קרה לכם פעם שנסתם לכם צינור הביוב היוצא מהשירותים? האסלה הוצפה? מים פרצו משוחת הביוב בחצר?
אם זה קרה לכם, יש להניח שפעלתם כמקובל וקראתם לאינסטלטור. והאינסטלטור בא והביא איתו מן קפיץ שרשורי ארוך עשוי פלדה, שאותו הוא דחף אל תוך צינור הביוב, באופן ידני או מכני, והצינור זחל לאורך צנרת הביוב עד שהגיע לסתימה, ואז האינסטלטור שהבאתם התחיל לשחק עם הקפיץ השרשורי הלוך ושוב, עד שבסוף הסתימה נפתחה והמים החלו לזרום – האם לא כך פחות או יותר זה קרה?
אם כן, אז רק רציתי לספר לכם שמה שהאינסטלטור שלכם עשה לצנרת הביוב הוא סוג של צנתור.
בשבוע שעבר, בבית החולים לניאדו, במחלקת הצנתורים שבמכון הלב, גם אני עברתי צנתור כזה, אלא שלא בשירותים של הבית או בגינה עברתי את הצנתור הנ"ל אלא בחזה ובלב, וגם לא אינסטלטור עשה את הצינתור אלא קרדיולוג, למזלי ולשמחתי הרבה, כי קרדיולוג זה חצי מחיר מאינסטלטור ואולי אפילו שליש.
כי ככה זה.
ואפילו הקרדיולוג בחלק גדול מהמקרים לא לוקח כסף כלל בעבור שירותיו הטובים, אלא מסתפק בפיסת נייר של קופת החולים שנקראת טופס 17, ואילו האינסטלטור לוקח הכל במזומן וביד, ואם פעם תנסו להציע לו במקום תשלום במזומן תשלום באמצעות טופס 17, יש להניח שהוא ידחוף לכם את הטופס עמוק למקום שתצטרכו בו צנתור נוסף אחר-כך, או לפחות התערבות מקצועית של פרוקטולוג.
מי שעוקב אחר הפוסטים שלי בזמן ישראל כבר יודע שלפני כחודש עברתי התקף לב, שזה אומר שצינור הביוב המוביל מהלב שלי אל שאר הגוף נסתם, ועברתי צנתור שפתח אותו, את מה שקרוי "העורק הראשי הקדמי", בידיו המבורכות והמיומנות של הד"ר יוסי כהן, שעבד כווירטואוז וניקה כל מה שניתן בעורק הקדמי, עד שכמעט ויצא מהלב שלי אפילו חלק מהרוע שמצוי בו תמיד.
אבל רק כמעט.
הבעיה הייתה שצינור הביוב הנוסף הקרוי "עורק שמאלי" שבחזה שלי היה סתום כולו גם הוא, וצריך היה לפתוח גם אותו, אולם משיקולים רפואיים אלו ואחרים הוחלט שנכון יהיה לתת ללב שלי לנוח חודש בבית, ואחרי החודש הזה הוזמנתי לפתוח גם את העורק השמאלי.
אז ביום חמישי לפני שבוע הגיע הזמן לעשות את זה.
* * *
הגעתי למכון הצנתורים של בי"ח לניאדו במכוניתו הנאמנה של הבן שלי. בתחילה התכוונו חניה אשתי ואני שהיא תסיע אותי והיא תבוא אתי, אבל אז הסתבר שמאחר שהיא בשנות השישים שלה, גם היא כמוני בקבוצת סיכון שבה אתה רק מוציא את הראש מדלת הבית, מיד וירוס הקורונה מבחין בך שאתה מעל גיל שישים ומזנק עליך לטרוף אותך. מאחר שכך הדבר, יצאה הוראה מטעם הרשויות המוסמכות שאסור לה לצאת מהבית.
ככה זה כשאתה בשנות השישים שלך.
ואני עוד זוכר את הימים שבהם המונח "שנות השישים" היה עבורי עידן של פריצת דרך חדשה, של ניחוח חדש של עולם שעשוי להיות יפה, של שיער ארוך ופרחים וגראס ומוסיקה טובה שלא עושים עוד כמותה כיום וכנראה כבר לא יעשו, ימים של "עשו אהבה ולא מלחמה" נאיבי ומתוק, כאילו עבר היצור האנושי של שנות השישים איזושהי מוטאציה ונעשה לאחר.
טוב, האמת היא שאם הייתם רואים את חבריי ואותי בשנות השישים ואיך נראינו אז, ברור היה באופן מדעי ונטול ספקות שאנחנו נראים כמו מוטציה. אבל בשנות השישים מותר היה הכל.
