אני כבר שנתיים-שלוש אובססיבית על המילטון. ראיתי את זה בניו יורק ובלונדון. אבל לא צריך בכלל לראות את זה בתיאטרון כדי להבין שמדובר ביצירה חד פעמית, אדירה ממש – לדעתי, הקשבתי לאלבום (ועדיין מקשיבה) אלפי פעמים, וכל פעם – אבל כל פעם – נפעמת ממנו. יש שם משפטים שהפכו לחלק מהשיח היומי שלי; יש שם קטעים שמשמשים לי לעידוד, או השראה. אני לא הראשונה לומר זאת, אבל לין-מנואל מירנדה הוא השייקספיר של זמננו, ומה ששייקספיר עשה עם מקבת או המלט לפני 500+ שנה, מירנדה עשה עכשיו עם המילטון.