לראשונה הושבעה בכנסת ממשלה של שונאי ישראל. לא את עם ישראל שונאים בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ', אריה דרעי ושותפיהם. אני מניח שבדרכם המעוותת יש בהם סוג של אהבה לעם ישראל כקולקטיב. אבל את מדינת ישראל הם שונאים שנאה עזה. היא בעיניהם מכשלה, גיבנת שנוספה על עם ישראל, חטוטרת שיש למצוא דרך להסיר או להתעלם ממנה.

לראשונה הושבעה בכנסת ממשלה של שונאי ישראל. לא את עם ישראל הם שונאים, אבל את מדינת ישראל הם שונאים שנאה עזה. היא בעיניהם מכשלה, גיבנת שנוספה על עם ישראל, חטוטרת שיש להסירה

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

שבעים ושלושה אביבים חוגגת ישראל היום. כבר לא המדינה הקטנה והצעירה שגדלנו על ברכיה (רוב מדינות העולם כיום צעירות ומעוטות אוכלוסין ממנה). כבר לא מדינה מוקפת אויבים, רוב גבולהּ עם מדינות שחיות איתה בשלום. אם להאמין לראש הממשלה, מדינה שכלכלתה משגשגת ועתידה מזהיר.

בגיל מתקדם שכזה ולאחר שהתרחקה מרחק עשורים ממצב של מאבק הישרדותי ומצוקות קיומיות, היה אפשר לצפות שמדינת ישראל תרשה לעצמה ולאזרחיה להסתכל אל עברה בעיניים פקוחות ותתמודד עם כתמים המחייבים התמודדות. אלא שמדינת ישראל והחברה הישראלית ממשיכות בעקשנות לברוח מבשורת עברן.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

כמו שאמריקאים יכולים לנתח באובססיביות סטטיסטיקות של קבוצות בייסבול, כמו שבטבריה נהנים לדבר על מפלס הכנרת, או כמו שבועז ביסמוט יכול להאריך עוד ועוד ועוד ועוד בניתוח סגולותיו של בנימין נתניהו, כך קשה לחשוב על תחביב אינטנסיבי יותר בקרב פרשני שמאלנות מאשר ניתוח מצבה של מרצ.

אורי טלשיר כתב לאחרונה בהארץ:

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

גלית דיסטל-אטבריאן היא שקרנית. היא לא מישהי שפעם טעתה או שפעם שיקרה. היא שקרנית. השקרנות היא תכונת אופי שלה. עבור מי ששכח – נזכיר. היא התפארה בשידור שזכתה בפרס ספיר, לא פעם אחת אלא פעמיים. לאחר שהעיתונאי רועי ברק חשף את העובדה שלא זכתה בפרס מעולם, התעקשה שהיא "דייקה בעובדות" "עד האחרונה שבהן".

גלית דיסטל-אטבריאן אמרה בתכנית של סג"ל שהיא זכתה פעמיים(!) בפרס ספיר. ובכן, לא זכתה מעולם. כן הגיעה ב-2014 לרשימת המועמדים הסופית. מביך> pic.twitter.com/08M8cFPBqj

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

אני לא מאוהדיו של נתניהו. כלל לא. כלל וכלל לא. אבל אין לי ספק שנתניהו רוצה מאד להצליח בהתמודדות עם מגיפת הקורונה. לשם כך פחות חשוב אם הוא רוצה זאת מתוך דאגה לאזרחי ישראל או מטעמים פוליטיים. השניים משתלבים.

הצלחה בהתמודדות כפי שנדמה היה שהושגה ב"גל הראשון" הייתה נזקפת לזכותו הרבה יותר מאשר ההסכמים דלי המשמעות עם מדינות המפרץ. היא הייתה מחזקת את מעמדו בקרב אותם תומכים לשעבר שהתלהבותם ממנהיגותו הולכת ופוחתת. במקרה הזה, במהופך מהאימרה הידועה, אין לא רוצה – יש לא יכול.