או כמעט.
היום אסור אפילו לצאת מהבית.
בגלל הקורונה.
אז הבן שלי הסיע אותי, כאמור.
ישבנו שנינו במכונית הצפופה ונשמנו בקושי, עד רמה של חירחורים ממש. הסיבה שנשמנו בקושי והשמענו חרחורים מעת לעת לא הייתה שעמדנו על סף התקף לב או סבלנו מבצקת ריאות, אלא משום ששנינו קיבלנו הוראות מאותה אישה, קפדנית ודואגת, שלא נעז להסיר מידינו את כפפות הסיליקון ומפנינו את מסיכות הבד הללו שסותמות לך את דרכי הנשימה וגורמות לך אדים על המשקפיים אם יש לך משקפיים בכלל, וגם גורמות לך חום בלתי נסבל בפנים, כי אדי הנשימה חוזרים אל פניך.
"תגיד", שאלתי את בני כי יקר לי. "יש לך קורונה?"
"לא", הוא אמר.
"גם לי לא", אמרתי. "ויש לנו חצי שעה נסיעה עד שנגיע לבית החולים – למה אנחנו יושבים כמו שני אידיוטים עם מסיכה על הפרצוף?"
"חשבתי שאתה בקבוצת סיכון ואני עלול להדביק אותך", הוא אמר.
"קבוצת סיכון למה?" אמרתי. "הרי אין לך קורונה. ואם הייתה לך, אתה יושב שלושים סנטימטר ממני ואנחנו נושמים את אותו אוויר שבמכונית הסגורה כך או כך – אולי נוריד אותן?"
"מקובל עלי", הוא אמר.
ולרגע חזרנו להתנהל כאנשים שפויים.
* * *
נכנסתי למכון הצנתורים כמי שנכנס למכון כושר – עם תיק לבגדים, כי ידעתי שאצטרך להסיר את בגדי במהלך הפרוצדורה, ועם עוד איזה זוג תחתונים וחולצת טריקו להחלפה, למקרה שמשום מה אתקע עד הלילה. ידעתי שאני אמור ללכת הביתה בתוך מספר שעות.
לא היה לי מושג שהעניין עומד להשתבש ואני עומד להיתקע שם בלניאדו מכון הלב טיפול נמרץ ארבעה ימים תמימים.
נתנו לי ללבוש את אחד החלוקים הללו שסגורים מלפנים ויש להם פתח גדול מאחור שאמור להיסגר בשרוכים, לפחות לפי איך שתכננו אותו על שולחן השרטוט של המעצב של החלוקים הללו, אבל מעולם עדיין לא פגשתי מישהו שהשרוכים בחלוק שלו זכו לפגוש אחד את השני.
תמיד כשאני רואה את החלוקים הללו אני מדמיין את השטן בכבודו ובעצמו יושב מעל שולחן השרטוט, גועה בצחוק פרוע וזדוני, ומשרטט את החלוק הזה באופן שהכי יכחיד עד עפר ואפר את כבודו האנושי של כל ילוד אישה שילבש אותו.
רוב האנשים שאני מכיר יעדיפו שיתקעו להם מסמרים גדולים בכפות הידיים ויצמידו אותם לצלב, מאשר שיכריחו אותם להסתובב בין אנשים לבושים בחלוק הזה.
אני לא יודע אם אורח החיים שלכם על פני האדמה יביא אתכם אל גן העדן או הגיהינום, אבל אם תגיעו לגיהינום, דעו שזה בדיוק מה שמחכה לכם – ילבישו אתכם בחלוק הזה עד סוף הימים.
לנצח נצחים!
אז לבשתי אותו וגם נעלתי מעין שקיות ניילון מוזרות על כפות רגליי, שקיות שהאח התורן נתן לי. בהתחלה חשבתי ששקיות הניילון הללו גם הן נועדו למקרה שווירוס קורונה כלשהו יזנק לו לתוך חדר הצנתורים וישים עלי עין, אבל מהר מאוד הבנתי שהתפקיד של השקיות הללו הוא לאתר אם נשאר בי איזשהו שריד לכבוד עצמי ודימוי אנושי סביר – ולהכחיד אותו.
אני חייב לציין שהשקיות הללו עשו את תפקידן נאמנה.
* * *
שכבתי על מיטת הצנתורים רועד מקור.
