צריך היה לצאת מלבנון. לא היה טעם להשאיר את חיילי צה"ל במוצבים בלבנון כברווזים למיטווח. אבל הצורה בה הדבר נעשה היתה גרועה.
ראשית ברק הודיע שנצא מלבנון וקצב את הזמן – מה שגרם לכך שלא יהיה לנו מנוף ללחוץ על האויבים.
שנית, הוא איים על הסורים שנצא בלא הסכם, ונשאיר את לבנון בכאוס. איום מגוחך, שהסורים צחקו ממנו מאוד.
שלישית הוא הוציא את צה"ל משם בנסיגה מביישת, כשהשאירו הרבה ציוד מאחורנית, וגם את חיילי צד"ל, שמיהרו לגבול, והוכנסו בלי המכוניות שלהם.
ולבסוף, אהוד ברק הודיע שאם חיזבאללה ימשיך לירות עלינו – אנחנו נראה לו את נחת זרוענו. חיזבאללה המשיך לירות, וברק פחד להיכנס בחזרה ולהראות להם.
התוצאה – נסראללה הודיע שצה"ל הוא נמר נייר וישראל היא קורי עכביש. דבר שגרם לחיזוק ה"מוקאומה" ההתנגדות למדינת ישראל.
לא הנסיגה היא הכישלון – אלא הצורה שבה היא בוצעה