במאה השש עשרה חי בגרמניה יהודי בשם יוסף פפרקורן. הוא היה יהודי ממעמד סוציואקונומי נמוך, שעבד למחייתו כקצב. לא ידוע הרבה על חייו המוקדמים. בכל אופן, יום אחד הוא נתפס בגניבה קטנה, והחליט שנמאס לו. היו לו חלומות גדולים להתפרסם (ומן הסתם, גם חשב על הכסף הנלווה לכך). ומהי הדרך הכי טובה להתפרסם ולקבל מעמד? כמובן, ללכלך על היהודים.
אז הלך פפרקורן והתנצר. לאחר מכן הוא פנה למסדר הדומיניקני, סיפר להם שהוא רב יהודי לשעבר, וברצונו לספר להם "את האמת" על היהודים. הם כמובן קיבלו אותו בחיבוק. ישב פפרקורן וכתב כמה חוברות ארסיות ביותר, בהן טען שהיהודים הם הכי רעים בעולם, שהתלמוד שלהם מחנך אותם לניצול ופגיעה בנוצרים טובים, הוא מכיל קללות נגד ישו והכנסייה, וכולי. לאחר מכן הוא גם העלה את הרף, וטען שהיהודים גם רוצחים תינוקות נוצריים בפסח.
אמנם היו כמה בעיות קטנות. פפרקורן היה איש פשוט, ולא ידע לכתוב לטינית. אז הוא דיבר גרמנית פשוטה, הנזירים תרגמו עבורו לשפת הכנסייה. בעיה נוספת: פפרקורן לא באמת היה רב יהודי. הוא מעודו לא למד את התלמוד, לא הבין ארמית, ולא ידע את הלוגיקה המורכבת של התלמוד. למרבה המזל, גם הנזירים הנוצרים לא ידעו זאת. אז הוא פשוט שיקר איך שבא לו, והכל עבד נהדר. אולי הוא גם העמיד פנים שקיבל "ראיונות מבפנים"? אני לא יודע.
בכל אופן, זה הצליח. מהר מאוד החוברות של פפרקורן צברו תאוצה. הם הפכו אותו לאדם מפורסם מאוד, בדיוק כפי שתכנן. כל האליטה הנוצרית טפחה על השכם של הישראלי – סליחה, היהודי – שראה את האור, והבין את מה שהם תמיד חשבו. בשנת 1509 פפרקורן הוזמן לראיון אצל הקיסר מקסימיליאן הראשון, ובסופו קיבל מינוי מלכותי כצנזור של ספרי היהודים. זה היה ג'וב משתלם: הוא נתן לו פרסום ומעמד, ובנוסף גם הכניס לכיסיו סכומי עתק (היהודים היו נוהגים לשלם הרבה כדי שלא ישרפו להם את הספרים).
אבל הפרסום של פפרקורן הצליח יותר מדי. בשנת 1510 פפרקורן מצא את עצמו במריבה מתוקשרת עם מלומד אמיתי – יוהאנס רוכלין. הלה היה פילוסוף מפורסם, מדינאי, משפטן וחוקר (אחד מאנשי הרוח הבולטים בתקופתו) ואחד מתחומי התעניינותו הייתה הדת היהודית והשפה העברית. רוכלין קרא את החוברות הללו, וטען שאלו שטויות גמורות: התלמוד לא כותב דברים כאלו בשום מקום. כדאי לציין שרוכלין עצמו היה נוצרי אדוק ונולד להורים נוצרים אדוקים.
זה היה מאבק מתוקשר במשך מספר שנים. בשנת 1513 הקיסר איבד את סבלנותו ודרש משני הצדדים לסתום את הפה. לאחר מכן העביר את ההכרעה לאפיפיור. כל הסיפור הזה נבלע בדרמה היסטורית גדולה בהרבה – בשנת 1517 מרתין לותר פרסם את ספרו נגד הכנסייה, ולאפיפיור היו דברים חשובים בהרבה להתעסק בהם.
פפרקורן פרסם את החוברת האחרונה שלו בשנת 1521. זה היה חודשים ספורים לפני מותו. החוברת הייתה מכוונת נגד רוכלין, והייתה כולה רצף בוטה של ניבולי פה, עד כדי כך שהשלטונות עצרו את המדפיס שהסכים להדפיס את החוברת. פפרקורן עצמו ניצל ממאסר רק משום שהוא כבר היה חולה וקרוב למותו.
פפרקורן מת בשלהי 1521, בגיל 52. הוא מת כאדם עלוב. התהילה הרגעית שלו דעכה בתוך שנים בודדות, ובשנותיו האחרונות איש כבר לא האמין לו. עוד בימי חייו של האיש, וביתר שאת לאחר מותו, שמו ודמותו הפכו לסמל נלעג של בורות, קנאה עיוורת, ובגידה בבני עמו כדי להתפרסם. הוא הוצג באיורים מאותה תקופה בצורה נלעגת ומגוחכת, לעיתים כבעל חיים. השם "פפרקורן" הפך לכינוי גנאי בכל רחבי העולם הנוצרי, והכינוי הזה החזיק מעמד למשך יותר ממאה שנה!
פפרקורן חי לפני חמש מאות שנה. אבל ההיסטוריה חוזרת, והגלגל תמיד מסתובב שוב. מומלץ לבמאים ה"נועזים" שלנו ללמוד את הלקח ממר פפרקורן. סביר להניח שהם יסיימו בדיוק כמוהו.