לרגע חשבתי שהמצנתר הגיע מאנטארקטיקה ועל כן הכינו עבורו את הטמפרטורה שאליה הוא רגיל מהבית, ותהיתי למה צריך להביא כוחות רפואיים מבחוץ כשיש לנו בארץ כוחות רפואיים ברמה של ייצוא ממש, אבל אז נזכרתי שבאנטארקטיקה יש בעיקר פינגווינים, והבנתי שכנראה בכל זאת מדובר ברופא ישראלי מקומי, ושעל כן כנראה הוא זקוק לקור הזה כי מדובר בפרוצדורה מסובכת ודורשת ריכוז והתחממות הגוף.
התחממות הגוף שלו, לא שלי.
אחות חדר הניתוח ראתה אותי רועד מקור ושיניי נוקשות, ועל כן ריחמה עלי והניחה עלי שמיכה מחממת, ואני מניח שזו הסיבה שקוראים לה אחות רחמניה.
הגם שישנה אפשרות שהניחה עלי את השמיכה מחשש שנקישת הקסטנייטות של שיני תסיח את דעתו של הרופא בעת הצנתור.
ואז הצנתור החל.
* * *
מאחר שאינני באמת צינור ביוב, אין לי פתחים שדרכם ניתן להיכנס למערכת הקרדיו-ואסקולרית שלי, היא מערכת הדם-לב, ויש לעשות פתח כזה קרוב לעורק כלשהו שמגיע במרחק וזמן קצר יחסית ללב.
עורק כזה נמצא, למשל, בשורש כף היד.
על כן הרופא עושה לך חור קטן בשורש כף היד ובעורק הנמצא שם, ואז הוא מחדיר דרך הפתח הקטן הזה קפיץ שרשורי שדומה מאוד לזה של האינסטלטור, למעט העובדה שהוא קטן יותר ואפילו סטרילי.
אז זה מה שהרופא עשה לי.
לגבי מה שקרה מכאן והלאה, שבעטיו מצאתי את עצמי מאושפז בטיפול נמרץ אחר כך, הדעות חלוקות.
יש אומרים שבעת שבגופך מתבצעת הפרוצדורה הקרויה "צנתור", מקובל לתת לך טישטוש, כדי שלא תרגיש במלואן את אי-הנעימות ואי-הנוחות הכרוכות בפרוצדורה הזו, ועל כן כולם אומרים לך: "אין לך מה לדאוג. זה עובר מהר ולא ממש תרגיש משהו".
ויש לי מן מזל כזה, שגם כשנכנסתי לניתוח קטארקט בעין שבו החליפו לי את העדשה העכורה בעין ימין בעדשה חדשה, גם כן כולם אמרו לי: "אה, זה כלום – רבע שעה ואתה יוצא כמו חדש, ולא תרגיש כלום, כי שמים לך הרדמה וטשטוש".
אז במה שנוגע לניתוח הקטארקט, הרגשתי הכל.
ההרגשה היתה כאילו הרופאה חופרת לי בעין במשך חצי שעה עם מברג, ובכל מהלך הניתוח ההוא חלמתי על פרוצדורות יותר נעימות שהכרתי במהלך חיי, כמו למשל טיפול שורש ללא הרדמה.
והתגעגעתי אליהן.
זה, פחות או יותר, מה שקרה לי בצנתור.
אין לי מושג מה באמת קרה – האם הרופא הזריק לי חומר מטשטש שפשוט התפזר בגופי ללא כל השפעה ולא עשה כלום, או שהרופא ראה שהוא עומד בפני צנתור מורכב ונכנס ללחץ והזריק את כל חומר הטשטוש לעצמו.
כך או כך – הרגשתי הכל ב"לייב". כל נגיעה וכל תזוזה.
וכך, הרגשתי איך קפיץ-האינסטלטורים נכנס לי מבעד לחור בשורש כף היד, ואיך הוא זוחל תוך תחושה של דגדוג לאורך העורק באמה ואחר-כך בזרוע, ומשם פונה אל החזה בלי לאותת ועושה את דרכו אל הלב, עד שהגיע אליו.
התחושה שמשהו זוחל בתוככי גופכם בלתי נעימה בעליל, ושקלתי עמוקות אם להכנס לפאניקה ולהתחיל לצרוח ולצעוק, אבל אז נזכרתי שלפחות אבולוציונית אני שייך למה שקרוי "הומו סאפיינס", האדם הנבון, ועל כן אנשים נבונים לא עושים דברים כאלה כמו לצרוח בקול אלא הם שוקלים את המצב ומסבירים אותו לעצמם ומדברים עם עצמם בראש ואומרים לעצמם "חלאס, תירגע", וגם שומרים על פאסון של אדם שקול, ועל כן זה מה שעשיתי.
