן – אירוע כמעט חסר תקדים בהסטוריה הציונית, שבמרכזה אחריות העם היהודי לגורלו

חלק מן המסקנות כבר למדנו על בשרנו במשברים קודמים. אסור לנו להתעלם מהן בעתיד, בעיקר בעתות שגרה. עלינו לנצל את המרחב הציבורי והפוליטי לדיונים משמעותיים אודות סדרי העדיפויות הלאומיים בראיה קדימה, ולא לסמוך על התעוזה הרגעית.

רכז התכנית הבינלאומית בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה ודוקטורנט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בתהליכי קבלת החלטות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור עשירי בארץ, אוהב ועוקב אחרי ספורט מכל הסוגים (כדורגל, כדורסל, טניס, פוטבול, בייסבול...).

מאז הקמתה, לא ניצבה מדינת ישראל בו-זמנית בפני שני אתגרים בסדרי גודל המאיימים על ביטחונה הלאומי:

1. איום הקורונה.
2. משבר פוליטי פנימי ששלוש מערכות בחירות רצופות ויקרות לא הצליחו ליישב או לאחות את השסעים שהתגלעו בחברה הישראלית בעקבותיו.

לשני אתגרים אלה אין בינתיים מועד תפוגה ואין גם אומדן באשר למחירים שגבו ועוד יגבו מהמדינה ומהחברה הישראלית. יהיו אשר יהיו המחירים, ניתן לקבוע כבר עתה בוודאות שישראל תצא מהן חבולה ותהליך ההתאוששות יהיה ממושך ויתכן אף שמייסר.

לשני אתגרים אלה אין בינתיים מועד תפוגה ואין גם אומדן באשר למחירים שגבו ועוד יגבו מהמדינה ומהחברה הישראלית. יהיו אשר יהיו המחירים, ניתן לקבוע כבר עתה בוודאות שישראל תצא מהן חבולה

ישראל זקוקה עתה אפוא יותר מתמיד ל:

1. הפניית משאבים בסדרי גודל אדירים למימון נזקי הקורונה.
2. ״מטף כיבוי״ אפקטיבי לשיכוך להבות השסע האידיאולוגי והחברתי שהתעצם במהלך מערכות הבחירות האחרונות עד לכמעט קרע אלים.

בימים אלה, בעיצומו של המו״מ הקואליציוני להרכבת ממשלה חדשה, נראה כי נושא החלת הריבונות החד-צדדית ביו״ש על גרסאותיה השונות עולה על הפרק וביתר שאת. כידוע, הציבור מפולג בסוגיה זו. פוסט זה אינו נוקט עמדה ׳אידיאולוגית׳ בסוגיית הסיפוח. הוא כן מתייחס לשני מושגים מרכזיים במנהיגות ובמדינאות: תבונה ואחריות.

סיפוח, בין אם מלא ובין אם חלקי, בין אם מדורג ובין אם בדילוגים, בין אם בהיחבא ובזחילה ובין אם ברהב ובצלצולים, הוא מהלך אסטרטגי בעל משמעויות מרחיקות לכת על גורלה ועתידה של אומה.

מושכל ראשון הינו שהנהגה המבקשת לנקוט במהלך כזה, תבצע עבודת מטה מקיפה וסדורה שתעריך את מכלול המשמעויות, הקצרות וארוכות הטווח, של מהלכי סיפוח. ככל הידוע, הממשלה לא יזמה כל עבודת מטה מסוג זה; לא קיימה הליך קבלת-החלטות סדור; ולא התייעצה עם גורמי המקצוע במערכת המדינית-ביטחונית  והכלכלית-חברתית. ודברים אלה כבר נאמרו, נכתבו ופורסמו בכל זירה אפשרית.

וכאן מגיעה ההתרסה הבוטה נגד התבונה והאחריות. האם הנהגת מדינה העומדת להיכנס לתהליך שיקום ארוך, יקר ורצוף חתחתים יכולה להרשות לעצמה ליזום במו החלטותיה הכנסת להביור מלבה סיכונים ביטחוניים, כלכליים, מדיניים וחברתיים לתוך האנדרלמוסיה הזאת?

כאן מגיעה ההתרסה הבוטה נגד התבונה והאחריות. האם הנהגת מדינה לפני שיקום ארוך, יקר ורצוף חתחתים יכולה ליזום הכנסת להביור מלבה סיכונים ביטחוניים, כלכליים, מדיניים וחברתיים לתוך האנדרלמוסיה הזאת?

גם חסידי הסיפוח המובהקים ביותר מודעים לרתיעת הציבור הישראלי מסיפוח שיביא לשליטה ישראלית במיליוני פלסטינים. השאלה עימה הם אינם מתמודדים היא: האם יש דרך לשלוט בשרשרת התגובות למהלך כזה, שבעקבותיהן מה שיתחיל בסיפוח חלקי לא יסתיים בסיפוח גורף, שמשמעויותיו מרחיקות לכת?

חסידי הסיפוח המיליטנטיים אינם מגלים עניין רב בנתונים ובמשמעויות. בני השיח שלהם הינם ההיסטוריה בכבודה ובעצמה ולצידה הקב״ה. תיבות נבובות דוגמת ״הזדמנות היסטורית״ ו״ההיסטוריה לא תסלח לנו״ משמשים אותם בערבוביה במעשה ההלחמה הנלוז בין התאולוגיה להיסטוריה.

האם יש דרך להבטיח ש-DATE קטן, נעים ולא מזיק בבקעת הירדן לא יתגלגל לכדי נישואין בכפייה ללא מנגנון פרידה? האם יש דרך להבטיח שהשיקום וההחלמה האורבים מעבר לפינה לא יופרעו על ידי עוד פולמוס הרסני?

מובן מאליו שבסמכותה של כל ממשלה בישראל להחליט כי היא מבקשת לקדם מהלכי סיפוח כחלק ממימוש עמדתה האידיאולוגית. עם זאת, מצופה שהחלטה כה דרמטית, שלה השלכות מרחיקות לכת לביטחון ישראל, כלכלתה, מעמדה האזורי והבין לאומי, מאפייניה החברתיים, הערכיים והדמוגרפיים, תתקבל כחלק ממדיניות כוללת, לאחר עבודת מטה בין משרדית מקיפה, בתום דיונים מעמיקים בממצאיה בקבינט, בכנסת ובציבור, ותובא להכרעת העם ולא להכרעת ההיסטוריה או הקב״ה ונציגיו.

האם לנוכח כל אלה, עדיין יש לאפשר לתבונה ולאחריות לשחק מחבואים ולהיכנע לגחמות משיחיות ולעיתים ציניות בשעה כה קריטית למדינת ישראל? ולעזאזל, למה דווקא עכשיו?

רולי גירון הוא בכיר במוסד לשעבר, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", יחד עם כ-300 בכירים נוספים בדימוס ממערכת הביטחון. ימלאי של המוסד. בן 72, נשוי ואב לשתי בנות. רוב הזמן עסוק בהשלמת פערי ידע והשכלה. נעלב בקלות מכל פגיעה בכבוד האדם וחירותו