שטייניץ אחראי גם לכך שכל המסע ומתן היה יכול להתנהל ע"פ חוק הנפת משנות ה-50 בצורה אחרת לגמרי. לפי חוק הנפט מהזמן של הכרזת הממונה (למשל השר האחראי) על תגלית יש לבעל הרישיון זמן מוגבל להתחיל הפקה מסחרית (3 שנים כנראה) אם כאשר הגז התגלה היה שטייניץ מכריז על תגלית אז בזמן שבו נחתם מתווה הגז הדין היה מתנהל כאשר לפי החוק הממשלה יכולה לקחת חזרה את הרשיון. לאחר מכן הממשלה יכולה היתה לצאת במכרז בין לאומי חדש שבו הזוכה צריך רק להפיק את הגז שכבר ידוע שישנו וכבר יש באר ועבור ההשקעה של התשובה שירדה לטמיון מבחינתו הוא יקבל רק תודה רבה. ואפשר אפילו לתת לו להדליק משואה. כדיי לקבל מלוייתן כסף הוא יצטרך להגיש הצעה טובה יותר מאשר חברות אחרות שיגשו למכרז.
בעצם לא היה צריך מתווה כאשר היה איום של החזרת הרישיון הסיכון של אובדן הרישיון היה גורם לתשובה ונובל להפיק גז מזמן. גם אם בכל זאת היו בוחרים להגיע למתווה מוסכם הדיון היה שונה תחת האיום הזה על חברות הגז.