אבל אז אותגרתי שוב – בשלב הזה כשקפיץ-האינסטלטורים הגיע לחזה שלי, ונגע בלב.
אני בן שישים ושש כיום, ואינני אדם חסר-לב ממש, והרבה דברים נגעו ללבי עד היום – סיפורי אהבה, וגורלות אומללים של בני אדם, וסצינות מתוך סרטים, ואני יכול לספר לכם פה לגמרי בינינו שלפעמים אפילו מפרסומות אני יכול לבכות, בעיקר כאלו שמבוססות על המוטיב שמרקו סוף-סוף מוצא את אמא שלו. אז הרבה דברים עד היום נגעו לי בלב, אבל זו פעם ראשונה שנגעו לי בלב עם קפיץ פתיחת סתימות של אינסטלטורים.
וחברים, הרשו לי לומר לכם גלויות – זה מה-זה לא נעים!
המצנתר התחיל לשחק בקפיץ-האינסטלטורים ההוא בדיוק כמו שעושה האינסטלטור כשהוא מגיע אל סתימה בביוב, כדי לפתוח את הסתימה. המצנתר עשה זאת כדי שיוכל להחדיר אל הסתימה בלון ולפתוח אותה לרווחה. התנועות הללו גרמו לי להרגשה כל כך לא נוחה, עד שאופציית הצריחה בקול גדול ואפילו השאגה באי-נוחות עלתה שוב על השולחן, אבל הצלחתי להתגבר על הדחף ובמקום זה עברתי לדמיון מודרך שירגיע אותי קצת – דמיינתי למשל שאני על כיסא של רופא שיניים שעוקר לי את השיניים אחת אחת ללא הרדמה, ומכיוון שלעומת ההרגשה בצנתור זה היה הרבה יותר נעים, הדמיון המודרך הזה הרגיע אותי קצת.
ואז המצנתר ניפח את הבלון בעורק הסתום.
כדי שתבינו את המשמעות: העורק סתום בכל מיני שומנים שהצטברו על דפנותיו, ושידועים בשמם הרפואי "שווארמה כבש", הגם שיש כאלו הטוענים שמדובר במשקעים של אסאדו וצ'וריסוס. יש גם כאלה, אגב, מעטים אמנם, שקוראים לזה בשם החיבה העממי "כולסטרול". זהו חומר שמנוני ודביק, שמקובל במהלך הצנתור להחדיר אל תוכו בלון קטן, ואז מנפחים את הבלון והחומר השומני הלז נע ונדחק אל שולי העורק, נלחץ אל הדפנות, ופותח פתח לדם לזרום בו.
כדי שהעורק לא ייסגר חזרה דוחפים בו מתקן מתכתי סלילי קטן הקרוי "סטאנט", והוא מחזיק את הדפנות ואת השווארמה בצדדים, ולפעמים גם את הצ'וריסוס והאסאדו, הרחק מהחלל המרכזי של העורק.
אלא מאי? שכשמנפחים את הבלון, כמו שציינתי למעלה, הוא לוחץ כאמור את העורק ודפנותיו מאוד, ונוצרת תחושה ממשית של התקף לב, ומאחר שלא הייתי מטושטש אלא ער וצלול לחלוטין, ומאחר שהגוף שלי הכיר את ההרגשה של התקף לב באורח טרי, שהרי התקף לב כזה עברתי רק בחודש הקודם, הגוף שלי החליט להגיב.
לא עזרו כל התובנות שהאכלתי אותו במאמץ רב באמצעות המוח שלי שעדיין עבד, כנראה – הגוף שלי הגיב בסטרס נוראי שכמוהו לא זכור לי שהרגשתי אי-פעם. כל שריר שבגוף שלי נמתח ונדרך עד המקסימום, ולרגע חשבתי שאני מתעלף, ואז שמעתי את הרופא קורא: "הוא בפרפור! הוא בפרפור!"
* * *
כאן המקום לספר לכם שהלב בנוי כמו בית צמוד קרקע של שיכון עובדים – יש לו שני חדרים בקומה הראשונה, ומעליהם שניים קטנים בקומה השנייה הקרויים גם עליות או פרוזדורים. כל אלו עובדים בקצב קבוע ואחיד, פחות או יותר, כדי לעביר דם מאחד לשני ומהם אל שאר חלקי הגוף. כדי שהדם יגיע כסדרו החבר'ה האלה צריכים לעבוד באורח מתואם ומסונכרן כמו תזמורת פילהרמונית שמנגנת, נניח, יצירה של בטהובן. אם החלקים מתחילים לאלתר וכל אחד מנגן באילתורים עצמאיים משלו, מתקבל משהו שדומה יותר לג'אז.
