יש שתי סיבות מצוינות להתנגד ליוזמת החקיקה המתגבשת במסגרת הליכי המו"מ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין ח"כ בני גנץ, שעניינה ביטול חלקי של הלכת דרעי-פנחסי.

הסיבה השנייה היא שמדובר בחקיקה פרסונלית, התפורה באופן בוטה למידותיו של אדם אחד, וכל כולה מיועדת לאפשר לנתניהו לכהן כשר בממשלת גנץ, אם וכאשר הרוטציה בין השניים תתממש ובהנחה שמשפטו הפלילי של נתניהו יהיה עדיין בעיצומו.

היו אלה נתניהו ונאמניו שזעקו בשבועות האחרונים כנגד המרכיב הפרסונלי ביוזמות החקיקה שהסתובבו במערכת הפוליטית, ושכונו "חוקי נתניהו". הם הסבירו היטב מדוע חקיקה פרסונלית היא אסורה, ואף הפריחו הערכות שבג"ץ יתערב במעשי חקיקה שכאלה ועשוי לבטלם (הערכה מרחיקת לכת מבחינות רבות; די שנזכיר כי מדובר בחוקי יסוד, שהתערבות בג"ץ בהם היא כרגע עניין תיאורטי שמעולם לא קרה, ושבכלל פסילת חוק על ידי בג"ץ היא עניין כה נדיר, שלא ניתן להניח ברצינות הנחת עבודה כזו).

היו אלה נתניהו ונאמניו שזעקו בשבועות האחרונים כנגד המרכיב הפרסונלי ביוזמות החקיקה שכונו "חוקי נתניהו". הם הסבירו היטב מדוע חקיקה פרסונלית אסורה, ואף העריכו שבג"ץ עשוי לבטלם

מה שמצחיק הוא שאותם חוקים – לאסור על נאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה או לקבל את המנדט מהנשיא, והגבלת כהונה של ראש ממשלה לשתי קדנציות – היו הרבה פחות "פרסונליים" מהצעת החוק המתגבשת כעת, ולו בשל העובדה שמדובר היה על הצעות חוק צופות פני עתיד, שגם אם יתקבלו כעת יחולו רק לאחר הבחירות הבאות. ואילו מה שזוממים נתניהו וגנץ ימיט אסון על המאמצים להשליט טוהר מידות ברשויות השלטון, ממש בטווח זמן מיידי.

מה שמוביל לסיבה הראשונה להתנגד להצעת החוק הזו: היא משחיתה ומחרבת כל נורמה שלטונית ראויה.

יחס הכבוד של האזרח לשלטון

על פי הפרסומים אמש, שלא הוכחשו, דנים הליכוד וחוסן לישראל בהצעה לתקן את חוק יסוד: הממשלה, באופן שיקבע בחקיקה נורמה המנוגדת להלכת דרעי-פנחסי. הלכה זו נפסקה ב-1993, בשני פסקי דין שניתנו בבג"ץ באותו יום, האחד בעניינו של שר הפנים דאז אריה דרעי (עולם קטן; גם היום מכהן דרעי כשר הפנים, וגם כעת מתנהלת נגדו חקירה פלילית באשמת מעשי שחיתות) והאחר בעניינו של סגן-השר דאז, רפאל פנחסי, גם הוא מש"ס.

המשותף לשניהם היה שנגד כל אחד מהם הוגש באותה תקופה כתב אישום בעבירות שחיתות, ואולם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, סירב להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, לפטרם מהממשלה, בנימוק שאין בחוק היסוד כל הוראה המחייבת אותו לעשות כן (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל; בג"ץ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל (8.9.1993)).

בשני פסקי הדין, שהשתלבו יחד לכדי הלכה חדשה ומהדהדת, קבע בית המשפט העליון כי ההוראה המעוגנת בחוק היסוד, שלפיה שר יועבר מכהונתו אם הורשע בתום משפטו בעבירה ונקבע שיש עמה קלון – איננה מלמדת שלא קיימת חובה להעבירו מכהונתו כבר בשלב מוקדם יותר, הוא שלב הגשת כתב האישום נגדו. שיקול דעתו של הגורם הרשאי לפטרו, ראש הממשלה, מצטמצם בשעה שהשר עומד לדין בעבירות חמורות, כך שקיימת רק בחירה אחת שאיננה בלתי סבירה, והיא הבחירה לפטר את אותו שר.

"זאת יש לזכור", כתב אז השופט אהרן ברק בעניינו של פנחסי, "יכולתו של השלטון לשלוט מבוססת על אמון הציבור בו. בלא אמון הציבור אין השלטון יכול לתפקד. המשך כהונה של נושא משרה אשר מיוחסים לו מעשים חמורים יפגע ביחס הכבוד של האזרח לשלטון, ובאמון של הציבור ברשויות השלטון. הדוגמה והמופת של השלטון יעומעמו. בנסיבות אלה אין זה סביר אלא להפסיק את כהונתו של סגן השר".

"המשך כהונה של נושא משרה אשר מיוחסים לו מעשים חמורים יפגע ביחס הכבוד של האזרח לשלטון, ובאמון של הציבור ברשויות השלטון. הדוגמה והמופת של השלטון יעומעמו"

הלכת דרעי-פנחסי הפכה מאז שנתקבלה לחלק מ"משפט הארץ". למרות הביקורת הרבה שהושמעה כלפיה, כולל בשנים האחרונות מפי פוליטיקאים דוגמת איילת שקד ואחרים, היא התקבלה כנורמה מחייבת ושינתה את כללי המשחק ביחס למה למותר ולאסור מבחינת מידת ההסתבכות בפלילים של היושבים בצמרת.

למעשה – באופן די מדהים – מאז ניתנה הלכת דרעי-פנחסי, שום ראש ממשלה לא נזקק לפטר שר שהוחלט להעמידו לדין, ובג"ץ לא נדרש להורות על הדחתו של שר שהועמד לדין. כל השרים שהוחלט להגיש נגדם כתבי אישום, והיו לא מעט כאלה לאורך השנים, פשוט קמו ופינו מיוזמתם את כיסאם, תוך הבטחה שישובו, אם וכאשר בית המשפט יזכה אותם מכל אשמה.

מאז ניתנה הלכת דרעי-פנחסי, שום ראש ממשלה לא נזקק לפטר שר שהוחלט להעמידו לדין, ובג"ץ לא נדרש להורות על הדחתו של שר שהועמד לדין. כל השרים שהוחלט להגיש נגדם כתבי אישום, פשוט פינו מיוזמתם את כיסאם

ואולם השפעתה של הלכת דרעי-פנחסי הורגשה גם הרבה מעבר לכך. אט-אט הלכה ונתגבשה נורמה שאינה רואה בעין יפה את הישארותם בתפקיד ציבורי של מי שיש נגדם חשדות פליליים. עד שבא ראש הממשלה נתניהו בשלוש השנים האחרונות, והחליט לשכתב מן היסוד את הנורמות הציבוריות, ולמחוק כל זכר להקפדה על ניקיון כפיים ציבורי.

הצעת חוק פרסונלית עד כדי גיחוך

היוזמה לעגן בחקיקה את ביטולה החלקי של הלכת דרעי-פנחסי, מגיעה – על פי הדיווחים – בשל צורך פוליטי ספקולטיבי.

בהתאם למתגבש, תוקם ממשלה שבראשה יעמוד נתניהו במשך 18 החודשים הראשונים, וגנץ מיועד לשמש כממלא-מקום ראש הממשלה וכשר החוץ בממשלתו. נתניהו אמור לכהן בתקופה זו כראש הממשלה בעת שמשפטו הפלילי מתקיים, ככל שלא תימצא דרך-עיוועים למסמס את ההליך הפלילי נגדו.

לאחר מכן מיועדת להתקיים רוטציה, וגנץ אמור להתמנות לראש הממשלה. נתניהו אמור להתמנות אז לממלא-מקום ראש ממשלה בממשלתו של גנץ, ולהחזיק בתואר זה בלבד, דהיינו, לשמש הלכה למעשה כשר בלי תיק.

על פי היוזמה המתגבשת, תעוגן בחוק יסוד: הממשלה הוראה, שאינה תקפה לכל שר או סגן שר בממשלה, אלא אך ורק למי שממלא את המשבצת הזו – ממלא-מקום רה"מ שהוא גם שר בלי תיק – ולגביו ייקבע כי הוא רשאי לכהן בתפקידו זה, גם בעת שהוא עומד לדין בעבירות חמורות.

לבד מהיותה הצעת חוק פרסונלית עד כדי גיחוך, שנתפרה כל כולה לנסיבותיו הפליליות של נתניהו, הצעת חוק מושחתת ומשחיתה יותר מזו, קשה להמציא.

גילוי נאות: עמותת "משמר הדמוקרטיה הישראלית", שבה חבר יובל יועז, פועלת נגד יוזמת החקיקה לביטול הלכת דרעי-פנחסי.