אני לא מאוהדי נתניהו. כלל וכלל לא. אבל אין לי ספק שנתניהו רוצה מאד להצליח בהתמודדות עם מגיפת הקורונה. לשם כך פחות חשוב אם הוא רוצה זאת מתוך דאגה לאזרחי ישראל או מטעמים פוליטיים. השניים משתלבים

חוסר היכולת טמון בתופעה שבית המשפט העליון מזהיר ממנה מזה עשרות שנים. אזהרותיו החוזרות ונשנות לא רק שנפלו על אזניים ערלות, אלא שימשו לניגוח מערכת המשפט עצמה. כוונתי לאותם מקרים בהם בית המשפט העליון מנע מהממשלה מינויים פוליטיים, הטבות מגזריות, פעולות בניגוד עניינים ומעשים דומים בשל פגיעתם באמון הציבור במערכות השלטון.

הטענה המשפטית לפיה פעולה שלטונית עשויה להימצא פסולה בשל פגיעתה ב"אמון הציבור ברשויות השלטון" הביאה ביקורות לרוב. דניאל פרידמן בספרו "הארנק והחרב" טען כי:

"אמון הציבור הוא מושג פיקטיבי שאינו תלוי מציאות… יכול אדם ליהנות מאמון הציבור בעולם הממשי, לעמוד בהצלחה במבחן הקלפי, ועדיין להיחשב כפוגע באמון הציבור בעולם המשפטי-פיקטיבי, שהוא עולם דמיוני שעוצב על-ידי בית המשפט, אשר שם עצמו כמצפן מוסרי" [עמ' 453].

בכך בלבל פרידמן, כמו מבקרים אחרים, בין תמיכה ציבורית פוליטית לבין אמון. בלבול שאת תוצאותיו אנו חווים בימים אלה, בקושי להתמודד כראוי עם מגיפת הקורונה.

אמון הציבור הוא הידיעה של חברי הציבור שמערכות השלטון פועלות מתוך רצון לשרת את טובת הכלל. מדינה שבה ההנחה הבסיסית הזו אינה נחלת הרוב הגדול של האזרחים, אינה יכולה לתפקד. פשוטו כמשמעו.

אמון הציבור מבטיח היענות מצד אזרחים לדרישות והנחיות של השלטון, על בסיס הידיעה שדרישות אלה, גם אם אינן נראות מוצדקות, נובעות מדאגה לציבור. אני נכון לשתף פעולה עם צעד שהוא פסול בעיניי, בידיעה שמישהי אחרת עשויה להידרש מחר לפעולה שאינה נראית בעיניה, ושנינו נדע שזהו חלק ממחיר השותפות החברתית שלנו. כאשר אנשי השלטון אינם חלק מהמחויבות הזו, כאשר הם פועלים למען טובתם האישית, או טובת חבריהם, מפלגתם או בני ביתם, הנכונות הזו נעלמת, ובצדק.

נתניהו וממשלתו מודעים היטב לחוסר האמון הציבורי בהם. הם גומלים לציבור בקנסות ובמחסומי משטרה. הם מביעים בכך את חוסר אמונם בציבור. במדינה מתפקדת, די היה בפניות מבוססות ומשכנעות של ההנהגה כדי להשיג רמה אפקטיבית של שיתוף פעולה ציבורי. בימי הצנע, בגיוסים צבאיים, בקליטות עלייה המונית ובימי מלחמת המפרץ, ידע הציבור הישראלי לפעול כנדרש על בסיס לכידות חברתית. בשעת המבחן הנוכחית צורת התקשורת העיקרית של הממשלה עם הציבור היא אכיפה פלילית. המנהיגות כשלעצמה חסרת ערך.

נתניהו וממשלתו מודעים היטב לחוסר האמון הציבורי בהם, גומלים לציבור בקנסות ובמחסומי משטרה, ומביעים בכך את חוסר אמונם בציבור. בשעת מבחן הממשלה מתקשרת עם הציבור באכיפה פלילית. המנהיגות כשלעצמה חסרת ערך

שנים ארוכות נהנה נתניהו מתמיכה רחבה למרות שפעל נגד אמון הציבור. את תומכיו זה עניין פחות מסוגיות ביטחוניות, כלכליות ואחרות, בהן העדיפו את מנהיגותו על פני האלטרנטיבות. בשנים האלה נפרמו אותם חוטים עדינים שקשרו יחד את החברה הישראלית. התפוגגה האמונה שבסופו של יום כולנו באותה סירה. הציבור חווה שלטון שמעדיף אנשים חסרי כישורים אך צייתנים פוליטית על פני אנשי מקצוע, מעדיף הנאות אישיות על פני צרכי הציבור ומעדיף טובות לבני ברית קואליציוניים על פני הכרעות עקרוניות. המציאות הזו גובה מחיר ביום הדין, היום בו הממשלה צריכה לפנות לאזרחים בדרישות למען טובת הכלל, ונענית בהתעלמות מופגנת.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

דונאלד טראמפ נמצא מעל החוק. הוא משוכנע בכך, והוא גם צודק. אין אדם ואין רשות שימנעו ממנו להפר את החוק כרצותו. העולם ראה זאת כאשר החוקר המיוחד רוברט מולר הודה שהוראות ממשרד המשפטים מנעו ממנו לקבוע שטראמפ אשם בשיבוש הליכי חקירה. ושוב כאשר תהליך פוליטי זיכה אותו מנסיון ברור (לכאורה) להשתמש בתקציב ארצות הברית כדי לסחוט סיוע פוליטי מנשיא אוקראינה.

וזה קרה שוב לפני שבועיים בוועידת המפלגה הרפובליקנית. טראמפ ואנשיו עברו על חוקים באיכפתיות של טנק שרומס שדה חיטה במהלך קרב. פקידי ממשל גויסו לקמפיין, בניגוד ברור ל-Hatch Act. רכוש ממשלתי, בעיקר הבית הלבן ומדשאותיו, שועבדו לפעילות מפלגתית מובהקת. עובדי ציבור נשלחו לתעד שיחות עם אזרחים מקבלי שירותים, והשיחות עימם שודרו בוועידה ללא ידיעתם. גם חוקי זכויות היוצרים לא עמדו בדרכו. מארגני הוועידה פנו למנהלי עזבונו של לאונרד כהן בבקשה להשתמש ביצירה "הללויה" במהלכה. הם קיבלו תשובה שלילית. השיר הושמע  בוועידה. פעמיים.

גם חוקי זכויות היוצרים לא עמדו בדרכו. מארגני הוועידה פנו למנהלי עזבונו של לאונרד כהן בבקשה להשתמש ביצירה "הללויה" במהלכה. הם קיבלו תשובה שלילית. השיר הושמע  בוועידה. פעמיים

המשפט האמריקאי, לאסונם, חסר אונים מול תופעה כמו הנשיא טראמפ. החוק האמריקאי מניח שנשיא ארצות הברית יהיה מחויב לכל הפחות למראית עין של כיבוד החוק. כך למשל חקירות בנוגע לעבירות מצד עובדי ממשל על טוהר הבחירות מנוהלות על-ידי משרד המשפטים, וממצאיהן מועברים אל לא אחר מאשר הנשיא עצמו.

לפני כשנה הגיש משרד המשפטים לנשיא דוח הקובע שקלי-אן קונאוויי, הדוברת הנאמנה, היא "עבריינית סדרתית" בכל הקשור לאיסור פעילות מפלגתית של עובדי ציבור. מאז קיבל טראמפ את הדוח, לא נראו עקבותיו. אין למשפט האמריקאי כלים לכפות על נשיא מעין זה ציות לחוק. אל החוקים הישיר טראמפ מבטו, והם השפילו את עיניהם.

בדומה לארצות הברית, גם אצלנו מפלגת השלטון הפכה לחומר בידו של יוצר אחד. אין שרץ מבית בלפור שלא יתנדבו ראשיה, כולם כאחד, להכשיר מידיו. הפוליטיקה של היום לא תמנע עבריינות שלטונית, כפי שמנעה בימי ניקסון שם ואולמרט כאן.

ולמרות זאת, המצב בישראל שונה. המשפט הישראלי (בתבונתו) לא הניח כמובן מאליו יחס מכבד כלפי שלטון החוק מצד בעלי השררה. הוא עיצב רשויות חקירה ושפיטה עצמאיות ורחוקות במידה סבירה מהשפעה פוליטית, כדי להבטיח שהחוק ישלוט גם בשלטון.

מערכת המשפט הישראלית אינה חסינה מניסיונות לפגוע במעמדה, אולם בעת הזאת היא האחרונה העומדת בפני קריסה מוחלטת של עקרון עליונות המשפט (עיקרון שמנחם בגין היה מהלוחמים הקולניים למענו בימי ראשית המדינה).

מתוך המשכן בבלפור נשואות העיניים לוושינגטון. נתניהו מלא קנאה ומייחל גם הוא למערכת משפטית שאינה יכולה לו, כפי שנהנה ממנה טראמפ. מחוץ למשכן מבינים המפגינים שמערכות חקירה ושפיטה עצמאיות הן המחסום האחרון בפני שלטון יחיד מלוכני ומסוכן בסגנון אורבן וארדואן.

בדומה לארצות הברית, גם אצלנו מפלגת השלטון הפכה לחומר בידו של יוצר אחד. אין שרץ מבית בלפור שלא יתנדבו ראשיה, כולם כאחד, להכשיר מידיו. הפוליטיקה של היום לא תמנע עבריינות שלטונית

בתוך המשכן יודעת משפחת נתניהו עד כמה מערכת המשפט תלויה גם בגיבוי הציבורי שיש לה. לכן היא תלך ותעצים את התקפותיה הארסיות ומשולחות הרסן נגד מערכת המשפט. גם המפגינים בחוץ מבינים זאת. לכן כה חשוב פועלם. רק ביום בו נתניהו האזרח מן השורה יעמוד בפני הקראת גזר דין נדע כיצד הוכרעה המערכה הזו.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

בתוך כל הזעם הציבורי על כך שבג"ץ מנע את הריסת ביתו של רוצח החייל עמית בן-יגאל, בלט קולו של אביו. כך ראוי. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף מעט לכאב שלהם היא המעט שבמעט. היא נובעת מכך שבמקרה הזה הנרצח הוא באמת החייל של כולנו. הוא נרצח כשעשה בדיוק את מה שאנחנו כקולקטיב ביקשנו ממנו לעשות. האסון שנפל על ההורים הוא מעשה ידינו המשותפות. לכן חובתנו להתייחס ברצינות לטענה של האב שצוטט כאומר "זה לא הוגן להסתכל על הפלסטינים ולא עלי" ושואל "מה עם הכאב שלי?".

הקשבה והתייחסות רצינית אינם מחייבים כמובן הסכמה. ראשית כיוון שיש הורים שכולים החשים כך ויש הורים שכולים החשים אחרת, כך שאי אפשר ממילא להסכים עם כל ההורים השכולים בסוגיות האלה. שנית כיוון שהרגשות המלווים אסון כזה הם אחד הרכיבים שצריך לקחת בחשבון בסוגייה הזו. אבל יש גם אחרים. שאלה אחרת היא אם ראוי לחלוק בפומבי על מסקנתם של בני משפחה שכולה, שמא מחלוקת כזו רק תסב להם כאב נוסף. התשובה היא שראוי ונחוץ לחלוק על עמדתם.

בתוך הזעם הציבורי על מניעת הרס בית רוצח החייל, בלט קול אביו. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף לכאבם היא המעט שבמעט. הרי עמית בן-יגאל עשה מה שביקשנו ממנו לעשות, והאסון – מעשה ידינו המשותפות

אין זה חדש שבמחוזותינו כאבן של משפחות שכולות הוא מטבע פוליטי, וככזה אי אפשר להתעלם ממנו בשיח הפוליטי. אבל השיח הציבורי לא רק מבליט את כאב המשפחות השכולות, הוא גם מבנה אותו ומכוון אותו מראש למלא תפקידים מאד מסוימים.

"מה עם הכאב שלי?" שאל האב. אני ששפר גורלי לא להיות חלק ממשפחה שכולה חייב לתהות על משמעות השאלה. האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו שלו? האם המראה של ילדים קטנים ואימם שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות מה שהיה פעם ביתם, מביא מעט נחמה והקלה בשכול? אני מתקשה להאמין שיכול להיות קשר בין השניים.

למי יש עניין שמשפחת בן-יגאל תחשוב שמשהו בעולמה יהיה כואב פחות אם ייהרס ביתה של משפחת אבו-בכר? אותם פוליטיקאים שעבורם כל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא משחק סכום אפס.

אותם מנהיגי ציבור שנחושים להנהיג אותנו לעוד מאה שנות חיים על החרב (מתובלים בנופש בדובאי). הם לא צריכים לומר זאת ישירות למשפחה שכולה. הם מבנים כך את החיים שלנו בימי שגרה ובימי חירום. בזמן הנכון הם רק צריכים להזכיר שהכאב האישי צריך להתעצם אם הקבוצה מפסידה עוד הזדמנות להכאיב לחפים מפשע גם בצד השני.

בבית המשפט המדינה ניסתה לטעון שהריסת בתים היא צעד הרתעתי שאינו קשור לשאלות של ענישה או נקמה. עמדת אנשי המקצוע בנושא ההרתעה מתחלפת מעת לעת עם חילופי השלטון. הוכחה שמדובר בצעד יעיל הרתעתית אינה בנמצא. אבל ראשי הימין שמיהרו להתקשר להורים השכולים מייד לאחר פסיקת בג"ץ, כאילו דרושה להם נחמה, מוכיחים שהנקמה ומאזן הכאב ביננו לבין הפלסטינים הם לב העניין.

האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו? האם מראה ילדים קטנים ואימם, שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות ביתם, מביא נחמה והקלה בשכול?

התשובה האמיתית לשאלת אביו של עמית בן-יגאל היא שאין בכוחנו להקל על הכאב שכולנו במידה כזו או אחרת גרמנו לו. אפשר לנסות לעזור לחזור למסלול החיים ולמצוא רגעי הנאה במה שנותר בהם. רשויות הצבא לצערנו מיומנות בכך ויש להניח שיעשו כמיטב יכולתן. אבל לראשי הציבור שלנו אסור לעודד רגשות נקמה קמאיים. אם הם עושים זאת, חובה עלינו להגן על חפים מפשע הנפגעים מכך. תודה לבג"ץ שהפעם, בניגוד לרוב הפעמים, היה לו האומץ לעשות זאת בשמנו.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

שלא יפחידו אתכם השמאלנים. זה לגמרי בידיים שלנו.

שלא יגידו לכם שאנחנו לא יכולים לקבוע גבולות לבד. אנחנו יכולים. בשביל זה יש לנו את הצבא החזק באזור (נמאס להתווכח איתם על המוסרי ביותר בעולם או לא. שיקחו את מוסרי. זה לא מה שקובע).

שלא יגידו לכם שאנחנו לא יכולים לקבוע גבולות לבד. אנחנו יכולים. בשביל זה יש לנו את הצבא החזק באזור (נמאס להתווכח איתם על המוסרי ביותר בעולם או לא. שיקחו את מוסרי. זה לא מה שקובע)

יש לנו מספיק חיילים ומספיק טכנולוגיה בשביל לשמור גם על מאות הקילומטרים הנוספים של גדר גבול שנוצרו בתכנית של טראמפ ונתניהו.

שלא יאיימו עליכם עם חרמות. כשהשמאלנים מזכירים לכם את בגין, תזכירו להם את בן-גוריון: "לא חשוב מה יגידו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים". אם נייצר מספיק נשק והיי-טק, יהיו מספיק קונים. העולם לא יוותר עליהם בשביל הפלסטינים.

אפשר לספח את ההתנחלויות. שלא ינבחו עליכם "האג! האג! האג!". מעולם עוד לא עמדו ראשי מדינה מערבית לדין בהאג, וממילא זה מוסד שהעולם הולך ומתרחק ממנו. אז כמה אלופים לא יוכלו לנסוע להולנד ולעוד מדינה או שתיים. יש לנו ארה"ב, ויש עוד מספיק מקומות לטייל בעולם שיקבלו אותנו בשמחה.

אפשר לספח את ההתנחלויות. שלא ינבחו עליכם "האג! האג! האג!". מעולם עוד לא עמדו ראשי מדינה מערבית לדין בהאג, וממילא זה מוסד שהעולם הולך ומתרחק ממנו. אז כמה אלופים לא יוכלו לנסוע להולנד ולעוד מדינה או שתיים

שלא ינבאו שחורות על טרור פלסטיני. עברנו גלי טרור בעבר ונעבור אותם גם בעתיד. הם יבואו וילכו. ואם שוב יבואו, אז הם שוב ילכו. הפלסטינים חלשים ומיואשים. חלקם יפנו לטרור ונתמודד איתם. רובם יגוועו לאיטם בשקט.

זה בידיים שלנו, אם רק תרצו.

אם תרצו להדק את החנק על 3 מליון פלסטינים, זה אפשרי.
אם תרצו לעד לגדל ילדים להרוג ולהיהרג, זה אפשרי.
אם תרצו להפוך את מפת ישראל לסמל הויזואלי של טירוף לאומני, זה אפשרי.
אם תרצו לוותר על אוויר חופשי משנאה ומוות, שהוא צריך להיות המדד האמיתי לאיכות חיים, זה אפשרי.
אם תרצו להופיע בספרי היסטוריה כסמל לעת הרעה הזאת, זה אפשרי.
אם תרצו להיות מי שהפכו את הציונות ואת היהדות לקללה, זה אפשרי.

אם תרצו להדק את החנק על 3 מליון פלסטינים, זה אפשרי. אם תרצו לעד לגדל ילדים להרוג ולהיהרג, זה אפשרי. אם תרצו להפוך את מפת ישראל לסמל הויזואלי של טירוף לאומני, זה אפשרי

זה בידיים שלנו.

אם תרצו, אין זאת אגדה.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

ניר חפץ, על פי החשד, הוא פורע חוק. עבריין. פושע. קרימינל. גם בנימין נתניהו, על פי החשד, הוא פורע חוק. עבריין. פושע. קרימינל. התמונה לא מתיישבת לנו כל כך טוב בראש. פשע זה משהו שקורה בסמטאות אפלות עם פחים מעוכים ואנשים בבגדים בלויים, אם הם פושעים קטנים, או בגדי עור וחתך עמוק בלחי אם הם דגים גדולים יותר.

ניר חפץ, על פי החשד, הוא פורע חוק. עבריין. פושע. קרימינל. גם בנימין נתניהו, על פי החשד, הוא פורע חוק. עבריין. פושע. קרימינל. התמונה לא מתיישבת לנו כל כך טוב בראש. פשע זה משהו שקורה בסמטאות אפלות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אנשים מכובדים בחליפות שמתראיינים בטלוויזיה על עניינים ברומו של עולם משתלבים פחות טוב בתמונה. לכן אנחנו לא מבינים איך יכול להיות שעל האנשים האלה, שנראים ממש כמונו, מפעילים שיטות חקירה מלוכלכות כמו השוטר הטוב והשוטר הרע, צעקות, איומים ולחץ נפשי.

אנחנו מתקוממים, כי כשעושים את זה לחשוד ניר חפץ במסגרת חקירה נגד החשוד בנימין נתניהו, זה נראה פתאום כאילו זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. נכון שרבים מאיתנו די מתעבים את האנשים האלה, אבל בכל זאת, הם גם די כמונו.

אין שום סיבה להתקומם היום על דברים שמתרחשים מדי יום, אולי מדי שעה, בחדרי החקירות. אפשר להתווכח אם שיטות החקירה של המשטרה ראויות או לא, אבל אין שום סיבה להתחיל את הוויכוח הזה דווקא עכשיו, כי ראה"מנו, עורכי-דינו וכתבים מטעם מאד רוצים שנזדעזע.

אין שום סיבה להתקומם היום על דברים שמתרחשים מדי יום, אולי מדי שעה, בחדרי החקירות. אפשר להתווכח אם שיטות החקירה של המשטרה ראויות או לא, אבל אין שום סיבה להתחיל את הוויכוח הזה דווקא עכשיו

עבודת המשטרה היא עבודה מלוכלכת. היא אכן מתרחשת לעתים קרובות בסמטאות אפלות. המשימה שאנחנו הטלנו על המשטרה היא לטפל ברוע שמסתובב בקרבנו.

כשלעצמי, אני בכלל לא בטוח שכל התפיסה הטיפולית שלנו כחברה נכונה. אבל המשטרה עושה את מה שביקשנו ממנה. במחוזות הרוע אליהם שלחנו אותה, אי אפשר לקדם את המשימה הזו על-ידי כך שמבקשים מאנשים יפה לומר את האמת ולעזור למיגור הרע שהם חלק ממנו. שיטות חקירה לא נעימות, כולל תחבולות למיניהן, הן חלק מהעניין והן כבר זכו בעבר לאישור בתי המשפט.

לו היה מדובר בחקירתו של סוחר סמים, חשוד באונס או כייס קשישות, לא הייתה קמה שום סערה ציבורית עקב נחישות של המשטרה לגייס עד מדינה תוך הפעלת לחץ פסיכולוגי, ובהנחה שהוא אינו מבוסס שקרים גסים. אבל מדובר רק באנשים החזקים במדינה שניסו לקחת את הכח שאנחנו הענקנו להם ולסובב את המדינה נגדנו לצרכיהם הפרטיים מאד. זה הכל, והם גם לבושים ומדברים כל-כך יפה.

לו היה מדובר בחקירתו של סוחר סמים, חשוד באונס או כייס קשישות, לא הייתה קמה שום סערה ציבורית עקב נחישות של המשטרה לגייס עד מדינה תוך הפעלת לחץ פסיכולוגי, ובהנחה שהוא אינו מבוסס שקרים גסים

אז לא. הם (לכאורה בינתיים) פושעים. כך אנחנו צריכים להסתכל עליהם. הם לא טובים במאום מכייס קשישות או שודד בנק. הם זכאים לאותן הגנות על זכויותיהם כחשודים שזכאים להם שני האחרונים, ואנחנו זכאים שהמשטרה תפעיל נגדם אותם אמצעים שהיא מפעילה נגד שני האחרונים, כדי להוציא את האמת לאור ולהרשיע אשמים.

כדאי שנתרגל עכשיו, כי תמונת ראש ממשלה בכלא היא עוד פחות נעימה, אבל לפעמים היא מה שדורש הצדק.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.