ג'אז הוא סגנון מוסיקלי מאוד אהוב עלי, אבל כשהלב שלך מתחיל לנגן ג'אז במקום את החמישית של בטהובן, אתה יכול לרשום צוואה ולהתחיל להיפרד.
לפי הקריאה הרמה והנזעקת של הרופא המצנתר – "הוא בפרפור!" – ולפי הטון של הקריאה, מיד הבנתי שהוא מתכוון "תביאו לו מיד דף נייר ועט, שיספיק לרשום צוואה, או לפחות כמה מילות פרידה!", וכבר התחלתי לתכנן איזה מילים אני הולך לרשום כדי שכל מי שיקרא אותן יזיל דמעות ויגיד: "וואו, כמה למדנו על החיים מהאיש הזה! כמה חכמת חיים יש במילים האחרונות שלו!", ואולי אפילו מישהו יקריא אותן בקול ביוטיוב ואנשים יעבירו את זה לחברים הכי טובים שלהם בוואטסאפ או במסנג'ר, וכולם ירגישו שלמדו מהמילים שלי משהו חשוב על החיים.
אולי אפילו יקריאו את זה במסגרת הרצאה של TED!
הבעיה הייתה שלא היה לי שום דבר חשוב להגיד על החיים, חוץ מהעובדה שניסיתי אותם והם לא משהו – בלאפה של שווארמה סעיד בבאקה-אל-גרבייה יש יותר תוכן וטעם, ובקרמבו וניל של שטראוס יש יותר עינוג.
אז שתקתי, וכנראה שטוב שכך.
בראשי עברה תמונה מהילדות שלי – ליד הבית שלנו הייתה חנות דגים. בחנות הזו הייתה בריכה מבטון ובה שחו קרפיונים. מעת לעת כשחשקה נפשה של אמי להכין לנו דג, היא שלחה אותי אל חנות הדגים להביא מהחנות הזו קרפיון אחד. המוכר – קצת קשה לי לקרוא לו "הדייג" כי הוא דג מתוך בריכת הבטון בחנות בלבד – הכניס רשת מחוברת למוט אל המים ושלף משם דג. תמיד הדג נהג לפרפר ולפרפר על הדלפק בחנות עד שהמוכר לקח מוט עץ שטוח שהיה זמין לו בצידי הדלפק בדיוק למטרה הזאת, וחבט בראשו של הדג מכה ניצחת, לפעמים שתיים, עד שהדג דמם.
כששמעתי את הרופא צועק :"הוא בפרפור", דמיינתי את האח התורן שלידו מביא לו מקל שטוח כזה, כמו של מוכר הדגים שבחנות הדגים בשנות החמישים בשכונת מפדה בדרום מזרח רמת גן, ואת הרופא חובט בראשו של הלב שלי ומרגיע אותו במכה מוצלחת אחת. כמו שמרגיעים דג.
זה לא קרה.
במקום זה קיבלתי זריקה מהסוג שאמור היה להחזיר את הלב שלי ממנגינה של ג'אז לנגינה של סימפוניה של בטהובן או באך, אבל גם זה לא ממש קרה.
אז הרופא סיים בזריזות להכניס לי את הסטאנט, ואמר לי בנימה נוזפת: "יש לך עוד בעיות בלב, שתדע לך!", ופתאום הרגשתי מלא אשמה, הגם שלא ידעתי בדיוק על מה, ומשם גלגלו אותי לחדר ההתאוששות, ולאחריו לטיפול הנמרץ.
אז הגעתי כאמור אל הטיפול הנמרץ של מכון הלב בבית החולים לניאדו בנתניה, ששם אני כבר בן-בית ממש, כי זו כבר הייתה הפעם השניה, ושם קיבלתי כרטיסיית ניקוב ואמרו לי שמכאן ולהבא בכל אישפוז אקבל ניקוב אחד, ועל כל עשרה ניקובים אקבל קפה חינם.
אבל מאחר שבטיפול הנמרץ במכון הלב בבית החולים לניאדו מדובר בקפה נמס עלית מהסוג הפשוט ביותר, ולפעמים אפילו חלב חסר בפינת הקפה ששם, נראה לי שאוותר, ואחכה שהסגר הזה ייגמר ויפתחו את סניף ארומה בצומת רופין, ואסע לשם לקנות קפה הפוך או אספרסו חזק, ונאמר כולנו אמן.
כי הקפה של ארומה צומת רופין מאוד אהוב עלי, אני שמח לציין.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם