אני מסכים שנבחרי ציבור לא אמורים לפעול בלי מגבלות, אבל בעיניי המאמר לא באמת מתמודד עם השאלה המקבילה. אתה מציג מנגנון מאוד מעשי וקונקרטי להגבלת הכנסת והממשלה: בג"ץ יכול להתערב, לבטל, לתת צווים ולחייב אותן בפועל. כשמגיעים לרשות השופטת, לעומת זאת, אתה מסתפק באמירה שגם השופטים כפופים לחוק. אבל זו מגבלה תיאורטית בלבד כל עוד אין מנגנון אפקטיבי מקביל שקובע מתי בית המשפט עצמו חרג מסמכותו ומסוגל גם לעצור אותו. אם בית המשפט הוא גם זה שמפרש את החוק, גם זה שקובע את גבולות הסמכות של הרשויות האחרות וגם זה שבפועל קובע את גבולות הסמכות של עצמו, אז אי אפשר להתעלם מהפער הזה. אתה דורש בצדק מגבלות אפקטיביות על כוח פוליטי, אבל כשמדובר בכוח שיפוטי אתה מסתפק בכך שקיימת כביכול מגבלה עקרונית, בלי להתמודד עם השאלה מי אוכף אותה.